היו ימים שאהבו לקשור כתרים לתעשייה הישראלית. את חשיבותה העלו על נס דרך עידוד לרכישת מוצרי כחול־לבן. ההייטק, שהוא היהלום שבכתר, הפך את ישראל לאומת הסטארט־אפ. התעשייה זכתה לעידוד מעשי דרך הטבות מס, מענקי השקעות ותעריפים מסובסדים.

התעשייה, כך סיפרו לנו, מעודדת תעסוקה וצמיחה, מסייעת בפיזור האוכלוסין, משפרת את מאזן התשלומים, ובקיצור, היא מקור לגאווה ישראלית.יזמים ובעלי מפעלים כמו אברהם בומה שביט, דב לאוטמן ואלי הורביץ, עליהם השלום, ודן פרופר, שייבדל לחיים ארוכים, נחשבו לידוענים של שנות ה- 80 וה-90.
מאז הפכו חלק מהתעשיינים לטייקונים. אחרים מואשמים בניצול לרעה של הטבות המס (שזו מילה מכובסת לתכנוני מס), ויש המטיחים בהם את האחריות ליוקר המחיה. דיבורים על פגיעה בתנאים בחוק עידוד השקעות הון כבראינם מילה גסה.

נקודת ציון סמלית במפנה לרעה במעמד התעשיין היא בהחלטת נפתלי בנט לשינוי שם המשרד מהתעשייה למשרד הכלכלה. לו ביכולתו, היה מוסיף גם את התואר המשרד לענייני יוקר המחיה. מבחינתו, התעשייה הישראלית היא ראשונה בין שווים ורק עוד אחת מקבוצות האינטרסים במשק. מה שחשוב לגישתו הוא הצרכן, ולכן מה שקודם לכל הוא המאבק ביוקר המחיה גם על חשבון עידוד התעסוקה.
אין מניעה להציף את המדינה ביבוא דרך הפחתת תקנים ותחרות בתעשייה גם על חשבון פגיעה ביצוא. מה שקובע הוא הורדת המחירים. תמצית עמדת בנט כלפי התעשיינים מופיעה בראיון שנתן ל"דה מרקר": "אני לא פוחד מפרופר או מזהבית כהן. אני לא סופר אותם".
מחר ייפתח כנס התעשייה השנתי ובו יידונו סוגיות שעל הפרק. לנוכח מצב העניינים ב- 2014 יש למשתתפים, ובראשם נשיא התעשיינים צביקה אורן, הזדמנות להתמודד עם שאלה מהותית והיא לאן פני התעשייה, ואולי לחשב מסלול מחדש.
היום, כשהשער היציג של הדולר חצה את ה-3.8 שקלים (כפי שדרשו התעשיינים לפני חצי שנה), כשמחירי החשמל עומדים לרדת  ב- 15% , והמים יתייקרו ב-5%-6% בלבד, התרוצים הולכים ואוזלים.
הגיע הזמן לשאול היכן מסתתר היתרון היחסי של התעשיין מודל 2015. האם במסגרת הרצון לעידוד התחרות לא הגיעה העת לטפל גם בתעשיינים קטנים ובינוניים? האם זה לא הזמן להשקיע יותר בחדשנות ובהכשרות עובדים כדי לייעל את תהליכי הייצור ולהתייעל? ואם בפעם המי יודע כמה יצוץ הישראלי התורן מברלין או מניו ג'רזי, ישלוף שקית במבה, פסק זמן או שוקולד פרה ויקטר על הפער של עשרות האחוזים, אל תתרגשו.
תפסיקו להתנער מאחריות ולהזכיר כל פעם מחדש את המע"מ של 18% או את הוצאות הכשרות. מיצינו. המע"מ לא ירד, והוצאות הכשרות רק יגדלו. הממשלה לא תעשה את העבודה במקומכם.
בהינתן מצב האומה הנוכחי, ההתמודדות תיעשה דרך פיתוח מוצרים בעלי יתרוןיחסי שיימכרו בשקיפות ובהוגנות, וכן, ובמרווח רווח נמוך יותר. ואגב, התנהלות זאת ראויה וכדאית לא רק לעתות מחאה ומצוקה אלא גם בדרך של שגרה.