כשאנחנו נפגשים, יוסי בבליקי מקטר מיד על החום. אבל הוא עושה את זה בבבליקית. "יש ארבעה חודשים בשנה שמעמידים אותי במבחן עילאי", הוא מתפייט. "יוני, יולי, אוגוסט וספטמבר. יוני וספטמבר הם רק הקליפה. אבל הליבה האמיתית, הפועמת, המדממת, זה יולי אוגוסט".

לא הבנתי. אתה מדבר על הימים הנוראים?
"אני מדבר על זה שחם לי. רצח. אני דביק כולי".

נוסח בבליקי טיפוסי. האיש יודע להגיד את הדברים הפשוטים ביותר בצורה רב משמעית, מתנגנת, שבצירוף הקול הייחודי שלו נשמעת מיד כמו שיר. שיר גדול. עכשיו קחו אותו, תכפילו פי כמה, ותקבלו את שלום גד - האיש שבכל תשובה לשאלה יוצא לדרך, ואיפשהו בחלוף 90 קילומטר (עם אלונקות) מתחיל להתברר לאן הוא חותר. בדרך כלל. שניהם יחד - משוררי רוק סופר אינטליגנטיים, עם עומק שמספיק לכל דור הרוקסן, כשעוד נשאר עודף לצ'יפס ב"לוגוס" - יושבים בסטודיו של בבליקי בחלק הדרומי של מרכז תל אביב, ומפליגים במחשבותיהם לכל עבר. מהפכות. תנ"ך. סטיב ג'ובס. בן גוריון. והכל בתשובה לשאלה אחת. אבל החדשות הטובות הן, שהם מפליגים יחד.

זאת לא עומדת להיות ידיעה ראשית בעמוד האחורי של העיתון. אפילו לא כותרת במדורי התרבות, או מה שנשאר מהם. אבל עבור כמה אלפי אנשים בארץ הזאת, הידיעה על כך שיוסי בבליקי ושלום גד - עמודי השדרה של להקת פונץ' המיתולוגית - עומדים להופיע יחד, אחרי למעלה מעשרים שנה, היא הבשורה הכי טובה שהם קיבלו הקיץ. וזה בהחלט מאפיין את השיחה שלנו, שחובטת ומתחבטת בסוגיות של הצלחה, מסחריות ואהבת הקהל. או, בשלום גדית: "השאלה היא לא כמה קהל אתה רוצה שיבוא, אלא איזה קהל. אתה צריך להחליט אם אתה רוצה שיהיו לך כמה חברים טובים ממש, או המון חברים. אתה רוצה כמובן המון חברים טובים, אבל זה לא הולך ככה".


שלום גד (מימין) ויוסי בבליקי. צילום: אלוני מור

קצת היסטוריה, ברשותכם. להקת פונץ' נולדה בשנת 1986, ולקראת סוף העשור התגבש ההרכב המרובע שלה, שכלל את הסולן בבליקי, הגיטריסט אלי שאולי, המתופף שלומי רוזנבלום והבסיסט (שגם שר וכתב) שלום גד. אלבום הבכורה שלהם יצא בשנת 1991, והניב - כמו שעיתונאי מוזיקה אהבו להגיד פעם - לא מעט להיטי רדיו, כמו "עדינה" ("חייל אמריקאי במיטה"), "אני מאוהב בבחורה מבת ים" ו"ונדמה שישוב". טקסטים מושחזים, חברתיים מאד, עטופים בדבש של המלודיות המוזיקליות וקול הקטיפה של בבליקי, ייצרו הרכב ייחודי, שהרבו להשוות אותו אז לסמית'ס. אחרי האלבום השני, "הצוללת", שפחות הצליח, ההרכב הקליט אלבום נוסף, "דנה ראתה עב"ם", שנגנז.

באמצע שנות התשעים פונץ' התפרקה, ובבליקי וגד יצאו לקריירות סולו. גד הקליט את "בסוף המדבר", בבליקי את "אלבום המצעדים", ושניהם התקבעו בנישה של אמנים סופר מוערכים, שמוכרים לחלק קטן למדי של האוכלוסייה. קטן מדי, אם תשאלו אותי. בשנת 2002 פונץ' התאחדה, וצירפה את הקלידן ועיתונאי המוזיקה בועז כהן. הלהקה השלימה את הקלטות "דנה ראתה עב"ם", שיצא סוף סוף לאור. אחרי ההופעה הראשונה לקידום האלבום, שלום גד פרש מההרכב. מאז הוא הספיק להוציא כמות דמיונית של אלבומים - התקשיתי לספור, אבל מדובר בסביבות העשרה - בהרכבים שונים, מרביתם רק באינטרנט. פונץ' עדיין קיימת, בהנהגת בבליקי, ולפני חצי שנה הוציאה את אלבומה האחרון בינתיים, "רמז לעתיד".

לאורך כל השנים האלה, בבליקי וגד שמרו על קשר - אישי ומקצועי - והתארחו זה באלבומיו של זה. בכלל, פונץ' היא סוג של משפחה מורחבת, שבה קשורים בין היתר אחיו של שלום גד, אביב גדג' - מנהיגה של להקת אלג'יר, הי"ד, להקת החשמליות ועוד ועוד. אבל מופע משותף של בבליקי וגד לא התרחש בעצם מעולם. רק בפורמט של פונץ'. והנה, זה עומד לקרות החודש.

וליתר דיוק, ב-22 באוגוסט, במסגרת פסטיבל "אינטימדבר" שיתקיים במשך יומיים במצפה רמון, ויכלול מקבץ מרשים של מופעים ייחודיים (בין היתר, של עלמה זוהר, בום פם, יאיר דלאל ורבים אחרים). אבל אנחנו, כאמור, עם ועידת הפסגה של בבליקי וגד, שיחברו לאלי שאולי - הגיטריסט של פונץ', וגם של היהלומים, הרכב של גד. אז מה בעצם קרה, שהפגיש שוב את שניהם?

"הרבה שנים חשבנו לעשות מופע כזה", בבליקי מסביר. "זה עמד באוויר. הרי נשארנו חברים מאד טובים. שלום הגדיר את זה כשני חילות שונים של אותו צבא". גד: "כל אחד הולך לכבוש יעד אחר בשביל החבר'ה. מה שנראה כמו פרידה הוא בעצם התפצלות. אנחנו נפגשים בחגים, וזה מין חג כזה". בבליקי: "אסי זיגדון, המנהל האמנותי של הפסטיבל, פנה אליי - 'יוסי, מה?'; אמרתי לו 'תשאל את שלום'". גד: "אנחנו לא אוהבים מנהגים רגילים. מה, נעשה איחוד כמו כולם? במסגרת הזו - זה כאילו לא רעיון שלנו. תירוץ טוב. זה נשמע פחות דביק".


בבליקי וגד בימי הזוהר של פונץ'. צילום: מהטלוויזיה

אוקי. נניח ששכנעתם אותי, שאתם ממש לא מתרגשים. ובכל זאת, כבר ניסיתם להתאחד פעם - בשנת 2002 - וזה נגמר מהר מאד. מה קרה שם?
גד: "זה התחיל בזה שיוסי הציע לי לבוא לשבועיים בשביל לסיים את האלבום 'דנה ראתה עב"ם', וזה הפך לארבעה חודשים". בבליקי: "יש הבדל בין לעשות אלבום משותף ובין להחזיק להקה פעילה. גיליתי את זה רק עם הזמן". גד: "כשאתה חבר בלהקה שעובדת יחד, בדמוקרטיה כמו שפונץ' ניסתה להיות, אתה לא יכול לעשות במקביל עוד משהו. והייתה לי כבר קריירת סולו. אז לעשות אלבום ביחד זה אפשרי. אבל להתחיל לחשוב איפה להופיע, מה היעדים... אין סיכוי שנסתדר. אני כבר רגיל להיות הבוס".

הבנתי. אז מה בעצם צפוי עכשיו? אתם יוצאים שוב לדרך משותפת?
בבליקי: "אין לנו מושג. בוא נראה איך זה יתקבל, ומשם נראה. הזמינו, אנחנו עושים". גד: "אנחנו מפגישים את השירים הכי ישנים שלנו, עם האלבומים הכי אחרונים. שני הראשונים של פונץ' ושני אלבומי הסולו האחרונים של שנינו".

רגע, שנייה. התבלבלתי כבר. אז יש סיכוי ששלום יחזור לפונץ'?
גד: "זה לא יקרה. פונץ' הנוכחית היא להקה עם הצדקה בפני עצמה". בבליקי: "והיא להקה פנטסטית". גד: "לכן אנחנו רק יוסי ושלום".

פונץ' המקורית גרפה, כאמור, הצלחה מסחרית לא מבוטלת. לפחות במצעדי הפזמונים. השיר "ונדמה שישוב" גם זכה לגרסת כיסוי של נורית גלרון, במסגרת פרוייקט "עבודה עברית" הממלכתי, ובהמשך לגרסה מפתיעה של עידן יניב. מאז, הפרוייקטים של גד ובבליקי הולכים ונדחקים לשוליים, לפחות על פי החלוקה העיתונאית הגסה.

הם כמעט לא מושמעים בפלייליסטים, לא נוגעים במעמד של אלבומי זהב ונהנים אמנם מקהל קבוע, אפילו קנאי, אבל מצומצם למדי. וזה למרות ששני היוצרים ממשיכים לשמר את הנוסחה הפונצ'ית הקדומה של טקסטים עמוקים במעטפת מלודית ובהחלט מתקשרת. עד כמה זה מציק להם? לא ממש. כלומר, תלוי.


"יש הבדל בין לעשות אלבום משותף ובין להחזיק להקה פעילה". בבליקי. צילום: אלוני מור

בבליקי: "כשאתה באינדי, אתה כבר לא צריך לעשות בר מצוות, שזה יתרון. אבל ברצינות - מבחינתי, אם אני מגיע למצב שבו יש 200 איש בהופעה, וזה מרגיש ברמה המוזיקלית כמו 30 אלף איש, עשיתי את העבודה שלי. אתה לא צריך לוותר לעצמך בגלל שאתה כאילו בשוליים. הדילמה הזו הייתה תמיד. כשהבנאדם הראשון לקח ליד חליל, בתור רועה, הוא רצה לנגן את המנגינה הכי יפה שיש. אבל הכבשים גם צריכות להגיע".

גד: "החלוקה הזו, למיינסטרים ולשוליים, היא חלוקה עצלנית. זה דבר רע. אנשים צריכים להבין שיש גם מיינסטרים טוב ושוליים חרא. יש המון צבעים, לא רק שחור לבן. כשהיינו צעירים, היו שני מחנות. המחנה ששומע מזרחית וזה ששומע נטאשה. היום יש הרבה יותר אפשרות למצוא את החברים שלך. המחיר הוא, שזה לא יהיה בכמויות ענקיות, אבל הם יהיו חברים שלך".

ועדיין - אין לכם געגוע, לימים שבהם עוד היו לכם להיטים ברדיו?
בבליקי: "לא באמת. לא היה לי טוב אז, כי הרגשתי לא מובן. רציתי לעשות מהפכה, בשביל זה הגעתי לרוקנרול, לא בשביל להיות שם בצמרת המצעד. והתחושה הייתה שככל שאני יותר מצליח, ככה האג'נדה שלי פחות עובדת. זה נורא מבאס אותך. אף אחד לא מספר לך שככה זה אצל כולם". גד: "לא משנה כמה תנסה, דברים מתרדדים ככל שהם עולים למעלה. ההיסטוריה אפשרה למעט מאד דברים להגיע למעלה ולא להתרדד. דילן, ביסטי בויז, ביורק, אהוד בנאי. אבל מעט". בבליקי: "אני מתגעגע לפעמים לעובדה שהייתה לי קריירה לא רעה. אבל הרגשתי שלהצליח זה אומר שמעכשיו, האופנוע מחליט. לא אתה. ואני אוהב להיות זה שרוכב על האופנוע".

למה כבר אין פה להקות שמגיעות מהשוליים ומצליחות לפרוץ לתוך המיינסטרים, כמו שאתם הייתם?
גד: "ההבדל בין הלהקות הטובות של היום ללפני 20 שנה, זה שאז הלכת לראות להקות שמנסות לשנות את המציאות של המיינסטרים. כמו שאנחנו ניסינו. והיום, המציאות כופה עליהן להתחפר בשוליים. ומצד שני, המיינסטרים נהיה צר כי הוא מאוים על ידי האינטרנט, ולכן הוא לא יכול להיות ניסיוני כמו אז. אין לו ברירה".

זה רק עניין של חוסר ברירה? כשאני מגיע לאירועים כמו אינדינגב למשל, אני מצד אחד נפעם מהגיוון ומהרמה, ומצד שני מתבאס מהתחושה שזו מסיבה פרטית. שהאמנים שם לא באמת רוצים או מנסים להשפיע על כלל המוזיקה הישראלית".

גד: "קודם כל, האבחנה שלך נכונה ללפני חמש שנים. מאז דברים השתנו. פעם גם אני התלוננתי שבשוליים אין ביקורת. שאם אתה לא מוכר תקליטים, סימן שאתה טוב. גלגלצ הוציאה שם רע לתחרות וזה יצר מצב שאם אתה תחרותי, סימן שאתה מתמסחר. אבל זה משתנה. בלי האינדינגב, לא הייתה קרולינה. אסתר ראדה. ריף כהן. השוליים כן רוצים להיות מיינסטרים. הם גם לא רק מדוכאים ואפלים, כמו פעם".


"גלגל"צ הוציאה שם רע לתחרות". גד. צילום: אלוני מור

בבליקי: "הדיבור עכשיו בשוליים זה להיטים". גד: "חוצמזה, השאלה היא למה אתה קורא השפעה. הרי למה זה חשוב שיהיו להיטים? כדי שיהיה משהו שידביק את החברה. אבל אז נשאלת השאלה - לאיזו חברה אתה מתכוון? היהודים? השמאלנים? לא סתם לפורומים באינטרנט קוראים 'קהילות'. היום אני מרגיש קרבה לקהילות בינלאומיות באינטרנט לא פחות משאני מרגיש ליהודים בארץ ישראל".

בבליקי, לראשונה, בשיחה, לא מסכים. "אבל זה מרגיש מוזר", הוא אומר, "כי יש לך שכן, ואתה אמור ליצור אתו קשרים מסוימים. אבל אתה בכלל לא מכיר אותו. בשלב מסוים אתה תצעק לי 'יוסי, אש!' ואני לא אבין אותך, כי אני בכלל שייך לקהילה אחרת". גד: "אתה מחפש שפה משותפת עם אנשים שאתה עושה איתם את אותם דברים, לא אלה שאתה במקרה חולק איתם את אותו בטון". בבליקי: "זה מייצר בעיה של ניכור ודמוניות. השכן רואה אותך עם המשפחה שלך ואין לו שום קשר איתך, כי הוא רק בפייסבוק". גד: "אין שום בעיה. אנחנו מסוגלים להתנהל בכמה קהילות, בו זמנית".

הוויכוחון הזה, שמתגלע בין שניהם, מבטא מחלוקת עמוקה יותר - באשר למצב התרבות הנוכחית. גד הוא דובר נלהב של הקדמה, של המיאוס הכרוך בנוסטלגיה, בעוד שבבליקי קרוע בין היתרונות הטכנולוגיים העכשוויים לבין הרומנטיקה האבודה של הרוקנרול.

"מוזיקה צריכה להיות משהו שיש בו מסתורין", הוא מסביר. "בתור נער, הייתי קורא במעט עיתונים שהיו על הגיבורים שלי, והשלמתי בדימיון את המעט הזה. ויש תחושה שהצינורות הקיימים - שיש בהם כל כך הרבה מידע - לא נותנים מספיק מקום לדימיון. לגדילה של המאזין. שהיא תמיד קורית מהחלק הלא מובן. אז ברור שזה גם טוב, כי אין את זה שעומד כמו פאשיסט ואומר 'לי יש את הידע ולך לא'. ואל תבין לא נכון - יש היום מוזיקה מדהימה, מדהימה! גם בעולם וגם בארץ. להקות ממלאות את הבארבי בלי שהיו פעם אחת בטלוויזיה, וזה נפלא. אבל עדיין, הדברים קצת ברורים מדי לטעמי. חסר לי הקסם".

גד לא מסכים: "כיף לאכול כשיש לך מעט אוכל, אבל בסוף אתה אוכל רק אורז. אני מעדיף לפתח את הרעב מתוך הבחירה והכלים שלי. אז נכון. הצרכן צריך לעבוד היום קשה כדי לסנן. זה יותר מסובך. אבל בסוף הוא מקבל יותר. מה שהשתנה, זה שכבר אין דבר כזה 'קהל של מוזיקה'. יש מוזיקה, וכולם שותפים בה. כמו שכולם מבשלים, ויש גם כמה שפים. יוסי פשוט מתגעגע לדיקטטורה של המידע, כי היה לו אז במה לבעוט. היום אין לו".

אז זהו? המוזיקה כבר לא יכולה לחולל מהפכות? יומרתה ההיסטורית של להקת פונץ' תמה?
גד: "בהחלט. המהפכות היום קורות בטכנולוגיה. סטיב ג'ובס הוא הדילן של היום. בשנות השבעים, הדבר הכי גדול להיות היה כוכב רוק. אז היום זה לעשות סטארט אפ. וזה דווקא דבר טוב. לא בשבילך, כי אתה כותב על מוזיקה. אתה מחפש מהפכות. אבל בשביל מוזיקאי, מוזיקה תמיד תהיה משהו שיש בו מה לעשות, גם כשהוא לא מהפכה חברתית. למעשה, כשהמוזיקה היא כבר לא מהפכה, יותר קל לעשות אותה". בבליקי: "לא מסכים. אני עדיין קם בבוקר, והולך לכתוב את השיר שישנה את העולם. לא מכיר דרך אחרת לכתוב מלספור 'עשר, תשע שמונה', בום! הנה העולם השתנה".