ריח רע במיוחד נודף מהנתונים השערורייתיים שפרסם שלשום הממונה על השכר במשרד האוצר בדבר שכרם של עובדים בגופים ממשלתיים וציבוריים. המשכורות חסרות הפרופורציה האלה, הממומנות מכספי משלם המסים, רק מדגישות כי אין חדש תחת השמש וכי דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

איך ייתכן שגמלאית של משרד החינוך, שבמשך עשרות שנים העמידה דורות של תלמידים, נאלצת להסתפק ב-5,200 שקל לחודש, בעוד נתב בנמל משתכר 80 אלף שקל? הכיצד ייתכן שאחיות, המשתכרות שכר מעליב, מקוששות שקל לשקל על מנת לגמור את החודש, בזמן שטכנאי ברשות השידור הולך בכל חודש הביתה עם שכר של עשרות אלפי שקלים עבור עבודה של כמה שעות ביום? מסתבר שבקומבינה-לנד הכל יכול להיות.

מלבד כמה ראשי מחלקות בבתי חולים, או רופאים בתפקידי ניהול, אחיות יכולות לחלום על משכורת ראויה ללא משמרות ושעות נוספות. אנשי חינוך מחפשים עבודות נוספות בערבים על מנת שלא לגלוש אל מתחת לקו העוני, וזה בזמן שכל נהג בנמל, פקיד במפעל הפיס או לבלר הממונה על ענייני כלום בחברת החשמל, משתכר פי שניים ושלושה מהם.


נמל אשדוד. צילום: רויטרס

ועוד לא הגענו לשכר המנהלים בחברות הציבוריות, אלה שמשכורתם ממריאה לעשרה ויותר מיליון שקלים לשנה, כמו ראשי הבנקים או מנכ"לי חברת ביטוח ותעופה. וזה כמובן בלי כל קשר לתוצאות העסקיות של הגופים ודמי הפרישה המטורפים שהם נוטלים מהקופה עם פרישתם. "מצנח זהב", הם קוראים לזה.

די ברור שככל שאותם בכירים משתכרים יותר, כך הם מנותקים יותר ממה שקורה סביבם, ובעיקר מחלק ניכר מעובדיהם, שחלקם נאלצים לקבל קצבת "הבטחת הכנסה" מהביטוח הלאומי. שר האוצר יאיר לפיד כבר אמר שיש לשים קץ לחגיגות השכר במגזר הציבורי. אז אמר. קרה משהו בפועל?