"גלוריה"

כמו כל בני ה-50 פלוס, גם גלוריה היא בלתי רלוונטית. אפילו צאצאיה הישירים - בת ובן - מעדיפים לנהל את חייהם ללא הניג'וסים הטלפוניים של אמא. שלאלדבר על החברה הסובבת אותה, שכמו פוסחת על עצם קיומה של הזקנה הזאת. והרי רק לפני 15 או 20 שנה, עדיין קרעה גלוריה את רחבת הריקודים בסלסה סוערת. שלא לדבר על הגראס שהיה, ועל עינוגי הגוף שלא נשכחו.

אבל גלוריה כבר בת 58, ובגיל הזה מצפים ממנה שתתאייד, או לפחות שתשמור לעצמה, במקרר הביתי שלה, את גווייתה הנושמת עדיין. אלא שגלוריה, קשישה צ'יליאנית שמרכיבה משקפיים עם מסגרת רחבה מדי, מורדת בגזר הדין החברתי שהוטל עליה, ויוצאת לפייט נגדי. היא עוד תראה להם, לקברנים בעודה בחיים, איך זה לרקוד סמבה עד אור הבוקר, להקפיץ טקילות, וכן כן - גם להשתובב במיטה עם גברים עוברים ושבים.

ההתנהלות של גלוריה, גרושה כבר עשר שנים, במועדוני הפנויים פנויות מקבלת תפנית כשהיא פוגשת ברודולפו (סרחיו הרננדז). הוא יורד ים בגמלאות שהתגרש לפני שנה, אך חייו ממשיכים להיות מנוהלים על ידי שתי בנותיו התלותיות וההיסטריות, שאותן מפעילה, מאחורי הקלעים כמובן, האמא שלהן, גרושתו המושפלת.


יש חיים אחרי 50, "גלוריה". צילום: יח"צ

הוא כרוך מאוד אחר גופה העירום, המתפורר פה ושם, של גלוריה, אך תמיד נעלם לה ברגע המכריע, שכן הבנות האיומות שלו מטילות עליו טרור. ואז גלוריה שוב בדאון. עד הפעם הבאה.

"גלוריה", שזיכה את פאולינה גרסיה, המגלמת את הדמות הראשית, בפרס המשחק בפסטיבל ברלין האחרון, הוא דרמה נכונה, צפויה, כתובה בסדר, מבוימת באופן קורקטי ומצולמת באופן לא מעניין, כאילו עבור המדיום הטלוויזיוני. דומה שאיש לא היה מרחיב על אודות הסרט הזה, אלמלא הוצפנה בו סנסציה במונחים זעיר בורגניים - סצינות ההתעלסות בין גלוריה ורודולפו, שעושים את זה בעירום, מול העדשה המציצנית, כאילו הם לא נולדו לפני כמה מיליוני שנים.

מובן שבראיונות עמו, פיו של הבמאי סבסטיאן לליו גדוש בקלישאות הבאות להסביר את הסצינות הנועזות כביכול, שגודשות את "גלוריה". הוא גורס שהן דוגמה לניצחון הרוח על הגוף, לנצחיותם של חיי הסקס הראויים לכל גיל, וכן לזכותם של הזקנים על חירותם האישית ועל עור גופם הבלתי מתוח בעליל. עד כאן הג'יבריש הפסיכולוגי שאמור להסוות את מגמות הסנסציה, שעמדו מאחורי הכנת הסרט.

בפועל, סצינות המיטה הן לבו הפועם של הסרט, ואין הדברים נכתבים כאן דווקא לשלילה. נכון הוא שאשטון קוצ'ר ובר רפאלי, שניהם תחת אפיריון אחד, עשויים להוות מוקד משיכה אסתטי יותר עבור קוני הכרטיסים, אך מה לעשות שזו בדרך כלל הפנטזיה שהקולנוע שמח לנופף בה, ואילו המציאות קרובה יותר למה שגלוריה חווה בלילות.

"מי מפחד מהזאב הרע"

הכרזתם של נבות פפושדו ואהרון קשלס, שכתבו וביימו את "מי מפחד מהזאב הרע", כי סרטם הוא קודם כל קומדיה - מפזרת את הערפל הקל שעלול היה להעיב על הפרשנות ליצירה עברית נכבדה זו. שהרי רק בעלי טעם אמנותי קהה במיוחד לא יזדרזו להתעטף בגלי צחוק ושעשוע למשמע דיווח פרטני על אודות ילדות ערופות ראש, או למראה ריסוק אצבעות ידיים באמצעות פטיש 5 קילו, או סצינה של עקירת ציפורני רגליים בעזרת צבת. 

רק בעלי מוח סתום ובלתי רלוונטי בעליל, לא יתמסרו בחדווה לגלים של דגדוגי בשר מענגים אל מול קטע שבו מסירים ראשו של אדם כפות, תוך הסתייעות במסור חלוד. והרי חלפו רק שבועיים מאז שבדרום תל אביב התחולל השוס הקומי האחרון, עם גילוי המזוודה המדממת ובתוכה פלחים פלחים, רצועות רצועות, של אישה רומנייה. איזה צחוקים.

הפופולריות הכל-עולמית של סרטי אימה - רוצחים סדרתיים, מפלצות, רוחות רפאים, זומבים, מגפות, ערפדים - מוסברת בדרך כלל בצרכים פסיכולוגיים של הלוקים בתסמונות גיל ההתבגרות, שהם הקליינטורה העיקרית של סוגה פילמאית זו. אלא ש"מי מפחד מהזאב הרע" כלל איננו סרט אימה, כי אם מדריך בסיסי לסדיסט המתחיל.

מכאן נובע שלא הצופים הם שצריכים לעמוד פה תחת תצפית בזכוכית מגדלת, אלא דווקא מי שחתום על כתיבת התסריט הזה, והוצאתו מהכוח אל הפועל. יש להניח שסודות טמירים, מי נועז יהיה לנחש מהם, ניצבו מאחורי ההכרח שחשו צמד החתומים על המוצר הזה להתמסר לליטוש הסדיזם המחליא על הבד.

האמת היא ש"מי מפחד מהזאב הרע" הוא שיפור רמה לעומת מגוחכותו של "כלבת", סרטם המשותף הקודם של פפושדו וקשלס. נכון הוא שהיד הכבדה ששלטה באופן הגשת הסיפור בסרט הקודם, לא זזה גם הפעם ממיקומה הנחות.


המדריך לסדיסט, "מי מפחד מהזאב הרע?". צילום: יח"צ

אבל עם הזמן שני הבמאים למדו כמה דברים. למשל, כעת הם כבר יודעים (כמעט) איך מצלמים מכונית דוהרת בכביש, וגם איך מביימים מעקב בלשי, או איך רוקחים סצינת התחמקות מהמשטרה. חבל שהם עדיין לא למדו את סוד השימוש בפסקול המוזיקלי, והפעם הם ממש מסכנים את מערכת השמע של הצופים בצעקנות ווקאלית בלתי נסבלת ממש.

מה שמחלץ באמת את הסרט שלהם מדרגת העליבות של קודמו היא הופעתם של שני שחקנים - צחי גראד ודב גליקמן. גראד מגלם את האינקוויזיטור הראשי, שמענה גבר החשוד באינוס ובעריפת ראשי ילדות קטנות (רותם קינן חסר הנוכחות), והוא עושה זאת תוך חיקוי מחושב של אותם פרמטרים התנהגותיים המוכרים מהמופע הקרוי הישראלי המכוער והכובש.

גליקמן, שמופיע בתפקיד משנה לא גדול - אביו של המענה גראד - הוא למעשה הכוכב המרכזי של הסרט. דומה שגליקמן, הפועל לכאורה כנגד מגמותיו המוצהרות של הסרט, כמו הזיז הצדה את התסריט הכתוב, ועל דעת עצמו הפך את הופעתו למיצג סטנד-אפ מקאברי, שלא קשור ישירות לעלילה, אבל מיטיב עמה.

"פרנויה"

לוהט בהיי-טק. ענק מחשבים אמריקאי מתכונן להוציא לשוק טלפון חכם במיוחד, כזה שיודע לעשות הכל, כולל טיגון חביתות וצחצוח פנלים. הבוס של חברה מתחרה מוכרח, אבל ממש מוכרח, לדעת מה הולך אצל יריבו העסקי (וגם האישי). לשם כך הוא שולף נשק חדשני - ריגול תעשייתי. מי שמע על דברים כאלה קודם לכן?! 

המרגל אינו אלא סטארט-אפיסט שאפתן, שיעשה הכל, אבל ממש הכל, על מנת להביא את המידע הנחוץ לשולחו רב המזימות. וכשאומרים הכל, זה כולל בגידה בוטה בחבריו הכי טובים, ואפילו כניסה למיטה עם האסיסטנטית הצעירה והאופנתית של היריב המתוחכם. מי שמע על דברים כאלה קודם לכן?!

בקיצור, בתוך רבע שעה מתחילת הסרט כבר לא ברור מי מרגל אצל מי, מהו המידע הנכון ומהי האינפורמציה השתולה בכוונה תחילה; מה אמיתי ומה מדומיין, וכמובן איזה חלק מהסיפור הוא חוקי, ואיזה פלח מתוכו יועבר צ'יק צ'אק לטיפולם של סוכני ה-FBI, שתמיד תמיד מצויים פה מתחת לפני השטח.

"פרנויה" עושה פוזות כאילו הוא מגלה את אמריקה, אך למעשה הסיטואציות הבסיסיות שבו מעוררות בעיקר פהקנות, משום שהן כבר נוסו בהוליווד ובטלוויזיה, ובהצלחה רבה יותר, מאות פעמים בעבר הקרוב והרחוק, והסרט הנוכחי אין בו כדי להוסיף ולא כלום לנוסחה המסחרית המעייפת.

עיקר כוחו של "פרנויה" הוא באספקת תעסוקה לכוכבים ותיקים כמו הריסון פורד, גרי אולדמן וריצ'רד דרייפוס. ליאם המסוורת' ("משחקי הרעב") מגלם את הצעיר בעורף האויב. על רוברט לוקטיק ניתן להעיד שהוא רושם פה התקדמות מסוימת בקריירת הבימוי שלו, שכן עד לא מזמן הוא עשה סרטים גרועים עוד יותר, דוגמת "קילרים" ו"האמת המכוערת".