לכל אחד יש התמונה שמסמלת בשבילו את הטרור הערבי. מלון פארק, אב מספיד את בתו על פתח קבר טרי, בית משפחת פוגל, תחנות דלק שרופות בפרעות הערבים בגליל, קו 18 בירושלים, או הטבח בבית הכנסת אתמול; פוגרום של ממש, יהודים וטליתות, ודם. המון דם. הרשימה ארוכה.
אלו תמונות אובייקטיביות, הבחירה היא סובייקטיבית. לכל אחד יש התמונה ששינתה את מה שהוא חשב על הערבים. ניסינו להכיל את ההתפרעויות. כבר חודשים אנחנו נושכים שפתיים ומבליגים. התאפקנו ולא הגבנו. יש אומרים שזו מדיניות של פחדנים, של כאלה המוכנים להימנע מעימות בכל מחיר, להתמגן במקום לתקוף, להבליג במקום להעניש. יש שיהללו את גבורתנו, אנחנו, בעלי הכוח, הבוחרים שלא להשתמש בו.
כך או כך - הניסיון נכשל. הלהבות, שיוזמי מגמת ההכלה קיוו שידעכו - בוערות ושורפות ומחזירות את הפחד לרחובות וללבבות. בהיסטוריה שלנו היו ניסיונות להילחם באמת בערבים הפלסטינים. אבל כיום זה בלתי אפשרי. בג"צ ובצלם מצרים את צעדינו, ומביטים בעדשה טלסקופית בכל חייל ושוטר הבאים להציל את חיינו, ומפחידים אותם לבל ילחצו על ההדק. כמו טפיל המכלה את העץ שעליו הוא צומח, כך גם בג"צ ובצלם.
הם לא חושבים צעד אחד קדימה, מה יקרה אם יצליחו במאבקם: מדינת ישראל לא תשרוד והם ימותו איתה. לחימה אמיתית תרגיע את הערבים, כלומר, תחזיר את מאזן האימה ללבותיהם. הם יבינו שלא שווה להם לתקוף כי הם מפסידים. מפסידים רכוש - כי נהרוס את בתי המחבלים, מפסידים עבודה - כי נמנע מהם לעבוד אצלנו, מפסידים חיים - כי כל מי שיזרוק אפילו אבן על יהודי יירה במקום, שלא לדבר על עונש מוות למחבלים שמעולם לא ניסינו, והגיע הזמן ליישם את החוק בנדון.
לחימה אמיתית בערבים לא תקרה בעת הזאת, גם בגלל השופטים שלנו, שאינם תאבי חיים כמו העם שאותו הם שופטים, וגם בגלל המדינאים שלנו, שתאבי קדנציות יותר מאשר ניצחונות, צדק או הכרעה. הפחד המשתק שאבו מאזן יפנה למועצת הביטחון של האו"ם מונע מהם לעשות צעדים משני מציאות.
הפחד הזה מוביל אותם בהחלטות שיכולות להציל את חיינו. אין בו בסיס, משום שאבו מאזן מאיים שילך למועצת הביטחון בכל פעם שפלסטיני נחתך מנייר. אבו מאזן היה הולך מזמן לאו"ם ומכריז על מדינתו לו היה בטוח שארה"ב לא תטיל וטו. אני מצפה מהמנהיגים שלי, כשחיי יהודים בסכנה - לירות. לא לדבר.