סרט ישראלי, ואנחנו בכלל בפולין, עוקבים אחר אנדז'יי בן ה-14 ואחיו הקטן טאדק - שניהם חברים בכנופיה אנטישמית אלימה, ששמה לה למטרה לסלק מארץ מחנות ההשמדה את אותם היהודים שהצליחו לשרוד את שנות השואה. מדובר בשנת 60' בערך (הסרט אינו סגור סופית על תארוך האירועים), כלומר 15 שנים לאחר התמוטטות הנאציזם ותחילתה של האחיזה הקומוניסטית בפולין. 

אנדז'יי וטאדק נכלאים לאחר שהשתתפו בפוגרומצ'יק שהתחולל בשכונת היהודים בלודז'. האחים משתחררים מתא האסורים רק לאחר שאמא (אלכסנדרה פופולובסקה) מצליחה למכור לקצין המשטרה המקומי איזשהו סיפור בדוי על אודות גבורתו בקרב של האב הנעלם. עם שובם לדירתם העלובה המצויה בשכונת מצוקה, חושפת בפניהם האם את האמת המרה - הם בכלל יהודים, שני הפורעים הקטנים. 

מסתבר שהאם היא יהודייה החיה בהסוואה מאז ימי ילדותה, מאז שפולין נכבשה על ידי הגרמנים. אביהם הנוצרי של אנדז'יי וטאדק הוא בבחינת נעלם, שהותיר אחריו חור רגשי בנפש הבנים. משנחשפה האמת היהודית הקשה בפני האחים, לא נותר לאמא אלא להוציא אותם מהמולדת המתנכרת לשרידי השואה, ולהגר עמם לאוסטרליה. 

והנה, אופס, עוד העמדת פנים. לאחר שגדלו עם זהות דתית מזויפת, מעמיסה עליהם אמא שקר גדול גם בעניין ארץ היעד. לא, בסופו של מסע באונייה, הם לא יגיעו אל חופי היבשת החמישית, כי אם לישראל, אל מדינת היהודים השנואים עליהם. זמן קצר לאחר נחיתתם בנמל חיפה, מועברים הילדים לקיבוץ, שבו נכפות עליהם שפה וזהות לאומית זרות לגמרי.

אנדז'יי (לוקץ' שיקורה), האח הבוגר יותר, דוחה מכל וכל את האופציה הציונית, וזומם לתפוס טרמפ חזרה למולדתו הרחוקה, להתאחד מחדש עם חברי הכנופיה האנטישמית שלו. טאדק הצעיר ממנו משתדל איכשהו להשתלב בנוף סביבתו, אך העורלה המתנוססת על אבר מינו, מבדלת ומבודדת אותו מכלל הקיבוצניקים הקטנים שסובבים סביב המתחולל בתוך תחתוניו. 


לא כל דבר מתאים לקולנוע. מתוך "אוסטרליה שלי". צילום: יח"צ

המלודרמה המשפחתית/לאומית/מעמדית הזו, כך נמסר, מתבססת על קורות חייו של עמי דרוזד, שכתב וביים את "אוסטרליה שלי". דרוזד, עורך סרטים ותיק, עושה כאן, ובהצלחה מתונה למדי, את סרטו העלילתי הראשון.

למען האמת, סרט זה תוכנן והופק כמיני סדרה טלוויזיונית (שאכן שודרה לפני כשנה וחצי בערוץ 1). הסרט שמגיע כעת לבתי הקולנוע הוא מעין תקציר של אותה הסדרה, והדבר ניכר בחורים הרבים, הבלתי הגיוניים לעתים, שסיפור העלילה מנומר בהם. 

"אוסטרליה שלי" הוא הפקה משותפת ישראלית/פולנית, ומטבע הדברים הסרט דובר בעיקר את השפה הפולנית. לצד חולשות די מעיקות בתחום הסיפור והנמקותיו השונות, בולטת בו תרומתם המרשימה של שניים - הילד יאקוב ורובלבסקי, שמגלם בוויטאליות ובאופן משכנע במיוחד את טאדק הקטן, בן דמותו של יוצר הסרט. ועוד יותר ממנו מושכת את העין עבודתו המקצוענית של הצלם אדם שיקורה, שהפליא בשנים האחרונות בעיצוב החזותי של סרטים כמו "ארבעה לילות עם אנה" ו"טחנת הקמח והצלב". עבור "אוסטרליה שלי" הוא בורא מצג שווא ויזואלי, החושף על הבד ישראל חלומית, הטובלת בצבעי פסטל פייסניים. כמעט אירופה. עוד התחזות שכמו משלימה את ההתחזויות וההסוואות על רקע דתי ולאומי, שהן לבו הפועם של סרט זה. 

מתחת למטרייה הרחבה של מעשי הזייפנות בעולמנו הדווי, מסתופפים להם מרבית ההיבטים של החיים העכשוויים; מזיוף דרכונים, כסף ויצירות אמנות ועד לשעוני רולקס ואורגזמות. הזיוף והוויתור המודע על מהות "האורגינל", שהם מעיקרי האמונה של הפוסט מודרניזם - הדת השוללת כל אמת אובייקטיבית - הינם המנועים העיקריים של עלילת "ההצעה הטובה ביותר", שמעיזה להתעסק בכל. מזיוף זהויות ורגשות, דרך זיוף ספרים, תמונות ועד צביעת שיער ורמאויות פיננסיות. אפילו מחלות מזייפים פה. 

השחקן האוסטרלי ג'ופרי ראש מגלם דמות של בוס המנהל ביד רמה בית מכירות פומביות בינלאומי, מהסוג של סותבי'ס או כריסטי'ס. איש רחב השכלה, בעל טעם טוב באמנויות כמו גם באוכל ויין. מין זאב מתבודד ומתנשא, שייחודו נובע אולי מהעובדה שהוא בתול בן 61, שנשים, חיידקים ולכלוך מלבים אצלו תחושות של אימה. 

ובכן, דווקא על האיש האובססיבי הזה נופלת השחקנית ההולנדית סילביה הואקס, המגלמת דמות של אישה יפה וחידתית. אישה זו היא ככל הנראה סופרת צללים, שעוד מימי נעוריה דחתה את הבלי העולם הזה, ומסתגרת עם המחשב האישי שלה בתוך תא כלא פרטי, שאותו בנתה בתוך קירות הווילה המסתורית, שבה היא מתגוררת באפלולית של מאורת עכברים.

באורח מפתיע היא כה מסקרנת את הבתול הארוגנטי, עד שהוא שוקע לסוג של אהבה אובססיבית כלפיה, בעוד היא משחקת איתו משחקי מחבואים של קר-מתחמם-חם-מתקרר. 

הרקע להתרחשות סיפור האהבה החריג הזה הוא כמיהתו של איש האמנויות היפות לנשים מצודדות. לא אהבה פיזית, שהרי הסרט מדגיש ללא הרף את בתוליותו המוזרה, אלא העונג שהוא חש כשהוא מוקף בפורטרטים נשיים, שצוירו במכחולי האמנים הגדולים. למעשה, את מרבית זמן האיכות שלו מבלה הבנאדם בתוך הכספת הפרטית שלו, שבה מוסתרות נשים שצוירו בידי רפאל, טיציאן, רובנס, גויה, רנואר, מודיליאני, דירר, קראנאך ועוד. האם גם האישה החדשה שזה עתה פגש, בשר ודם לשם שינוי, תצליח להצטרף אל נשות הכספת? 

בעיקרון, "ההצעה הטובה ביותר", שנכתב ובוים בידי ג'וזפה טורנטורה ("סינמה פרדיסו") וצולם ברובו באיטליה, מעתיק את הנוסחה ששירתה את דנטה האיטלקי ב"קומדיה האלוהית" שלו. אצל דנטה משוטט וירגיליוס, אמן הפיוט הלטיני, במרחבי העולם הבא כשהוא מלווה ביפהפייה ביאטריצ'ה. כל כך דחוף היה לטורנטורה להצביע על הקשר בין היצירה הספרותית הכי קלאסית שנכתבה באיטליה, לבין התסריט הנוכחי שלו, עד שהוא אינו מתאפק ומכנה את גיבורו וירגיל, על שמו של המשורר הרומי העתיק. 

בהשוואה לסרטי מופת שהתמודדו עם סוגיית הזיוף האמנותי (ובראש ובראשונה "ז' זה זיוף" הנהדר של אורסון וולס), סרטו של טורנטורה הוא בבחינת נפיחה זניחה. בכל הקשור ליכולתו של הסרט להתמודד עם בעיות קולנועיות בסיסיות יותר, כמו שמירת עניין ומתח עלילתי, נראה שטורנטורה התסריטאי, כמו גם הבמאי, עשה עבודה מרושלת ודי מפוהקת. דומה שאין בסרט ולו ג'סטה מקורית אחת, שלא שופשפה קודם לכן בעשרות סרטים קודמים. מה עוד שהסיפור כאן מתקדם בקצב זחלני, תוך האכלת הצופים באמצעות כפיות פלסטיק קטנטנות. 


קצב זחלני. מתוך "ההצעה הטובה ביותר". צילום: יח"צ

ראש ("ניצוצות", "נאום המלך") ממשיך בשגרת השטיקים המעייפת שלו, ואילו את הגברת המצודדת מהולנד, כלומר את סילביה הואקס, יש לשלוח בהקדם לקורס בסיסי ברזי המשחק. מבין שחקני המשנה, שאף אחד מהם אינו משמעותי להתפתחות רובדי העלילה הכאילו-מסובכת, בולט חלקו של דונלד סתרלנד הוותיק, שכבר ידע ימים יפים יותר לפני 30 ו-40 שנה. 

אם לוקה שקד לא תמשיך לבזבז זמן בהשתזפויות מיותרות, אזי משה איבגי יספיק לחזור הביתה, אל אשתו ובנותיו, ולתפוס בזמן את הגמר הגדול של "הישרדות", הסדרה שהוא כה מקפיד לצפות בה. אלא ששקד, בתפקיד של נערת גנגסטרים ממוצא רומני, מתעקשת להיצמד למנעמי השמש, ובוויכוח שפורץ בין השניים היא נפצעת, וכתוצאה מכך איבגי תקוע בלב ים, בסוג של ריאליטי פרטי משלו. 

הסיטואציה העלילתית בדרמה "השורד" מתומצתת ביותר. איבגי ושקד מצויים על סיפונה של יאכטה קטנה, השייכת לפושע מאזור המרכז. שקד יודעת לנווט את היאכטה, ולתפעל כהלכה את המפרשים והעוגן, ואילו כל מה שאיבגי יודע הוא לאתר בים הפתוח את מיקומו של מטמון הסמים, שעליו להבריח אל פנים הארץ. לא מקורי, לא מגרה את הדמיון, לא מגלה את אמריקה. 

שמעון שי, שלמד קולנוע ב"סם שפיגל" הירושלמי, הוא החתום על דרמה זו, בעלת האורך הבלתי שגרתי (45 דקות), שאמורה, כך נראה, להוות מעין כרטיס ביקור ליכולות הבימוי שלו. 

בסיועם של ותיקי תעשייה כמו הצלם עופר הררי והעורך זוהר סלע, מצליח שי לעמוד במשימה הזו באופן חלקי. כן, הוא אכן יודע להעמיד סצינה מהבחינה החזותית. לא, הוא אינו יודע עדיין לספר סיפור קולנועי. וזה מוזר במקצת, שהרי עם אותו איבגי, שי כבר עשה לפני שש שנים סרט קצר קודם, שגם בו נתקע איבגי בעקבות תאונה קשה במקום מבודד. לא, אז זה לא היה בלב הים התיכון, אלא במדבר, בין החולות. החל מהשבוע שעבר מוקרן הסרט בסינמטק תל אביב.