באוגוסט 1994 מייקל ג'קסון הגיע יחד עם אשתו, ליסה מארי פרסלי, לבית חולים לילדים בהונגריה ומצא שם ילד בצבע ירוק. קראו לו בלה פרקש, הוא היה בן  4 וסבל ממחלה נדירה שגרמה לכשל בכבד והיה זקוק לכבד חדש. אמא שלו נטשה אותו ואביו הגיע לבקר לעתים רחוקות מאוד.

ג'קסון, שבשלב הזה כבר הספיק להקים את קרן " Healthe World " ולתרום מיליוני דולרים לצדקה, החליט לקחת את הילד הירוק תחת חסותו: הוא גייס משאבים כדי למצוא לו כבד - ומצא - שילם עבור ההשתלה וההחלמה והמשיך לממן את הטיפולים הרפואיים של בלה במשך שנים ארוכות, גם אחרי שמצא הורים מאמצים.

הסיפור הזה צץ מחדש בשבועות האחרונים, בעיקר באתרי המעריצים של ג'קסון, משום שבלה הקטן, היום כבר בן 24 , הפך לא מזמן לאב לתינוקת. 

אני נזכרתי בו השבוע, כשהפיד שלי התמלא בסרטונים של כוכבים בסדרי גודל שונים, ששופכים על עצמם דליים מלאים קרח. זה התחיל עם אנשים כמו ג'סטין טימברלייק, ביל גייטס, מארק צוקרברג ואופרה ווינפרי ועד לרגע כתיבת שורות אלה כבר הספיק להתפשט גם לתפוצות הג'סטין ביבר, ג'ניפר לופז והמון אחרים.

בארץ עשו את זה בינתיים אייל גולן, רני רהב ועד שהטור הזה יתפרסם, בטח יצטרפו אליהם עוד כל מיני אנשים ששמחים לקחת חלק במטרה חשובה כל כך, כמו השתתפות בקמפיין ויראלי.

למען האמת, "Ice Bucket Challenge"  אכן נוצר למען מטרה חשובה, כדי להעלות את המודעות למחלת ה- ALS , שאחת התסמונות שלה היא חוסר היכולת של החולים להבדיל בין חום לקור. כל מי שמשתתף באתגר, קורא לחבר או שניים שלו להצטרף אליו, מקצה לו 24 שעות לביצוע המשימה, ואם לא יבצע אותה, יהיה עליו לתרום 100 דולר לטובת המטרה.

אחד מהוגי הרעיון הוא שחקן הבייסבול לשעבר, פיט פרייטס, שסובל מהמחלה ומרותק היום לכיסא גלגלים. בשבוע האחרון אתגר דלי הקרח תפח לממדים מפלצתיים והפך לעוד תופעה ויראלית, שלמרבה הצער בטח תדעך באותה המהירות שבה ניצתה, כדרכן של רוב התופעות הוויראליות.

אי אפשר לקחת מהסיפור הזה את מידת המגניבות שלו: הרבה מפורסמים, חלקם נטולי חלק עליון, שופכים על עצמם מים קפואים שמחלצים מהם לרוב צווחה מחרישת אוזניים ומעביריםאת האתגר הלאה. אבל האם מישהו מכל אלה שניאותו לשפוך על עצמם את מי הקרח יודע מה היא בדיוק מחלת ה- ALS ומדוע חשוב להעלות את המודעות לגביה? לא בטוח. האם מישהו מהם מכיר חולה ALS כמו פרייסט, ויבוא לבקר אותו ולנסות לעזור לו באופן אישי? כנראה שלא.


ביל גייטס שופך על עצמו דלי קרח. מגניב, אבל לא יותר מזה. צילום: מתוך יוטיוב

מה יהיה עם החולים הבאים?

בארגון ALS העולמי מדווחים על תרומות של מיליוני דולרים מרחבי העולם, למעלה - 13 מיליון דולר עד כה (לעומת 25 אלף דולר שגויסו בתקופה הזאת ב- 2013), תוצאה בהחלט מבורכת, אבל מה יהיה על החולים בעוד שלושה חודשים, כשכולם ימשיכו הלאה, לקמפיין הוויראלי הבא? יכולתם של סלבס לתרום למטרות צדקה שונות היא פנומנלית. יש להם כוח, השפעה וכסף יותר מכל אחד אחר, ורבים מהם בהחלט נרתמים לעזרתם של ארגונים ועמותות ועוזרים בכל מקום שאפשר.

אבל ככל שקמפיינים ויראליים נעשים לגיטימיים יותר, כך הנטייה להתמסר למען מטרה חשובה הולכת ומתפוגגת. מה הטעם להקליט שירים, לבקר בבתי חולים ובתי יתומים, כשאפשר פשוט לתרום כסף או להצטלם כשאתה שופך על עצמך דלי של קרח ולפרגן שינוילעצמך את התחושה שהנה, עשית היום משהו בשביל העולם? ממש כמו ההבדל בין לכתוב סטטוס זועם על המצב הביטחוני לבין לנסוע לעוטף עזה ולהציע עזרה לתושבים.

קמפיינים ויראליים הם מגניבים. קצב ההתפשטות המהיר שלהם יכול להיות גם משעשע. הם מייצרים תחושה שהסלבס פוסעים לכמה רגעים אל תחתית האולימפוס כדי לקחת חלק בתופעה ויראלית שכוללת גם את פשוטי העם.

קמפיינים האלה יכולים אולי לייצר השפעה בטווח הזמן המיידי, הזנקה זמנית למודעות שמגיעה כפועל נלווה של טרנד רשתות חברתיות עם תוקף קצר.אבל הם לא יכולים לייצר שינוי מהותי ועמוק, כזה שבאמת משנה משהו. הם לא ייזכרו בעוד 20 שנה. הם לעולם לא יהיו משמעותיים כמו מגה סטאר אחד שמגיע לבית חולים, לוקח תחת חסותו ילד חולה מאוד ומחליט לעשות הכל כדי להציל את חייו. ?