מערב הפרישה של אנדי רם אזכור בעיקר את המשפט שבו הסביר מהו ההישג הגדול בחייו. רם סיפר שעלה לארץ בגיל חמש עם אביו, אמו, אחיו ואחותו, וחוץ מדוד אחד לא היה להם קשר עם ישראל. והנה, 29 שנים וקריירת טניס מפוארת אחרי, הוא עמד על הבמה ומולו כל אוהביו ואהוביו. "זה ההישג הגדול ביותר שלי", אמר. ואכן, מעבר לכל מה שעשה על משטחי הטניס, נזכור את אנדי בעיקר כדמות, כאישיות שגורמת לך לחייך ולאהוב, ובעיקר להתחבר.

בדרך כלל כשאומרים על ספורטאי שהוא "צבעוני", מוסיפים גם - אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא, אבל הוא מעניין. פה המקרה שונה לגמרי - את אנדי רם כולם אוהבים. יש בו רק אמת, אין לו בושה לחלום, להיות שטותניק, לשמוח כמו אחרון האוהדים. יש בו - והוא טרח לציין זאת אמש אין ספור פעמים - אהבה כמעט מקודשת לחצי השני שלו, יוני ארליך. ובעיקר, הוא יודע מתי להפסיק.

עם המחבט, האיש הגיע אל הבמות הכי גבוהות שידע טניסאי ישראלי. נכון, עמוס מנסדורף היה טניסאי טוב ממנו, זה ברור. אבל אנדי, וגם יוני, ידעו לנווט את הקריירה למקום שבו יוכלו להגיע עד הטופ, והצליחו. להיות שלוש פעמים אלוף גראנד סלאם (פעמיים בזוגות המעורבים, פעם עם ארליך)? אכן, כך קרה.

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של אתר דה פוסט? הירשמו כאן


גרמו לנו להרגיש ששי ענף שמביא לנו גאווה. אנדיוני. צילום: רויטרס

כשמסתכלים על העשור שחלף, מבינים כמה הוא וארליך החזירו לקהל הישראלי את החשק לראות טניס, לשחק טניס ולהרגיש שבכל זאת יש לנו ענף שמביא גאווה - וזה למעשה ההישג הכי גדול שלהם. בתקופתם הפך גביע דיוויס לאירוע כמעט לאומי, פעמיים בשנה.  

אנדיוני, יחד עם הראל לוי, דודי סלע, ונועם אוקון, הגיעו אחרי כמעט עשור שבו שכחנו שמשחקים טניס בישראל, ועשו שירות נהדר לענף. לטעמי, מתוך החבורה כולה, רם הוא הסמל של הדור המצוין הזה. התרגלנו לטוב, ומה יהיה עכשיו? פרישתו מסמנת את סוף העידן, וזה מפחיד. זה נראה כאילו אנחנו בדרך למדבר.


את העונה הם החלו בקרב ראש־בראש בסופר קאפ, כשני המאמנים המובילים בעולם. את העונה הזאת הם מסיימים עם סימן שאלה - לא גדול - אבל מהבהב.

על המבחן של גווארדיולה כבר דיברנו. את האליפות המקומית גם מתיאס זאמר (המנהל המקצועי) ומאמן הכושר היו מביאים. היינקס לקח טרבל, פפ עשה קולות של שחזור, אבל מאז זכה באליפות הוא נכשל. ירידת המתח הדרסטית בליגה חלחלה גם לאירופה. אפשר להפסיד מול רונאלדו ואנצ'לוטי, אבל המשחק המביש צריך להדליק נורה אדומה אצל זאמר - פפ הגדול יהיה תחת מבחן רציני בעונה הבאה.

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של אתר דה פוסט? הירשמו כאן


העונה הבאה היא מבחן רציני. גווארדיולה. צילום: רויטרס

יכולתו לבנות תמהיל מחודש תעמוד למבחן. חיזוק ההגנה תהיה משימה עליונה. גם את חברו הטוב של פפ ישאלו שאלות. מעמדו של מוריניו יציב, אבל את העונה הזאת הוא יסיים בלי תואר - וזה לא היה בתכנון. נכון שלאורך כל העונה הוא ניסה להנמיך ציפיות, אבל בפועל מוריניו היה משוכנע שזכייה בליגת האלופות היא אפשרית.

צריך לסייג - המשחק היה יכול להיגמר אחרת. ז'וזה לא הושפל כמו פפ, טעויות ההגנה הלא אופייניות היו בעוכריו (טרי החצי פצוע לא היה צריך לשחק), אבל בסוף, התוצאות הן שקובעות. וגם המיוחד יעמוד בעונה הבאה במבחן רציני. עוד עונה ללא תואר לא תתקבל אצל אברמוביץ'. ז'וזה יקבל את כל הכסף שבעולם כדי לחזק את החוד, להביא את פלקאו (קוסטה הוא אובר-רייטד, ומוריניו יודע את זה), ועוד חלוץ בקנה מידה עולמי. הביטוי "לא לעולם חוסן" קיבל השבוע משמעות עליונה. ולכן בשנה הבאה, אם פפ וז'וזה לא יעמדו במטרות, הביטוי עלול לקפוץ אל המדרגה הבאה, הלא נעימה.