"אני טיפוס אופטימי, אבל לא נאיבי", ראם סמואל סיפר ונתן סקירה קצרה על חייו. "כמעט נהרגתי אחרי נפילת רכב לתהום, אמי נפטרה מסרטן ואחותי ואחייניתי נספו בתאונת מטוס. היו לי נפילות של התחתית של התחתית, אבל מבחינתי החיים כל כך יקרים וכשאני שומע מישהו מתלונן, אני שואל 'מה, אוברדראפט?'. מבחינתי להיות אלוף בחיים זה למצות אותם".

סמואל יחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-50. פעם היה נהג המרוצים הבכיר של ישראל, פעמיים אלוף צרפת במרוצי ראלי, אבל מרגע שפרש נראה שהוא באטרף של עשייה. הוא הקים ב-1996 את בית ספר "מסלולים" לנהיגה מתקדמת, שבמסגרתו יתקיים היום באמפי משמר דוד המרוץ הראשון, בליגת תחרויות העבירות לרכבי שטח, אבל זה רק עוד פרק במה שיש לבחור להציע.

נראה שיותר מכל סמואל רוצה להביא את הניסיון המטורף שעבר בחייו כדי ללמד אחרים לנצח. רק אל תקראו לו קואוצ'ר. "אין לי הכשרה", הוא מודה. "אבל מה זה להיות אלוף בחיים? זה החומר שממנו נוצרים אלופים בספורט. אלוף נתקל בקשיים בהתחלה, אחר כך יש מחסומים שצריך לחצות. אני יושב היום עם אנשים על קפה ומשרטט תמונה של הבן אדם שנמצא מולי וכמו במנגינה יש כלי אחד שצורם. כשהמוזיקה חזקה לא שומעים אותו. אני ישר מזהה ואז רק נותר לי לכוון".

מה זה, מתת אל?
"זה בא במקרה. אני סובל מסוכרת ויום אחד התקשרה אלי אמא דרך האגודה לסוכרת נעורים ואמרה 'אני רוצה שתפגוש את הילד שלי, זרקו אותו משני בתי חולים'. נסעתי לכרמיאל, דיברתי עם בנה ולקח לי דקות ספורות לקלוט אותו. נסעתי חזרה הביתה ובדרך אמו התקשרה ושאלה 'מה עשית?'. נבהלתי. היא אמרה 'הילד 12 שנה לא מוכן לאכול ירקות והוא ביקש סלט לארוחת ערב'. שנה אחרי כן הוזמנתי לבר מצווה שלו".

מחלת הסוכרת מלווה את סיפור חייו של סמואל מגיל צעיר. "הייתי חרא של חולה", הוא מודה. "גילו לי את המחלה בגיל 12 וחצי. פתאום הצטמקתי, הייתי חלש, בקושי הלכתי. שתיתי כמויות מטורפות של קוקה קולה והשתנתי במיטה. אני זוכר שאחרי האבחנה בבית החולים, נותרתי בהלם".

מילד טוב בשכונת תל השומר הוא הפך לסמי-עבריין בתיכון. התחבר לחבר'ה הלא טובים. "חלק מהמרד שלי", הוא מודה. "שיחקתי קלפים על כסף, עישנתי סמים, גנבתי. הייתי באזורים מאוד לא נעימים. זו הייתה מעין תגובה לעולם שלא נחמד אלי". לסמואל עוד היה חלום להיות טייס קרב, תקווה שהייתה אולי משחררת אותו ממצבו, אבל מהר מאוד דאגו לנפץ אותה. אמרו לו בלשכת הגיוס שעם הסוכרת צה"ל לא מעוניין בו והוא מצא את עצמו שוב בחוץ.

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן


"למדתי לשלוט בחיי". ראם סמואל. צילום: אריאל בשור

את נקודת המפנה בחייו סמואל מעניק לרופא עיניים שהוא לא זוכר את שמו ומצא אותו במקרה בחוברת של קופת חולים. הוא נזקק אז לבדיקת ראייה שגרתית. הרופא רק ראה אותו ומיד שאל אם הוא סובל מסוכרת. ראם הבין שאם רואים את הסימנים בעין בלתי מזוינת, זה לא מבשר טובות. הנה מתחילים הסיבוכים. נימי דם החלו להתפקע בקרקעית העין.

"ככה חולי סוכרת מתעוורים", הוא מסביר. "אותו יום קלטתי שכל דבר שקורה לי, כולל המחלה, הוא באחריותי. יום אחד לא ייקחו אותה ככה סתם וכסף לא ייפול מלמעלה. אני לא רוצה סמים ולא את הדברים הרעים". סמואל לקח את עצמו בידיים. הוא הלך ללמוד כלכלה וניהול באוניברסיטה, שימש כסמנכ"ל כספים בחברה לייבוא מכשירים אלקטרו-מכניים, הכל נראה מסודר.

"היה לי כל מה שצריך ויזואלית", הוא צוחק. "התלבשתי כמו בן אדם. הייתה לי מכונית, אופנוע. הכל פיקס, אבל זה לא קשור למה שרואים, אלא למה שלא. נזכרתי אז שבגיל 18 ביקרתי בצרפת ובן דוד שלי לקח אותי למרוץ. לא אשכח שבמכונית הראשונה שעברה אמרתי 'זה מה שאני הולך לעשות בחיים'. אז, באותה נקודת ביניים כשאני יושב במשרד, הייתי צריך להחליט אם לחיות את החלום עד גיל 80, או שאגשים אותו עכשיו. בגיל 26 ארזתי מזוודה ועפתי לצרפת".

נהג מרוצים עם סוכרת?
"לבקש רישיון מרוצים זה תהליך מאוד פשוט. יש טופס, כולל שאלה על סוכרת. מה עשיתי? שיקרתי. בשנה הראשונה, אחרי סדרה של כישלונות, אפס מאופס, שאלתי את עצמי מה אני לא רואה בתמונה. קלטתי שאני מדבר גבוהה, אבל לא עומד מאחורי המילה. מ-31 בדצמבר 1991 אמרתי שהמילה שלי ואני זה אותו הדבר. הלכתי לפדרציה וביקשתי אישור לרישיון, שצריך לחדש כל שנה. כתבתי שיש לי סוכרת ואמרו 'לך הביתה'. שאלתי 'למה?', הסבירו שכתוב בתקנון. דיברתי עם הבוס והבוס של הבוס. במשך שלושה חודשים התרוצצתי במסדרונות של הפדרציה למרוצי מכוניות עד שהגעתי לאחראי על הבקשות החריגות וגם הוא אמר 'לא'. המשכתי. יום לפני המרוץ הראשון, קיבלתי את האישור".

בריאותית זה לא הפריע?
"באותה מסגרת גם הצהרתי לעצמי שאני חולה סוכרת והחלטתי לבדוק לעומק איך אני מנהל את המחלה עם המרוצים. סוכרת אמורה לדרוש תפריט דל פחמימות ואילו ספורטאי צריך תפריט עשיר פחמימות. עברתי מזריקה אחת לארבע או חמש ביום. מחקר שלם. הגעתי למצב שהכושר עלה והסוכרת השתפרה. יותר מזה, לפני שיצאתי למרוצים התייעצתי עם רופא מומחה שאמר 'בשום פנים ואופן, תהרוג את עצמך'. אמרתי לו 'גם עם הסוכרת אני אהיה אלוף' וכשחזרתי בדקתי את המדדים ושיפרתי את המצב ב-95%. הרופא היה בשוק".


"החבר הכי טוב של נהג המרוצים הוא הפחד". סמואל. צילום: אריאל בשור

תאונה, סרטן, אסון

סמואל היה לנהג הסוכרתי הראשון במסגרת הפדרציה העולמית למרוצי מכוניות. נהג עטור תהילה, שמודה שדווקא תאונה קשה הייתה שוב רגע מפנה חשוב בחייו.

"זה היה המרוץ האחרון של 1992", הוא מספר. "שלושה ימים של תחרות והורי באו לצפות. ביום האחרון עפתי עם המכונית לתהום של 20 מטרים. לא מראה יפה. האוטו נשרף, הובילו אותי במסוק עם מצח שבור, צלעות שבורות, זעזוע מוח. מיואש ברמות. הייתי משוכנע שסיימתי את הקריירה. אמא שלי ישבה לידי בבית החולים, החזיקה את היד ואמרה בצרפתית 'תבריא, תקנה מכונית חדשה, תחזור להתחרות ותהיה אלוף'. התחלתי לבכות. כשהבראתי שאלתי מאיפה היא הביאה את זה. היא הייתה צרפתייה, אבל פולנייה מארץ הפולניות. פתאום כשאני חצי מת היא אומרת משפט כזה? היא הסבירה. 'הסתכלתי עליך, איך אתה הולך עד הסוף והבנתי שאם אני אוהבת אותך, זה לתמוך בדרך שלך'. שם קלטתי את הערך אהבה. זה לאפשר לאחר לפרוץ באזורים שהם לא האזורים שלך".

הייתם קשורים זה לזה?
"אמי חלתה בסרטן. בערב יום כיפור 2003 הכנסנו אותה לבית חולים והיה ברור שמשם היא לא תצא. כשהיא עוד הייתה בהכרה נתתי לה יד ופתאום אמרתי לעצמי, 'אמא שלך הולכת למות ואתה לא יודע אם היא יודעת כמה אתה מעריץ אותה'. לא הייתי ילד פוצי מוצי. צועק, טורק טלפונים. היא לחצה אז את היד ודיברה חלש מאוד, אמרה 'זה בסדר, גם אני אוהבת אותך'. ההורים שלי ידעו לתמוך כשצריך".

רק שהצרות לא הפסיקו ליפול על נהג המרוצים. אחותו דפנה גרה אז עם בעלה דב ומשפחתה בצרפת. הזוג היה מסודר היטב כלכלית, אבל בעיות אחרות העיבו על הקשר.

"דפנה עשתה חרם על ישראל שאני עד היום לא מבין אותו", ראם מספר בכאב. "לא ביקרה, הילדים שלה לא. היא מחקה את המדינה ואתה מדבר על בחורה שהלכה לצבא, פקידה פלוגתית ופתאום שינוי של 180 מעלות. צלצלתי אליה ואמרתי, 'אמא הולכת למות, הגיע הזמן שתסירי את החרם'. אמרה שלוגיסטית יש בעיה. צלצלתי יומיים אחרי יום כיפור 'מהר, דפנה, לא נשאר זמן'. היא ענתה 'אני באה עוד יום-יומיים'. הטלפון הבא שלי 'דפנה, אמא מתה'. ואז היא באה בסטייל. בעלה הטיס מטוס פרטי, הילדה הקטנה ישבה מאחור. הגיעו ללוויה. לזכותם ייאמר שהם שבו
אחרי חודשיים לביקור, אבל בדרך חזרה לצרפת, ב-2 בינואר 2004, התרסקו ושלושתם נהרגו. הייתה תקלה".

איך קיבלת את האסון?
"אני ואשתי חזרנו מבילוי. שוטר הגיע, דפק בדלת ואמרתי לעצמי 'אולי השתוללתי על הכביש'. שאל אם אני ראם ואם יש לי אחות בשם דפנה, ואז סיפר את העובדות. שאלתי 'למה אני? יש לה אבא'. התברר שמעל גיל מסוים מודיעים לקרוב אחר. הערתי חבר, פסיכולוג, לשאול איך מודיעים לאבי, שהיה אז בן 77. אמר 'אל תעיר, תבוא אליו בבוקר'".

"אני מגיע לאבי בעשר בבוקר והוא ניגש אלי מודאג, 'אולי קרה משהו לדפנה, כי תמיד היא מתקשרת'. אני מסתכל עליו. רק לפני חודשיים איבד את אשתו, עכשיו הבת, הנכדה והחתן. מעולם, כולל כשאמי נפטרה, לא ראיתי אותו שבור כמו אז. תמיד היית שואל אותו 'מה נשמע?', היה עונה 'מצוין', או 'בסדר'. במשך שנה או שנתיים ענה 'שורד'".


אלוף בחיים קורץ מהחומר שממנו עשויים אלופים בספורט. צילום: אריאל בשור

איך באמת שורדים?
"לדפנה היו עוד שני ילדים שלמדו אז בקנדה. היום שניהם בארץ ופעם היא לא הייתה מוכנה שבן משפחה שלה יחזור לכאן. קרה משהו מעניין. הבן הצעיר עלה ראשון, התגייס לצה"ל וסיים קורס קצינים. אבי ישב בטקס ובכה, אמר 'אם היית מספר לי לפני עשר שנים שנכדי יהיה קצין, הייתי בטוח שאתה עובד עלי'".

"זה טוויסט בעלילה. במסגרת כל האמונה שבה אני חי, אני מסתכל מה קרה ולמה. מהנפילה שלי לתהום, עם הרכב, חוץ מזה שזכיתי באותו מפגש עם אמי, ששינה את חיי, נשבר לי המצח. עד אז הייתה לי בעיית סינוסיטיס חמורה ברמה של כאבי תופת. היא נעלמה. אז אני לא רוצה ליפול לתהום, אבל הנה התוצאה. אחותי נהרגה בתאונת מטוס ואבי זכה בשני נכדיו. טוב? לא טוב, אבל יש נחמה. זה היופי שבעולם. יש כאוס, אבל הוא מסודר, יש איזונים".

לנהג מרוצים אין משאלת מוות?
"טעות של הרבה אנשים. החבר הכי טוב של נהג המרוצים הוא הפחד. אני מכיר שניים שלא פחדו והם כבר לא איתנו. אני ממש לא קר רוח. מאוד חם, אימפולסיבי, אבל למדתי לשלוט בחיי. עד השיחה עם אמי האבחנה הייתה שאני חתיכת מניאק, כי לא ראיתי אף אחד ממטר. הייתי אנוכי, העיקר שכולם יעזרו לי לנצח. מאותו יום הבנתי את הדבר שנקרא גומלין. אם אתן, העולם ייתן בחזרה. יש קלישאה שאני מאוד מאמין בה. מה אתה רוצה שיהיה כתוב על המצבה? שיזכרו את ראם סמואל כאדם שנגע בחיים של אנשים לטובה".

הכל זה תשומת לב

ראם עוסק בהדרכה. האיש יודע לדבר, הכל מתובל אצלו בסיפורים. הוא טוען שפיתח את שיטת "נורה אדומה", שכבר שנים הוא מעביר בעזרתה קורסים ורק אם הממסד יאמץ, לדבריו, ירד פה דרסטית פוטנציאל תאונות הדרכים. יש לו נתונים ותוצאות.

"חינוך מחדש", הוא מסביר. "זה לא 'בוא אני אתן לך שני טיפים ותהפוך לנהג מצוין'. אני אומר 'בוא אני אלמד אותך איך לא לעשות תאונות'. לא אדחוף 'תהיה ערני, ערני, ערני', כי זה לא יקרה. בוא יחד נברור פעולות ספציפיות במהלך הנסיעה שבהן נדרשת תשומת הלב. אם במהלך הנהיגה תשים בין 5% ל-10% מהזמן תשומת לב איפה שהיא צריכה להיות, הסיכוי לתאונות ירד ב-50%".

אילו פעולות?
"כשהקמתי את 'מסלולים', אמרנו 'בואו נלמד לנהוג נכון כמו שהממסד עושה'. אנשים התלהבו, אבל משהו הפריע, ואז בקורס שבו אימנתי מאמנים אחד מהם אמר, 'אתה תמיד נוהג עם שתי ידיים על ההגה?'. נפל האסימון. הלכתי לחפש מה אני עושה וקמה לה שיטת 'נורה אדומה'. אני מתאים את אופי הנהיגה לסיטואציה".

"אם אני קונה קפה טייק אוויי ושם במתקן הכוסות, זה מדליק נורה אדומה. למה? אני נוסע וקופץ ילד לכביש. מה המחשבה הראשונה? הקפה. אתה דואג לקפה ואתה מבזבז שנייה של מחשבה. שנייה, במהירות 50 קמ"ש, זה 14 מטר. ב'נורה אדומה' אני מקטין מיד את המהירות ונותן לעצמי את השנייה הנוספת. תוך ארבע שעות הדרכה ואתה נוהג בטוח יותר".

ומה עם הנהגים השיכורים והמהירים?
"אם יתפסו אותך על שכרות, לא כזו שאתה לא רואה בעיניים, אלא טיפה מעל המותר, ייקחו לך את הרישיון לשנתיים, אם יש לך עו"ד פצצה הוא יוציא אותך עם חצי שנה. הוכח שאדם שמדבר בדיבורית, זמן התגובה שלו לאירועים בכביש גבוה כמעט פי שניים מזה של אדם שהוא שיכור קצת מעל המותר. אתה רואה כמה אנחנו מחפשים את המטבע מתחת לפנס? היסח הדעת גורם ליותר מ-80% מתאונות הדרכים, אז את מי תופסים? את המהירים והשיכורים".

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן


פיתח תוכנית להורדת כמות תאונות הדרכים. סמואל. צילום: אריאל בשור

איזה נהג היית כבחור צעיר?
"אחד המסוכנים בעולם. בחצי צחוק אני אומר שאם נשארתי בחיים זה בכדי שאוכל ללמד אחרים. באים אלי צעירים ואני מדבר איתם בגובה העיניים. מבין את הצורך לפרוק. זה הרי כמו לטפס על צוקים, או לקפוץ באנג'י. אתה לא תוכל לעצור, אבל תוכל לכוון. הרי הכי חשוב בסיר לחץ זה השסתום, אחרת הוא מתפוצץ". 

היום נפתחת ליגת המרוצים לרכבי שטח אחרי מאבקים לא קלים. לא מדובר על מרוצי מהירויות, זה עדיין מחוץ לתחום, אלא יותר מעבר מכשולים. מסתבר שיש כאן לא מעט חובבים לענף.

"הרמנו את הכפפה, אבל שמו לנו רגליים שאתה לא מבין", סמואל מספר על תלאות ההקמה. "לא רצו שנפתח ואנשים באים כאן למקום מסודר עם שופטים וסדרנים. תן לילד להשתגע. גם אני ילד בן 50. דיברתי עם אשתי על מה שאני רוצה למתנת יום הולדת. לא רוצה מסיבת ענק ולא חיים שכאלה. אני רוצה קורס מרוצי אופנועים. מה, אני אשתולל פה? לא, אני אלך למסלול הכי מגניב בעולם, עם האופנוע הכי מטריף, אבל יש שם אמבולנס ומדריך ושטח מיגון. על זה אני מדבר. ספורט מוטורי זה ספורט סופר חיובי". אתה מדבר יפה, אבל תמיד יש חשש עם אנשים כמוך.

"אני מאוד מקווה שאני לא דמגוג. אני רוצה להרוויח כסף, מיליארדים, אבל נתקלתי באנשים שמרמים בעסקים והם אמרו 'אדוני, או שאתה אוכל או שנאכל'. אני לא מאמין בזה. במרוצים, כשהבנתי שצריך להיות בן אדם, התחלתי לעזור למתחרים. לא לנצח, אבל למשל באחד ממרוצי ההרים אחד השיקולים הוא בחירת צמיגים. בא מתחרה ושאל באיזה אני משתמש ועניתי 'מישלן 4S '. ניצחתי במרוץ, והוא בא ואמר 'וואללה, מישלן'. מתברר שהוא שמע אותי ולקח אחרים. היה משוכנע שאני עובד עליו. יש אנשים ששמים מחסומים בכדי להגן, אבל בסופו של דבר קיר זה קיר. אני מעדיף לחיות בלי. הרי איזה סרטים אנחנו הכי אוהבים, על אלה שנפלו אלף פעם ובסוף קמו. סינדרלה".