בחודשים האחרונים אני משתדלת מאוד להתרכז במה שיש ולא במה שאין. בהתבסס על ניסויים אקדמיים מעמיקים ונוקבים שערכתי על עצמי, אני נוטה להאמין שהתבוננות תמידית בחוסר היא תכונה מולדת. לפחות אצלי ולפחות בכל מה שנוגע להישגים שלי - או כמו שאני קוראת להם, החלומות המנופצים שלי שלעולם לא יוגשמו. טפיחה עצמית על השכם היא אקט זר בשבילי, למעט במשימות טיפשיות כמו שטיפת כלים והפעלת מכונת כביסה. אז אני מרגישה כמו זוכת פוליצר. 

המעקב אחר ההספקים שרשמתי לעצמי ב-32 שנותי הוא משהו שמתרחש כל הזמן ברקע, כמו אנטי-וירוס שתמיד מחפש עדכונים חדשים ומקפיץ חלונות מזדמנים. רישום ומעקב אחר יעדים מבוקשים, עם דגש על חוסר. שיטת הניקוד היא די פשוטה: השאיפות והמטרות שהצבתי לעצמי בצעירותי בצד אחד של הטבלה, סימוני "וי" על היעדים שהושגו בצד השני. יש שם דברים כמו "לגור בניו יורק" (וי), "לכתוב בעיתונים" (וי), "לפגוש את ג'וני דפ" (וי), "לעשות תואר בספרות אנגלית" (ללא וי), "לכתוב ספר" (ללא וי) וכן הלאה. 

ככל שאני מעמיקה יותר ברשימה הזאת, כך הולך ומתחזק הרושם שהפער בין הפסגות שתכננתי לכבוש לבין אלה שכבשתי בפועל מזכיר קצת את הפער בין המושג "הפסקת אש" לירי הטילים של חמאס. 

בדרך כלל מנחם אותי לדעת שאני לא היחידה. רוב בני גילי מדווחים על תחושת דומה, של תהום שנפערה בין הרצוי למצוי ממרחק של זמן, אלא שרוב הזמן התהום הזאת מכוסה ביריעה בדיונית שמאפשרת התעלמות או הדחקה פעילה. אצלי היא שם, כל הזמן, ומפגש אקראי עם חבר לא קרוב הפכה אותה השבוע לנוכחת יותר מתמיד: נתקלנו זה בזה באמצע הרחוב ובשיחה של עשר דקות הסתבר לי שבחמש השנים האחרונות הוא הספיק להקים שני עסקים, להוציא לאור שני ספרים, לרוץ מרתון, להתחתן ולהביא ילד לעולם. 


צילום: ingimages.com \ ASAP

ואז הוא שאל את שאלת השאלות, "מה איתך?", וכל מה שיכולתי להשיב היה תשובה רפה של "הכל כרגיל". זה לא שלא עשיתי שום דבר בחמש השנים שעברו מאז שנפגשנו, כמו שלא עשיתי מספיק: לא הגשמתי את כל היעדים ההם. לא הגשמתי אפילו חצי מהם. וכשהוא שאל אותי "למה?", כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "פייסבוק".  

אם מישהו היה אומר לי לפני חמש שנים, כשפייסבוק פרץ לחיי בסערה, שכשאביט לאחור על התקופה הזאת, כל מה שאראה לנגד עיני הוא המוני סטטוסים מוצלחים יותר ובעיקר פחות, צבירה של לייקים, חברים ועוקבים - אולי הייתי עושה לעצמי טובה ענקית ומוותרת על התענוג. אני לא יכולה לקחת מפייסבוק את התוספות הגדולות שהביא לחיי - פלטפורמה לקידום עצמי, יצירת קשרים חבריים ועסקיים וכן הלאה. אבל אני חושבת שהגיע הזמן להכיר בכך שהוא בעיקר מבזבז לי את הזמן. 

מגזין "טיים" הציע לגולשים שלו בינואר האחרון מחשבון שימוש פייסבוק שבו כל אחד יכול לבדוק כמה זמן בזבז על פייסבוק. הגולש הממוצע, לדבריהם, מבלה 17 דקות ביום בפייסבוק. במצטבר, יוצא שבזבזתי למעלה מ-50 ימים שלמים בפייסבוק. קרוב לחודשיים מחיי שהוקדשו למטרת חיטוט בתמונות של חברים, לייקים אקראיים ואלוהים יודע מה עוד. וזה בלי להוסיף למשוואה את טוויטר, אינסטגרם ושאר ירקות. 

כשאני מתבוננת על הסטטוס הנוכחי של החיים שלי, אני לא יכולה שלא לתהות מה היה קורה אילו הייתי נמנעת מהצטרפות לרשתות החברתיות. האם הייתי מקדישה את הזמן הזה לקידום המטרות שלי ולהגשמת יעדים או לכל דבר מועיל אחר? איך היה נראה יום אחד שבו לא הייתי מבזבזת דקות ארוכות שלא יחזרו על הפיד המטופש? הרי הוא נמצא שם כל הזמן, קורא לך, מאלץ אותך לנטוש משימות חשובות אחרות באמצע, כי נורא דחוף לראות מי עשה לייק לתמונה של החתול שהעלית בבוקר. בכלל, האם הייתי מצליחה להוציא לפועל תוכניות אם הייתי מקדישה קצת פחות זמן לרשתות חברתיות? 

הצעד המתבקש הבא הוא גמילה מרשתות חברתיות, או לפחות הגבלה של זמן השימוש וניסיון למקד את רוב האנרגיות שלי בהשגת היעדים שלי. אני לא רואה את זה קורה, אבל כנראה שאין ברירה. הגיע הזמן להתחיל לחיות את החיים שלי, במקום לבהות כל הזמן בחיים של אחרים.