"צעירה ויפה"

זה קרה בפריז, באביב 1967. אישה יפה ועשירה, הנשואה לרופא מצודד אך בלתי מספק מהבחינה המינית, מחליטה להתנסות במה שהכי זר לה - סקס בתשלום. מספר פעמים בשבוע, בשעות אחר הצהריים בלבד, נבלעת הגברת הצעירה בתוככי בית בושת מהודר, ובמשך מספר שעות היא מגשימה מאוויים מיניים לגברים בגילים שונים. בתוך כך, איך לא, היא משיגה לעצמה גם את מה שבעלה מונע ממנה. עד כאן עלילת "יפהפיית היום" (בל דה ז'ור), סרטו הנודע של לואיס בוניואל, בכיכובה של קתרין דנב.

והנה עתה, 46 שנים לאחר מעלליה של דנב, קמה פריזאית בת 17, יפה ומבית טוב, שהלילה הראשון בחברתו של גבר הותיר אותה אדישה ונטולת סיפוק, ומחפשת תיקון להתנסות המתסכלת ההיא. לשם כך נרתמת הגימנזיסטית (מארין ואכט) לתעשיית המין הפורחת ברשתות האינטרנט. וכמו בשחזור מאוחר של עלילת "יפהפיית היום", גם היא, בשעות אחר הצהריים בלבד, פוקדת גברים בגילים שונים הממתינים לה בחדרי מלון, ותמורת תשלום נדיב עושה להם את מה שהם באמת רוצים. בתוך כך, היא מעידה מאוחר יותר בפני חוקרי המשטרה, גם היא משיגה לעצמה כמה סיפוקים חיוניים.

פרנסואה אוזון (שגם הוא, ממש כמו סרטו של בוניואל, בא לעולם בפריז בשנת 67'), שכתב וביים את "צעירה ויפה", בוחן זה שנים ארוכות את מידת האלסטיות של אותו חיץ בלתי נראה המפריד (ויש שיאמרו דווקא מאחד) בין תענוג לפרוורסיה, בין אסור למותר, בין העילאי לדוחה. כאלה היו, בין היתר, סרטיו "הנאהבים הקרימינלים", "כמו טיפות קרות על אבנים מלוהטות", "מתחת לחול" או "בריכת שחייה".

למען האמת, אוזון מתמקד בז'אנר-עור-הברווז המושך/דוחה הזה עוד מראשית דרכו בקולנוע, כשעשה המון סרטים קצרים ומרגשים, שמרביתם התמקדו בפסיעות הראשונות של צעירות וצעירים אל תוך האפלולית המפתה של הסקס הביזארי. מהבחינה הזו, "צעירה ויפה" אינו אלא טחינה מחודשת של חומרים ישנים.

כמו בסרטיו האחרים, גם הפעם בולט חוסר רצונו של אוזון להתחייב על פן מוסרי-שיפוטי שיש להפנותו כלפי גיבוריו. די לו שהם שם, על הבד - יפים, הורמונלים, בעלי עור רענן ומתוח. מאחורי התחמקות עקבית זו מנקיטת עמדה יש משום התפנקות אסתטית עקרה למדי, ולא יהיה זה מוגזם לכנס את מרבית עבודותיו הפילמאיות של אוזון מתחת להגדרה כוללת זאת.


"צעירה ויפה" אינו אלא טחינה מחודשת של חומרים ישנים. צילום: יח"צ

אוזון, בסיועו הפעיל והמתייפייף לעתים של הצלם פסקל מארטי, מוליך את הגיבורה בת ה-17 על פני ארבע אפיזודות עלילתיות, התואמות על פי הגוונים ומצבי הרוח את ארבע עונות השנה. לכל עונה מצמיד אוזון גם שיר מאפיין, שמשקף גם הוא את ההוויה המתחלפת של הזונה התיכוניסטית, שכמו אליס בארץ הפלאות נדונה אף היא לפגוש את כל החיות המוזרות שמציע הביבר האנושי, דווקא בשנה שבה היא נפרדת מתמימותה הנערית.

אנחנו פה בסרט צרפתי, ולכן ברור שבלי מעט פוזה אמנותית זה לא ממש ילך. כך קורה שאוזון בוחר ללוות את הרפתקאותיה של הפריזאית הרכה בשנים עם הפואמה "בגיל 17 אינך יכול(ה) להיות רציני(ת)" מאת המשורר הפוחז בן המאה ה-19 ארתור רימבו. זהו בהחלט נפנוף אופנתי מדי בפריזאיותו של סרט, ומוטב היה לדלג על כך. מה שאין לומר על הופעתה המרשימה של שרלוט רמפלינג הוותיקה. היא מפציעה על הבד לקראת סיומו של הסרט, בסצינה המבוימת ומשוחקת היטב, שלא כדאי להחמיצה.

"עד סוף הקיץ"

הגברים בורחים מהבית, הנשים נותרות כחפץ בלוי. בקיצור, שום דבר חדש, הכל ממש כרגיל. תחילה סבא חיים (יאיר "קויה" רובין) נעלם עם אישה צעירה, והותיר את סבתא עם שתי בנות, ובעיקר עם דיכאון שהסתיים בהתאבדות. אחר כך ברח גם הדוד מהמושבה, ודודה נעמי (שרית וינו אלעד) נותרה מפורקת לגמרי, עם בן צעיר ושמו ליאור (אוריין דיימונד), המטפל בה, במקום להפך. ולמה להרבות במילים? הרי לא רחוק היום שגם אבא רפי ירים רגליים ויסתלק, וישאיר את מאיה ואת אחיה הקטן עידו (איתמר אורני) לבד בבית עם אמא מיכל הרגזנית (מיכל ורשאי ארלוק).

לרפטטיביות של הגורל הנשי האכזר הזה מקדישה נועה אהרוני את סרט הביכורים שלה, "עד סוף הקיץ", שהופק כבר לפני שנתיים ומעלה, אך רק עתה השכיל למצוא מקום הקרנה. מדובר בסרט "נשי", ובה בעת מדובר גם בסוג של תצפית אמפתית על ילדים, שמצוקת אמותיהם מכניסה אותם עצמם לסוג של סחרור משובש כיוונים.

מאיה (בר מיניאלי) היא ג'ינג'ית בת שבע, המתגוררת במושבה מנומנמת ומתקשה בקריאה וכתיבה. בסיומה של חופשת הקיץ, שבמהלכה מתחוללת העלילה שלפנינו, אמורה מאיה להיבחן על מנת להשיג אישור מיוחד להצטרפות לכיתה ב'. אך במקום לשקוד על פיצוח סודות האלפבית, מעדיפה מאיה להתמכר למלאכת הציור, ובשל כך אמא מיכל חוטפת עליה קריזה אחת ליום.

בינתיים נראה איזשהו גבר זר, זקן ובלוי, כשהוא משוטט במשעולי העיירה ומציע סוכריות לילדה מאיה. למשמע הסיפור הזה נכנסת אמא מיכל לחרדה של ממש, וזו רק הולכת וגוברת כשהיא מזהה את אותו בטלן זקן. מסתבר שהוא אינו אלא אביה הנוטש, שזנח אותה ואת אחותה נעמי כשהיו קטנטנות, ומאז כמו נבלע לתוך ריק.

כעת, כמו מתרחב השסע המשפחתי - מאיה מרגיזה את אמא, שכאמור לעיל מרוגזת מאוד על אביה המעז להראות שוב את פרצופו, אך היא מרוגזת עוד יותר על בעלה רפי (ישי גולן), שמוכר היטב כמשכיב הסדרתי של נשות המושבה.

רוב מעלותיו של "עד סוף הקיץ" טמונות ביכולת הבימוי של אהרוני, שאיננה מתיילדת ואינה מתחנחנת. אהרוני מוליכה שלושה ילדים קטנים עמוק אל תוך קונפליקטים משפחתיים לגמרי לא פשוטים, ולצורך זה היא כלל אינה מוותרת על התבוננות בוגרת דו סטרית - שלהם ועליהם. זהו עירוב די מתעתע בין רמות סיפור שונות, שבדרך כלל מופרדות על ידי חוקי הז'אנר של המלודרמה או של סרטי הילדים. חיבורם הבוטח יחדיו, הוא אם כך הישגה הבולט של אהרוני, הן כתסריטאית והן כבמאית.


רוב מעלותיו של "עד סוף הקיץ" טמונות ביכולת הבימוי של אהרוני. צילום: יח"צ

פחות מוצלחת היא הובלתו הצפויה, הקיטשית במקצת, ונטולת ההפתעות של סיפור המעשה על אודות הסבא המשתדל לפייס מחדש את בנותיו הבוגרות, שאותן נטש שני עשורים קודם לכן. העובדה שאהרוני נטעה את "עד סוף הקיץ" בשנת 78', כשמנחם בגין עדיין בשלטון ומתלבט בקשר לחוזה השלום ההיסטורי עם מצרים, אינה מעלה ואינה מורידה מטיב הסרט, ומהבחינה הזו לפחות, דומה שאהרוני מבזבזת אנרגיות מיותרות על לא כלום.

"לתפוס את אבא"

בעל הנוטש את אשתו ושתי בנותיו הקטנות? נשמע כמו משהו השייך לאייטם הקודם שעוסק בסרט הישראלי "עד סוף הקיץ". ובכן, גם ביפן המצב אינו שונה, ועולם הגברים כמנהגו נוהג. עלילת "לתפוס את אבא" תופסת שתי צעירות מעיר שדה יפנית, כשהן נוסעות להיפרד מאביהן, שאותו כלל לא הכירו, רגע לפני מותו. עד שמסתיים מסען ברכבת, הוא כבר מסתלק מהעולם, ולהן לא נותרה הברירה אלא להצטרף אל המפלצת, כלומר אל האישה שירשה בלבו את אמא, ולהתלוות אליה ללוויה.

זיווגם יחד של סרט התבגרות וסצינות של התפכחות מאשליות, מעשיר את רבדיו השונים של "לתפוס את אבא", וכמו מוסיף להם, מעבר לסיטואציה המלודרמטית המתבקשת, גם תבלון של ציניות ובדיחות הדעת. בשביל לקלוט במהירות את השילוב הזה די להתבונן בסצינה הפותחת את הסרט, ובה נראית אחת משתי הבנות כשהיא יושבת על גדת נחל פסטורלי, זוללת סושי מתוך קופסת קרטון, ובתוך כך מטילה לנחל גרגרי אורז, שאותם בולע תכף ומיד דג רעבן, שמן הסתם ישמש מאוחר יותר כחומר גלם לעוד מנת סושי.

"לתפוס את אבא" הוא סרט הביכורים של ריוטה נאקאנו, המיטיב לאזן בין מרכיביו השונים תוך היצמדות מרשימה להגשה אסתטית נקייה, המשלבת קומפוזיציות משרות שלווה (מלאכותית?) ביחד עם צבעוניות אירונית לסיטואציות הטקסיות, שנגזרות מפולחני פרידה ולוויה. די להתרשם מהמשימה שאם הבנות, כלומר האישה שננטשה לפני שנים, מטילה על הצעירות. היא מפקידה בידיהן מצלמה, על מנת שינציחו את פניו הסובלים של אביהן הגוסס, כדי שמאוחר יותר תוכל היא לצחוק בפה מלא, ובתחושת ניצחון, מול תמונתו של המנוח.