מאחורי חיוך גדול מסתתר לפעמים עצב גדול הרבה יותר. לאריאל זילבר יש חיוך גדול. מאיר. כובש. בגיל ארבע החיוך הזה נמחק. הוריו, הזמרת ברכה צפירה וכנר הפילהרמונית בן עמי זילבר, נפרדים ממנו בחדר האוכל של קיבוץ גן שמואל ונוסעים משם כשהם מנופפים לו לשלום מחלון מכוניתם. זה הרגע המכונן של חייו. הוא לא ישכח אותו לעולם. 

גם בנו, רועי, לא ישכח את הרגע שלו, כמעט 30 שנה אחרי הנטישה שחווה אביו. הוא רק בן שלוש. מביט באביו אריאל דוחף את אמו מאירה בביתם שבתל אביב. אמו נופלת ונחבטת ברצפה. כעבור זמן קצר הם יתגרשו. לאב לא יהיה בן. לבן לא יהיה אב. לפני שנתיים, ברגע מרגש אחד בסרטו "אני והזילבר", מנסה הבןשבור הלב להסביר לאב שבור הלב מה זאת אהבה. אריאל זילבר אומר לו בפשטות: "אני לא יודע מה זאת אהבה".


הילד בן 70, אריאל זילבר. איור: ליאב צברי

בחמש קם צייד

בעולם דיגיטלי שבו הריגושים חולפים על פנינו במהירות הבזק, אריאל זילבר ממשיך להביט בנו מבעד לשמשת המכונית. הוא היה ונותר ילד חוץ. פרחח. מורד. אנרכיסט. יוצא דופן. בואו נתייג אותו כקיצוני ונגמור עם זה. אבל זילבר הרבה יותר מורכב. חייו הם תבנית נוף מולדתנו. שיריו הם אבני הבניין של הזמר העברי. 

הוא ישראלי במובהק. הלך. נווד. תל אביבי. קיבוצניק. שונא ואוהב. מחויך ומיוסר. חובט בקלידים. ומסרב להשתקם. הוא ללא ספק המוזיקאי הכישרוני ביותר ששמעתי ואהבתי.  אולי רק שמוליק קראוס, לא מחובר אחר, משתווה אליו. בעוצמות. בהתלהבות. בטירוף החושים. ובדם הרע. אבל קראוס מת. וזילבר, אריאל זילבר, עכשיו, בן 70 .

האישה שילדה אותו, שעיצבה אותו, שנטשה אותו בגיל ארבע, היא ברכה צפירה. הדיווה, הכוכבת, מלכת מצעדי הפזמונים הלא קיימים של שנות ה-30. את השירים הנצחיים שביצעה כתב לא אחר מאשר המשורר הלאומי. חיים נחמן ביאליק שרטט עבורה את "יש לי גן", "בין נהר פרת ונהר חידקל", וגם "שיר העבודה והמלאכה", ונחום נרדי, בעלה הראשון, הרכיב על המילים, בהשפעתה, לחנים מזרח תיכוניים.

היא שרה בפתיחת המכביה השנייה, בשידור הבכורה של תחנת רדיו ירושלים, בקונצרטים חובקי עולם בארצות הברית ובמצרים, וילדה לו, בשנת  31', את נעמה, אחותו הבכורה, החורגת, של אריאל. כשאריאל בא לעולם, נעמה הייתה כבר בת 12. לאמה היה בן זוג אחר, אף הוא מוזיקאי. תכיר, אריאל, זה אבא, בן עמי זילבר. אל תתקרב. ואל תייחל. עוד מעט גם הוא ייעלם לו.

בתחילת שנות ה-50, כשאריאל גדל בחברת הילדים של קיבוץ גן שמואל, אחותו החורגת נעמה נרדי, ילדת חוץ בעצמה (נדדה בין קבוצת שילר, גבעת ברנר ומשמר העמק), פוצחת בקריירה מוזיקלית. אביה נחום רוצה שתהיה זמרת עם ישראלית, אמה ברכה, שהקריירה המפוארת שלה דועכת בינתיים, דוחפת אותה לאופרה.

נעמה תטפס ותגיע לפסגה, בית האופרה לה סקאלה במילאנו, מחליפתה של לא אחרת מאשר מריה קאלאס, אך הנחיתה תהיה קשה וכואבת. נעמה מתמוטטת,מאושפזת ומסתגרת בביתה במשך שנים. לפרק זמן מסוים, בשנות ה-60, היא מתגוררת אצל אחיה הצעיר, שלומד אצלה פיתוח קול.  אבל הפצע מכאיב ושותת. ב-1989, בגיל 58, בודדה, שדופה וסובלת, תשלח נעמה נרדי יד בנפשה. מאחוריה ייוותר רק מכתב לאמה.

שנה אחר כך תלך גם האם לעולמה. כמו בנושאים רבים אחרים, הניסיון להבין איך הרגיש זילבר בקיבוץ עשוי להיות מבלבל. פעם, ועוד פעם, שב והודה למזלו שגדל בקיבוץ ולא בבית הוריו. אבל בראיון ליואב בירנברג ב-2001 טען שהקיבוצניקים "אנשים רעים, מושחתים" ותיבל בזיכרון מגיל 10-11: "כשבאו אלינו פועלים מפרדס חנה, וגם פועלים ערבים יחפים בשביל לעבוד בפרדס, הלכתי והבאתי להם שק נעליים. אמרו לי: 'אתה מטורף? אלה לא צריכים נעליים, אלה אוהבים ללכת בלי'. אמרתי: 'מה אתם, פסיכים?'".

אך עבור הממסד, הפסיכי האמיתי הוא זילבר עצמו. את שנות נעוריו הוא מבלה בפנימיית הדסים, משם הוא נזרק אחרי שפוצץ בחדרו נפל תחמושת שגרם לקטיעה בכף רגלו. המוזיקה, כמו תמיד, משמשת כנחמה. הוא מנגן בחצוצרה ובצ'לו, לומד באקדמיה ולוקח שיעורים מהג'אזיסט צבי קרן (שמלמד גם את דני סנדרסון ויוני רכטר).

באי המועדון "ויסקי א גוגו" הם הראשונים שחוזים בזילבר המתולתל מנגן בפסנתר, אבל בארץ לא מתרשמים. בלונדון ובפריז, לעומת זאת, הוא מצליח לא רע כמלחין פרסומות ואפילו מחמם את הכוכב הענק מייק ברנט. השירים שהוא כותב אז, בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, עוד יהפכו ללהיטי ענק: ל"Purple Eyes" שלהעופרים יכתוב יהונתן גפן טקסט בשם "ככה את רצית אותי", "Sur Le Toboggan" של הזמרת רג'ין ייקרא "בטי בם", "Wheel Chair" יהיה "הולך בטל", ו"Souvenir" זה בעצם "ברוש".

אנקדוטה מעניינת מאותו זמן, שעליה מספר יואב קוטנר, מתעדת שיחה בין אמו ברכה צפירה למתופף הביטלס רינגו סטאר, שמסרב להשתמש בחומרים שלאריאל. האמת? הפסד שלו. בגלי צה"ל, תחנת הרדיו שאליה יגיע קוטנר בן ה-19 ב-1973, עדיין נמצא ככל הנראה התקליטון הראשון של זילבר. קטע רוק'נרול דורסני בשם "Movie Instead" (חודש על ידי להקת בנזין כ"סרט במקום"), שהוקלט בצרפת שנתיים קודם לכן.

זו ההתחלה האמיתית. הלהיט הראשון של זילבר בישראל. השיר הראשון מתוך האלבום הראשון שייצא רק בעוד חמש שנים. בדרך לשם יפגוש בשלום חנוך. גם חנוך מנסה את מזלו בחו"ל. ב-71', כשזילבר מכה בפסנתר בפריז, שלום מנסה לכבוש את לונדון עם הגיטרה כתשובה הישראלית לקט סטיבנס. הניסיון כידוע כושל וב-74' מתחילים השניים לגלגל את רעיון להקת תמוז. 


הצלחה בפריז, זילבר. צילום: יהודה פאסו

זילבר, שחוזר ארצה אחרי שלא הצליח להשלים אלבום באנגלית, כבר מצויד ב"אגדה יפנית" (שאותו ניגן בסרטושל אברהם הפנר "לאן נעלם דניאל וקס"),ב"שמש שמש" הפסיכדלי (שהוקלט בשנת 72') וב"בטי בם" שנתן לגשש החיוור. תמוז אמורה להיות סופרגרופ מרובעת בסגנון קרוסבי סטילס נש ויאנג, עם מתי כספי ודני ליטני. אבל גם האגו של שלום חנוך והקפריזות של אריאל זילבר יחד זה יותר מדי. 

ההרכב מחזיק מעמד כמה חודשים, מוציא תקליט אחד בהפקת לואי להב (שעבד על שני אלבומי הבכורה של ברוס ספרינגסטין) עם שרשרת יצירות מופת, ואפילו מנפק הופעות שמחברות בין הפסנתר התזזיתי של זילבר לגיטרה המייבבת של חנוך. כשזילבר רוצה להכניס להופעה שיר חדש שכתב, "רוצי, שמוליק", חבריו מסרבים בטענה שזה לא ממש רוק. זילבר בתגובה מופיע כששקית חומה עוטפת את ראשו. אתם תגידו מי צדק.

כשאת קמה בבוקר ומתלבשת זהו, ללא מתחרים של ממש, שיר העשור. השיר הכביר של שנות ה-70. השיר שייצג טוב מכל את ישראל שאחרי המלחמה ולפני המהפך. ישראל הנורמלית. האנושית. המגניבה. החמה. שלא עושה עניין גדול מעצמה. וחיה יומיום אפרורי אך מסתפקת במה שיש לה.

"רוצי, שמוליק קורא לך" הוא שיר שמדבר לכולם. מזקן ועד טף. מעקרת הבית ועד לאיש האקדמיה. כולם שרים את הפזמון בקול רם בחיוך גדול מרוח על הפרצוף, בדיוק כשאריאל המתוסכל מרסק את נישואיו אל רצפת הבית. הלהיט הזה כל כך גדול, עד שהוא משודר דרך קבע ביומן הבוקר של קול ישראל, התוכנית המואזנת ביותר ברדיו באותה תקופה.

הוא יותר ממכר מ"מתוק מתוק", יותר ישראלי מ"המגפיים של ברוך", יותר מתנגן מ"הללויה" ויותר משמח מ"אבניבי". אי אפשר להימלט ממנו, ואיש גם לא רוצה. 13 שבועות הוא שוהה בראש המצעד, שלושה חודשים תמימים, שיר השנה, עם השמעות ללא הרף. ואיש אחד עצוב שעומד מאחוריו. שמוליק צ'יזיק.

צ'יזיק האלמוני, הצעיר מאריאל בשנתיים, אחראי ללא מעט מלהיטיו של זילבר. זהו חיבור מתבקש, תמוה ומסעיר, בין המשורר המופנם, חסר הביטחון, הגלמוד והעצוב, לפי רחח חסר העכבות, שלא חושש מכלום. שני גברים תלושים, מנופצים מבפנים, יהפכו למי חברי השירים הטובים של זמננו. צ'יזיק כתב את השיר על רותי (במקור "רותי, שמוליק קורא לך"), אבל "רותי" הפך ל"רוצי", והאישי היה לקהילתי. 11 שנים אחר כך, ב-1987, תימצא גופתו. הוא יהיה בן 42 במותו.


האיש מאחורי זילבר, צ'יזיק. צילום: ויקיפדיה

עבורי, ילד תל אביבי בן 12, השיר הגדול מאלבום הבכורה שיוצא באותה שנה ומוכר 70 אלף עותקים לפחות, הוא "תני לי מחסה". פחות משתי דקות של רעמים וברקים, רוק טוחן מוח, עם הגיטרה העוצמתית של חיים רומנו והמילים הפשוטות להפליא של מי אם לא צ'יזיק. זה הלהיט העוקב ל"רוצי, שמוליק", שישה שבועות בראש המצעד, מתוך תקליט שהוא למעשה אוסף שירים, מתובלים בקטע הג'יבריש המטורלל "שיר דייגים".

מאיר פניגשטיין ואלון אולארצ'יק, יוצאי להקת כוורת שהתפרקה זמן קצר קודם לכן, מנגנים בתופים ובבס שמן חמש וחצי דקות תמימות בקטע "דרך ללא מוצא", שמבטא בדרך הטובה מכל את ההוויה הפרועה של מחברו, "החלום התבלבל ביקיצה, האפרוח נכנס לביצה - היא ודאי לא רוצה, דרך ללא מוצא". יוסי בנאי מתרשם עמוקות וכותב לגשש החיוור שיר תגובה, הומאז' לסגנון של זילבר, בשם "המנגינה היא שקובעת". גם שיר התגובה, שיאיר רוזנבלום מלחין, מגיע לראש המצעד. זילבר נמצא בכל מקום.

את צילומי העטיפה לאלבומו השני אני מפספס. היא מצולמת בכיכר המדינה, רח' ה' באייר 6, מרחק הליכה מבית הורי. נראים בה, לצד זילבר, חברי להקת ברוש, שבאותה שנה, 1978, משמשים גם כלהקת הבית בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "זהו זה". "אריאל זילבר ולהקת ברוש" היה אף הוא תקליט יוצא מן הכלל.

צ'יזיק כתב לו, כנראה על עצמו, את "איך עפות המחשבות", את "שיר הזרוק", שדיבר לכל נער בן גילי ששנא את בית הספר, ואת קטע הבלוז המפתיע "דמעות זולגות על חלוני". זילבר ממשיך לחפש, ולמצוא, דרכי ביטוי מוזיקליות שונות בתכלית. את "שמש שמש" מאלבום הבכורה ו"אהבה שקטה" מהתקליט של תמוז הוא משדרג לקאנטרי. אני חוטף מזה חום. 

רוצה להיות חבר של קבע 

בתל אביב הוא פוגש את דני סנדרסון. בנס ציונה את שימי תבורי. את חברת ההגברה "בטי בם" הוא מקים עם מירון רכטמן. ולאחד מפועלי הבמה בהופעות שבאו אחרי אלבומו הראשון קוראים רמי פורטיס. אני רואה אותו בפינת קינג ג'ורג', מול קולנוע "מקסים". במציאות הוא בדיוק כמו בטלוויזיה, עם אותה רעמת שיער והג'ינס המשופשפים. 

ב-1983 תמוז מתאחדת למופע חסר תקדים בצמח. אני נוסע עד לשם כחייל בגלי צה"ל. באוויר יש חשמל. השמיים מביטים למטה בהתפעלות ראויה לציון. חמש שנים מאז אלבומו השני, זילבר עסוק בכלל בעניינים אחרים. הוא לא כוכב רוק וגם לא מופיע במדורי הרכילות. לפרנסתו הוא מלחין פרסומות מבריקות כמו "צריך פיס בחיים" או מופיע בפסטיבלי ילדים. זה די מוזר ובלתי מובן בעליל, אבל למה כבר אפשר לצפות ממנו?

למשל, ללהיט אחד ענק שיקרע את ישראל לגזרים. קוראים לו "בחברה להגנת הטבע". הלחן קליט, הטקסט מדליק, וכל ישראלי, בכל גיל, מזייף בקול ניחר "רוצה להיות חבר של קבע, בחברה להגנת הטבע". אין צורך כמובן לנחש מי עומד מאחורי המילים, גם הפעם זה שמוליק צ'יזיק. התקליט, למעשה מיני אלבום בגודל עשרה אינץ' (תקליט רגיל הוא של 12), כולל רק שישה קטעים, דבר יוצא דופן באותה תקופה. 



אך כשחיילי צה"ל, בני המחזור שלי, מחזור 82', תקועים בבוץ של לבנון, מנסים לחמוק מטילי אר-פי-ג'י וממטעני צד, הם מזדהים לחלוטין עם המילים של "אני שוכב לי על הגב". הישראלים שנותרים מאחור, עם האינפלציה הדוהרת מטעמה של ממשלת הליכוד, מסתפקים ב"הנה אנו המיואשים". ובכל זאת, השיר הנועז ביותר מהאלבום השלישי של זילבר הוא קטע רגאיי בשם "התמהוני". 

הלחן במקור שייך ללהקת באפ הגרמנית, אבל האווירה ישראלית לגמרי, סקס סמים ורוק'נרול בדירה השכורה עם סמדר הצעירה. זילבר חד ורלוונטי מתמיד.האדישות, האטימות, הייאוש, ההתפוררות, הריקבון, כל החומרים שיביאו להקמת להקת משינה, כבר נמצאים כאן, אצלו.


ברח ממדורי הרכילות, זילבר. צילום: ג'רוזלם פוסט

יהודי לא מגרש יהודי

ב-30 השנים מאז, זילבר מתרחק מחיי הבוהמה, נודד להוד השרון, רעננה, מתת, אלי סיני ולעת עתה מתייצב עם אשתו שושי וילדיו במושב גיתית בבקעת הירדן. ועם זאת, מספק לנו לא מעט רגעי אושר ויצירות מופת קטנות כמו להיט הראפ האקולוגי "להתראות במבול הבא", "מיליארד סינים", "ואיך שלא", "שבועיים בעיר זרה", "מסך עשן", "בדיעבד" של חברו סנדרסון ועוד ועוד, לצד להיטים לאחרים כמו "נפאל" ו"שרית הספרית". 

הוא מגלם את דמותו של הוגה הדעות ברוך שפינוזה בסרטו של יגאל בורשטיין "אושר ללא גבול", כותב מנגינות מקסימות לערוץ הופ! קטנטנים, משלב באלבומיו מוזיקה ערבית, אתיופית וחסידית, חוזר לתמוז במופע לזכרו של מאיר אריאל, אך למרבה הצער, זוכה לפרסום רעשני ובוטה בעיקר עקב התבטאויות פוליטיות שנויות במחלוקת. 

עם כיפה על ראשו, זקן שמעטר את פניו וטקסטים חריפים נגד ההתנתקות, משפחת שרון, הומוסקסואלים, חילונים, קיבוצניקים, שמאלנים וערבים בפרט, הוא הופך לשנוא ולמוקצה. יש גם כאלה שקוראים להחרימו. נו, טוב. אני, תסלחו לי, לא מתרשם. כשזילבר מדבר על מדינת הלכה אני מחייך, כשהוא מתנער מגראס אני נחנק מצחוק, וכשהוא מזדעזע ממחשופים אני תופס את הבטן.

עזבו שטויות, זילבר כמו זילבר, בדרכו העקומה, עדיין נואש לאהבה. קל להבחין בכך כשהוא יושב מול בנו בכורו רועי ומנסה למצוא נתיבות ללבו בסרט התיעודי מ-2011. קשה שלא להתפעל מיכולתו הוורבאלית לתקוע לנו אצבע בעין.


הפך למוקצה, זילבר. צילום: יח"צ

ולפעמים, בינינו, אנחנו זקוקים לכך. לליצן החצר שיעשה לנו דווקא. שיחשוף את הצביעות וההתחסדות והשמרנות. שיגרום לנו להביט על חיינו מחדש. ומי כמו זילבר, שניסח באופן כה יפה ומרגש בצעירותו את הרוח הישראלית, מבטא היום, בפתח העשור השמיני לחייו, את המשיחיות, הקיצוניות, הרוחניות והשאיפה אל הנשגב בדרך אלימה ולא הגיונית בעליל. לא חייבים לקרוא את דבריו בצמא, אפשר פשוט לאהוב אותו.

2013. חודש תשרי. הימים הנוראים. במצעד השבועי של תחנת הרדיו הימנית גלי ישראל אריאל זילבר צועד במקום השישי עם הלהיט "אין עוד מלבדו". הטקסט כמובן על אלוהים, המילים חוזרות על עצמן, המקצב רגאיי חסידי ממכר. הרוח היא אותה הרוח, והכישרון הוא אותו כישרון. גם כשמעטר אותו זקן יהודי מהמחנה הדתי לאומי. בן 70. תאמינו.