הסופר יורם קניוק הלך לעולמו בסוף השבוע שעבר. הלוויה לא התקיימה. לא ליוו אותו בדרכו האחרונה מכרים ומוקירים, לא נשמעו הספדים מעל קבר פתוח. את גופו תרם קניוק למדע, לטובת המוחות הצעירים שבבוא היום יטפלו בחולים ובקשישים, בנוטים למות.

כך כתב במרץ האחרון בבלוג שלו, כשכבר ידע כי ימיו ספורים: "ינתחו אותי רופאים צעירים. אחרי כן אני רוצה שישרפו את גופתי. אין לי שום רצון להשאיר מאחורי אבק עצמות שיימג וייעלם ואני רוצה את אפרי בבקבוק או, אם ירצו בני משפחתי, אפרי יפוזר באיזה מקום ואפנה מקום למישהו אחר. כולנו שרשרת. אחד הולך ואחד בא. במקרא העברים לא התעסקו במה קורה אחרי המוות. גם בתקופת המשנה קברו לשנה, הוציאו את העצמות, הכניסו רבות מהן לסרקופג או זרקו, כשמהמתים לא נשאר דבר".

ברבים מהראיונות שנערכו עמו בשנים האחרונות התייחס קניוק לנושא השנוי במחלוקת של תרומת הגוף למדע. בראיון שהעניק לפני שלוש שנים ל"ידיעות אחרונות", לאחר שחלה מאוד, אמר: "אני לא רוצה שיזרקו אותי לבור באדמה ותולעים יאכלו אותי, לא רוצה הלוויה שאנשים ירגישו חובה לבוא אליה, ומעדיף שיקראו את ספרי ביום מותי. אין מספיק מקום בארץ הזאת לגופות, ולכן תרמתי את גופתי למדע".

"יש משהו מנחם בידיעה שחמש שנים אהיה במקרר באוניברסיטה, שסטודנטים צעירים יטפלו בי וילמדו משהו מגופי. העיקר שלאמא שלי תהיה נחת שסוף סוף הבן שלה, שאין לו אפילו תעודת בגרות, נמצא באוניברסיטה".

נא להתנהג בהתאם

בשנים האחרונות הולכת וגוברת המודעות לתרומת איברים, בעקבות קמפיין מאסיבי של עמותת אדי והתגייסות של מפורסמים רבים המצהירים בפומבי כי הם נושאים כרטיס תורם. האם העובדה שסופר מפורסם תרם את גופו למדע מגבירה את מספר הפניות לתרומה? על פי רחל עוז, העוזרת המנהלית לחוג לאנטומיה והאחראית לנושא תרומת הגוף באוניברסיטת תל אביב, התשובה חיובית.

"מתחילת השבוע גבר זרם הפניות למחלקה מאנשים שמעוניינים לעשות כמעשהו של קניוק", היא אומרת. "בכל פעם שמפורסם נפטר ומצווה את גופו למדע, אנו מוצפים בטלפונים. רבים מהפונים אומרים שתמיד חשבו ורצו לעשות כך, אבל לא ידעו לאן לפנות".

בימים אלה מונחת גופתו של קניוק במחלקה לאנטומיה של בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, לאחר שעברה תהליך שימור באמצעות חומר שנקרא פורמלין. בעוד חודשים אחדים יקבלו אותה שישה תלמידי שנה ראשונה בלימודי רפואה. בליווי מדריך צמוד הם ינתחו אותה, יחקרו את האיברים הפנימיים והחיצוניים שלה וישננו את חומר הלימוד הלכה למעשה.

עוז מספרת שכ-60 גופות מגיעות למחלקה מדי שנה בשנה, בחלוקה שווה פחות או יותר בין גברים ונשים. רוב התורמים הם יוצאי עדות אשכנז, ממעמד סוציו־אקונומי בינוני-גבוה, בעלי מודעות גבוהה למדע ולרפואה. עוז לא חוקרת את התורמים לגבי המניעים שלהם, וכמובן שאינה מוכנה למסור את שמותיהם. עם זאת, מפרסומים שונים בתקשורת ניתן למנות בין התורמים המוכרים ביותר בשנים האחרונות כמה פעילים בולטים בשמאל הישראלי, בהם הפרסומאי דרור שטרנשוס, מנהיג הפועלים יצחק בן אהרון והצייר רפי לביא.

> כל העדכונים והפרשנויות של טובי הכותבים - בדף הפייסבוק שלנו. עשו לייק


"לא רוצה שיזרקו אותי לבור באדמה", קניוק. צילום: נתן זהבי

לביא סיפר בראיון שהעניק לעיתון "הארץ" לפני מותו על ההחלטה לתרום את גופו למדע: "שני ניתוחי המעקפים ושנות חיים רבות כאדם יוצר, מורה ואמן, לימדוני שאליהם, אל החברה קדישא, אני לא רוצה להגיע, ושלא יעשו לי טובות עם קבר ישראל... חוץ מזה, באמת באמת שלא בא לי להיות מאכל לרימה ולתולעה כמה אמות באדמה, ושהרב יספיד אותי ויגיד איזה מין יהודי טוב הייתי - כל זה בכלל לא מדבר אלי. הקבורה ומה שמתלווה למוות, אלו אמנויות פרימיטיביות שהתגלגלו אלפי שנה והגיעו ליהדות ונקלטו. כי הפרימיטיביות מנחמת ומחממת".

מלבד סטודנטים מתחילים, הגופות עומדות לרשותם של רופאים שמעוניינים להתאמן בטכניקות ניתוח, ולרשותם של בעלי רקע ברפואה שמפתחים מכשירים מצילי חיים. "פעמים רבות נתקלנו בשאלה אם יש מקום להתאמן על גופה או שאפשר להשקיע ולבנות מודל שיהיה דומה ככל האפשר לגוף האדם", מספר תום אקסלרוד, סטודנט בשנה השישית בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית.

"יש משהו בכך שאתה בא במגע עם הדבר האמיתי - עם ריאות שחורות מעישון או כבד שיש בו גידול סרטני או לב פגום - שאותו אף מודל לא יכול לחקות".

הסטודנטים שמגיעים לשיעור אנטומיה עוברים לפניו ובמהלכו ליווי צמוד של פסיכולוג. "אנחנו מדברים בינינו, למשל, על התחושות שלנו בזמן שמנתחים גופה", אומר אקסלרוד. "כי לא משנה כמה כולם רציניים, וכמה הסטודנטים משקיעים בלימודים, כמו צחוק בזמן הצפירה, תמיד יהיה מי שיזרוק בדיחה".

"לפני שהסטודנטים נכנסים למעבדה, אני מעבירה להם שיעור בנושא כבוד המת", אומרת עוז. "זה קודש הקודשים כאן, ויש לנו אפס סובלנות כלפי מי שמתנהג לא יפה, מזלזל או צוחק. אסור לסטודנטים לשכוח לרגע אחד היכן הם נמצאים".

לכמה זמן תרצה לתרום?

באתר האינטרנט של המחלקה לאנטומיה באוניברסיטת תל אביב מצוין בפירוט רב תהליך התרומה. על התורם להיות מעל גיל 50 . במקרה של מוות כתוצאה מתאונת דרכים, התאבדות או אם נעשה ניתוח לאחר המוות, האוניברסיטה רשאית לדחות את התרומה. וכן, מותר להתחרט.

"אין שום בעיה", מודיעה עוז חד משמעית. "זו כמו כל צוואה אחרת: אם את מתחרטת, את פשוט מבטלת את הצוואה ומודיעה לאוניברסיטה על החלטתך. מותר לאדם להתלבט ולהתחרט, זה לא בלתי הפיך".

ישנם שני מסלולי תרומה מקובלים: באחד מודיע האדם כי תרם את גופו לצמיתות, ואילו האופציה השנייה היא תרומה של עד שלוש שנים. אם התרומה היא לפרק הזמן הקצר, בבוא העת יודיע החוג למשפחת הנפטרים על כך שהם מעבירים את הגופה לקבורה, כדת משה וישראל, או כדת אחרת, לפי אמונתו של הנפטר. כל עוד לא הובא המת למנוחת עולמים, בני משפחת הנפטר לא יושבים שבעה, מאחר שעל פי ההלכה דיני אבלות מתקיימים רק לאחר הקבורה.

"מהניסיון שלי אף אחד מבני המשפחה לא מגיע לטקס הקבורה", אומר יעקב רוז'ה, הרב של חברה קדישא בתל אביב. "אני לא יודע מה הסיבה לכך, אולי המשפחה כבר התנתקה מהמת".

ככלל, ההלכה היהודית מתנגדת לתרומת הגוף למדע, ומתייחסת לעניין בחומרה רבה. "יש פסוק בספר דברים שאומר 'לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא", מטעים הרב רוז'ה. "עולם ההלכה רואה את הגוף כקדוש. המצווה היא לקבור את המת מיד, בלי התערבות של גורם חיצוני. פשוט להניח אותו על העפר ככתוב 'מעפר באת ואל עפר תשוב'. אם זה לא קורה, עוברים גם על מצוות עשה, כלומר 'קבור תקברהו', וגם על מצוות אל תעשה, כלומר 'לא תלין'. הקבלה מחמירה בנושא עוד יותר ואומרת שכל זמן שהגוף לא נקבר, הנשמה מתייסרת".

כמובן, גם במקרה של האיסור החמור ביותר, יש היוצאים מהכלל. "אם אדם מת ממחלה נדירה ונתיחת גופתו תביא למציאת מזור למחלה, הפוסקים יתירו את זה", אומר הרב רוז'ה. "כבר לפני יותר מ-200 שנה התיר זאת הרב 'הנודע ביהודה' בפסק הלכה. אני זוכר שלפני כמה שנים נפטר ילד קטן, והרופאים הגיעו לרב הראשי דאז, מרדכי אליהו, וביקשו שיתיר להשתיל את מסתמי לבו בילד חולה. הרב אישר מיד בטענה שמדובר בפיקוח נפש. אבל באופן כללי אני מאמין שיש מספיק גופות של אנשים שאינם יהודיים, ושלא כל מי שתורם את גופו למדע, אכן תורם למדע".


צילום: ingimage/ASAP

ומה קורה אם בני משפחה מתנגדים לבקשתו האחרונה של יקירם? לפני ארבע שנים הוגשה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה. אישה מבוגרת שנפטרה בשיבה טובה הותירה צוואה ובה ביקשה לתרום את גופה למדע. בנה, חוזר בתשובה, התנגד לבקשתה האחרונה מטעמים דתיים. בית המשפט נדרש לעניין באמצעות חוק האנטומיה והפתולוגיה משנת 1953 שקבע כי "גווייתו של אדם שהסכים לכך בכתב כי תשמש למטרות מדעיות מותר לבתרה בבית הספר לרפואה לצורכי לימוד ומחקר".

בסיכום הדיון נקבע כי יש לכבד את רצון הנפטרת. "זה הקו המנחה בצוואות, והוא מבוסס על הדין העברי שקובע 'מצווה לכבד את רצון המת", אומר עורך הדין לענייני משפחה בני דון יחיא, בא כוחו של הנתבע במקרה הזה".