בהתחלה היא לא הבינה מי האישה הענקית הזו שניבטת אליה מהתמונה. את התלתלים, את הפנים המחייכות, אפילו את הבגדים היא זיהתה. אבל הגודל, אלוהים, הגודל. היא סירבה להאמין, אף על פי שכבר ידעה. לאט-לאט חלחלה בד"ר דינה אייזן ההכרה: זו אני.

"לא האמנתי איך זה קרה לי", היא אומרת. "בשיאי שקלתי 120 קילו. הייתי מכורה לאוכל". כל השנים אייזן לא מצאה את הזמן המתאים לטפל בעצמה, אבל כשסוף סוף זה קרה, התהפכו לה החיים לחלוטין. 

כמו מרבית ההחלטות משנות הגורל, גם זו של ד"ר אייזן התקבלה רגע לאחר יום הולדתה ה-40, כשהתמונה ה"מפלילה" ממסיבת ההפתעה שארגן לה הבעל עדיין מתנוססת אל מול עיניה. "בגיל 40 את יותר פנויה לשאול שאלות ולבחון את החיים שלך", היא מסבירה. "הייתי במקום שכלפי חוץ נראה בסדר: היה לי בית בקיבוץ, בעל וילדים, עבודה כרופאת משפחה, חברים וכסף; והייתי מאוד אומללה. זה הדהים אותי. הרי היה לי כל מה שאדם שואף אליו ולכאורה לא הייתה לי שום סיבה להתלונן. אבל הייאוש היה גדול". 

מפגש מקרי עם מכרה רחוקה שרזתה ונראתה קורנת להפליא, הוביל את ד"ר אייזן להצטרף לקבוצת "אכלני יתר אנונימים". "לשם מגיעים רק המיואשים, וצריך באמת להיות בתחתית כדי להגיע לשם", היא אומרת. "כבר בפגישה הראשונה הרגשתי שראיתי את האור. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי שמתייחסים להשמנת יתר כאל מחלה שחייבים לטפל בה במישור הגופני, הנפשי וגם הרוחני. בכל שנותי כרופאה המילה רוחניות לא הופיעה בשום ספר רפואה, וגם לאספקט הנפשי התייחסו בקושי ורק בהקשרים פסיכוסומטיים". 

בדק בית שעשתה ד"ר אייזן גרם לה להבין שהיא מקבלת ציון נכשל בכל אותם המישורים. "הייתי מתחילה לאכול ולא יכולה לעצור", היא אומרת ומונה את הסיבות להשמנתה, "בדיעבד הבנתי שהשומן שימש לי כחומת מגן מהעולם, הוכחה לכך שאני לא שווה. האוכל המנחם והמרגיע היה מקהה את הרגשות. וחוץ מזה, כבת לאמא תוניסאית האוכל היה ביטוי לאהבה". 


"לקבוצת "אכלני יתר אנונימים" מגיעים רק המיואשים". צילום: אריאל בשור

המטופלים שלה לא ידעו על הסערה שמתחוללת בתוכה. אחד-אחד הם שטחו בפניה את הפחדים, החרדות והמצוקות, את חוסר הסיפוק בעבודה, בבית ובזוגיות שהתבטאו במחלות ובמכאובים שונים; והיא מצאה את עצמה משתקפת בהם. "הבנתי שאני לא יכולה לעזור לאף אחד אם אני לא מצליחה לעזור לעצמי. האשליות שלי הלכו ונמוגו, ולהפתעתי הבנתי שאני לא מבינה כלום בבריאות, שבעצם כל החינוך שלי כרופאה לא כלל בריאות ורפואה מונעת אלא רק מחלות. ואיך אני, כאישה שמנה שלא יודעת לנהל אורח חיים בריא, יכולה לעזור למטופלים שלי?". 

חמש שנים היא הייתה חברה מתמידה בקבוצת "אכלני יתר אנונימים", חמש שנים השתתפה בפגישות שבועיות ולמדה להתמודד עם הסיבות הרגשיות לאכילה שלה. אבל אף שהקילוגרמים הלכו ונשרו ממנה, משהו עדיין לא היה שלם. היא הבינה שכדי להגשים את הייעוד שלה היא חייבת, פשוט חייבת לעזוב את העבודה.

"הרפואה היא מקצוע מדהים, אבל הרגשתי שאני לא יכולה להישאר במקום שלא מתאים לי, שאני חייבת להציל את עצמי ולא להתחשב בפנסיה שמחכה לי או בחוסר הוודאות שבחוץ. העבודה העצמית שעשיתי במהלך השנים גרמה לי להבין שלא מתאים לי לטפל אחד על אחד, אלא להיות מעורבת בחיים של הרבה אנשים. ידעתי שמה שאני עושה הוא מוגבל ביכולת שלו לעזור לאנשים, ושלהיות שכירה זה מתכון לבינוניות. רציתי להביא בשורה משמעותית לעולם". 

הולכים אל הלא נודע  

היא נולדה לפני 57 שנים בקיבוץ רגבים, שאותו ייסדו הוריה. אביה עלה לארץ מצפון אפריקה בגיל 17 והצטרף לפלמ"ח. במלחמת העצמאות לחם בקרב על באר שבע, נפצע והרופאים נאלצו לקטוע את רגלו. "אבא היה גיבור והתמודד עם הנכות בצורה נפלאה ועם המון הומור", היא מספרת. "אמא הייתה מורה לצרפתית, יפהפייה בלונדינית עוצרת נשימה. תמיד אמרתי שאני דומה יותר לאבא". 

ואולי הדמיון הזה לאב, האהבה הגדולה שלה כלפיו ותחושת ההזדהות גרמו לכך שקוץ תמים שנכנס לה לברך בהיותה ילדה גרם לרגלה להיות משותקת. זה קרה רגע לפני שהמשפחה יצאה לשליחות במרסיי, צרפת, מטעם עבודת האב כשליח של הסוכנות היהודית האחראי להעלאת יהודים לארץ. כשהגיעו לביתם החדש בדקו הרופאים את רגלה הכואבת של הילדה והחליטו לאשפז אותה בבית החולים המקומי.

מגיל שש ולמשך שנה וחצי היא שהתה במחלקת הילדים. הוריה ביקרו אותה רק פעם בשבוע, והיא נאלצה להתמודד, בלי לדעת מילה אחת בצרפתית, עם אחיות שקושרות את הילדים בלילה למיטה שלא יסתובבו ודוחפות אוכל לפה גם אם לא ממש רוצים.

הרופאים חששו שמדובר בפוליו או בשחפת, והחליטו להכניס אותה לחדר הניתוח. הממצאים היו ברורים: אין לילדה כלום. צריך לשחרר אותה הביתה. אולי זה נשמע כמו סיפור נוסח אוליבר טוויסט, אבל למרבה ההפתעה ד"ר אייזן לא זוכרת אותו כטראומתי. "באופי שלי אני מחזיקה מעמד ולא נשברת בקלות", היא אומרת. "הסיפור הזה חישל אותי והפך אותי לעצמאית". 


"רציתי להיות מנכ"לית משרד הבריאות". צילום: אריאל בשור

כשנפטר אביה היא גילתה במסמכים שלו מכתב מרופא צרפתי שטען שהבעיה של הילדה היא פסיכוסומטית, ומקורה ככל הנראה בהזדהות עם האב קטוע הרגל. וכן, כיום גם היא מודה שאולי הרופא ההוא צדק, ואולי בכלל הדרך שלה למקצוע הרפואה נסללה עוד לפני שהיא נולדה, במלחמה ההיא שבה הוא נפצע. 

היו אלה החודשים הארוכים ששהתה בהם במחלקת הילדים בבית החולים הצרפתי, שטמנו בנפשה את זרעי האמביציה והחלומות הגדולים. בסיום השירות הצבאי נרשמה ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, והשקיעה מאמצים רבים בהתמודדות עם החומר הקשה. בתום שבע שנות לימודים התקבלה להתמחות כרופאת משפחה בקיבוץ ניר דוד בעמק בית שאן. "רציתי לגדל ילדים ולעשות קריירה, לכן עברנו לקיבוץ. מזוג לחוץ לכסף הפכנו ביום אחד למיליונרים. בתמורה לכך שהייתי כוננית בקיבוץ קיבלנו דירה, חשמל, מים, אוכל וחינוך לילדים. לא האמנתי לגודל מזלי". 

את בעלה, דני, היא מתארת כהפך הגמור ממנה. הוא עובד כאיש מחשבים ושונא שינויים מושבע. אף שאת השינוי הגדול שעברה רעייתו קיבל בהבנה ובפרגון. "כל קיץ רציתי להתגרש מבעלי כי חשבתי שהוא מעצבן", היא מחייכת. "למעשה זה היה בגלל שלא יכולתי ללכת עם בגד ים. לקח זמן עד שהבנתי שאני לא יכולה להפיל עליו את הקשיים שלי. את יודעת, אנשים מתגרשים כי הם אומרים שאולי בחוץ ימצאו מישהו יותר טוב. אבל צריך לעשות שינוי. אם לא טוב לי עם בן הזוג שלי, אולי בכלל לא טוב לי עם עצמי? מהרגע שעשיתי שינוי אנחנו נמצאים במקום אחר של הבנה עמוקה יותר אחד את השני ואת הזוגיות בכלל". 

במרוצת השנים היא לקחה על עצמה עוד ועוד מטלות, ניהלה מתמחים, כתבה מאמרים. האמביציה שלה הייתה בשמיים. "רציתי להיות מנכ"ל משרד הבריאות", היא מגלה בחיוך. עד שכבר לא היה אפשר להמשיך יותר. ד"ר אייזן החליטה לפדות את כספי הפיצויים והפנסיה ולעזוב את מקום העבודה בלי שתחכה לה במגרה תוכנית מסודרת, בלי מטרות. "בשנה הראשונה התייסרתי מאוד. רפואה זה מקצוע מחייב. את לומדת המון שנים, צוברת ניסיון, ביטחון ותחושת שייכות, ופתאום זה נעלם. העזיבה הייתה צעד דרמטי, אבל הכרחי". 

חושבים, חיים 

במשך שנתיים רק חיפשה את עצמה: השתתפה בחוגי דרמה, למדה טארוט וקינסיולוגיה, השתתפה בסדנת קרמיקה ובשיעורים של שיטת ימימה לחשיבה הכרתית, ותוך כדי כך גמעה עשרות ספרים ומאמרים בנושאי פסיכולוגיה חיובית, שמחה ואושר. 

"אנחנו, הרופאים, מכירים דיכאון וחרדות ופחדים, אבל לא ידענו מה עושות לגוף השמחה, התקווה והאופטימיות", היא אומרת. את חומרי הלימוד העבירה בפני חברי הקיבוץ, וכמו באגדות, בקהל הייתה אורחת, סוכנת של מרצים שהציעה לה לעבוד בכך באופן מקצועי. 

ד"ר אייזן התחילה להרצות בנושא "בריאות ושמחת חיים", ועד מהרה הפכו הרצאותיה למבוקשות כל כך, שכיום היא מופיעה כ-20 פעם בחודש. בנוסף היא פיתחה סדנאות לחשיבה אופטימית והוציאה ספר "מסע אל ממלכות פנימיות". לחברה שלה בחרה לקרוא "סינפסות", על שם אותם החיבורים שאחראים לתקשורת בין תאי העצב במוח שלנו.

כדי להבין מה עושות הסינפסות מספיק שניזכר בניסוי המפורסם של פבלוב. החוקר, שביסס את המושג התניה קלאסית, אילף כלבים לקשר בין אוכל לצלצול פעמון. הניסוי הזה מדגים איך נוצרות סינפסות במוח: חזרה על פעולה מסוימת יכולה לקשור בין שני אלמנטים שונים. למשל אם כשהייתם ילדים, בכל יום שלישי הלכתם עם הוריכם לים ומאוד נהניתם, יהפוך עם השנים יום שלישי בעיניכם ליום חג מרגש. 


"את הסבל והאומללות אנחנו מייצרים בעצמנו". צילום: אריאל בשור

הדרך לעשות שינוי, על פי ד"ר אייזן, היא לתרגל שוב ושוב מחשבות חדשות, ליצור סינפסות נוספות במוח. "העולם ניטרלי", היא אומרת. "אין טוב ורע. מה שאת חושבת זה מה שקיים, ויש לנו יכולות בלתי רגילות להפוך את המציאות כבמטה קסם לגן עדן". 

על פרק היד של ד"ר אייזן מתנוסס צמיד פלסטיק, שאותו היא מכנה "צמיד התלונות שלי", הוא מזכיר לה להפסיק עם ההרגל המגונה הזה, שכולנו חטאים בו. "מה זה תלונה?", היא שואלת וממשיכה, "זה להגיד משהו שלילי לאדם שלא יכול לעשות עם זה כלום. מחקרים הוכיחו שברגע שאנחנו משחררים את המחשבות השליליות אנחנו גורמים להפרשה של אדרנלין, לעלייה בלחץ הדם וברמות הסוכר, וזה עוד לפני שדיברנו על הצד השני שנאלץ להקשיב לקיטורים שלנו. אף אחד לא באמת אחראי לאושר שלנו, את הסבל והאומללות אנחנו מייצרים בעצמנו". 

במהלך השיחה היא שולפת עוד ועוד מחקרים המאששים את הקשר בין הגוף לנפש. "אני זוכרת שנדהמתי לקרוא מחקר שהוכיח שאם רופא יניח יד על חולה לפני הניתוח ויגיד לו ‘יהיה בסדר', החולה יחלים מהר יותר ויזדקק לפחות ימי אשפוז", היא אומרת. "כשבדקו אנשים לאחר ניתוח מעקפים, גילו כי הסיכויים של אדם לשרוד גדלים אם יש לו עם מי לדבר. חוקרים גילו כי אופטימיות ושמחת חיים מונעות את התפתחות סרטן השד ושהומור הוא סגולה לאריכות ימים".

בין כללי האצבע שלה לבריאות טובה היא מונה את הכרת התודה, טיפוח מערכות יחסים, נתינה וכמובן החיוך וההומור. השינוי שעשתה באמצע החיים, הביא אותה לערוך את הרצאותיה במסגרת "50 זה פלוס", פרויקט חדש של העמותות לקידום מקצועי חברתי מבית הסתדרות המעו"ף. ד"ר אייזן מלמדת שם איך לשלב בריאות פיזית עם בריאות נפשית בגיל הזה, איך לברור את התכונות שילוו אותנו עד הרגע האחרון. כיצד לוותר על כל הפגמים והחסרונות שלנו, שגורמים לנו לסבל מיותר ואיך לשפר את שביעות הרצון הכללית מהחיים. 

"אני מתחילה עכשיו את המסע חזרה למקום שממנו באתי", היא אומרת בחיוך. "אני יכולה להתנגד לזה ולהביא על עצמי סבל, והסבל יהיה יציר כפי, או לקבל את העובדה הזו כאמת מוחלטת. אני מלמדת אנשים איך להכין את עצמם נפשית לתאריך התפוגה, כי איך אמר קהלת ‘והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ', אז אני אומרת שכל עוד אפשר ליהנות, צריך להפוך את החיים לחגיגה".