לפני שבע שנים, בקיץ הסקנדינבי מאוד של דנמרק (14 מעלות, גשם, רוחות, מעיל ארוך) ראיתי לראשונה את ארקטיק מאנקיז בהופעה. זה היה בפסטיבל הרוק רוסקילדה. הקהל הגיע, ברובו, כדי לראות את האיחוד של המי, את רד הוט צ'ילי פפרז ואת ארקייד פייר מקנדה, שהיו השם החדש הכי מלהיב של אותו זמן. אבל אני הסתקרנתי בנוגע לקופים משפילד.

אלבום הבכורה שלהם, שרק יצא וזכה למכירות יפות ולביקורות מצוינות, נשמע כמו מתכון מבטיח להופעת רוק אפקטיבית. במתחם שמול הבמה התייצבו אלפי אנשים. השעה הייתה שש בערב, ואלכס טרנר, רק בן 20, עלה לבמה ובזמן שהלהקה התחילה לנגן, פצח בחמש דקות של נאום מאולתר ולהוט על כך שהגיע הזמן להבין את הסיבות והגורמים לתחלואי העולם על פי טרנר.

חמש דקות שכל כולן קריאה לסובלנות, לפרופורציה, לתפיסה של העולם הסובב אותנו. "תפסיקו לרדוף את המעשנים, די עם הפונדמנטליזם הטבעוני, אל תיכנעו לטכנולוגיה", הוא אמר, "תנו לאנשים לחיות את חייהם, אמרו את דעתכם, אבל צפו לשמוע גם דעה אחרת לחלוטין. ותקראו. תקראו הרבה ספרים". אמר, והתחיל לשיר.


המוזיקה הכי מקורית ב-2013, הארקטיק מנקיז. צילום: רויטרס

אני זוכר את הפתיחה הזו - פתיחה מאוד לא שגרתית למופע רוק כלשהו - כי טרנר היה שם לא רק כדי לגבות את תהילת השעה וחמש עשרה הדקות שלו, בפסטיבל. הוא רצה לומר משהו. היה לו חשוב להיות יותר מכוכב רוק יפה תואר עם גיטרה חשמלית וזיפים, שאלפי מעריצות מריעות לרגליו.

טרנר הביא לפופ-רוק המודרני מאוד של הזמן הזה את מה שחסר לו יותר מכל: אישיות. תפיסת עולם מגובשת. אינטליגנציה רהוטה ויוקדת. אם אהבתי אתהלהקה קודם לכן, אחרי המופע הזה הייתי כבר לגמרי מאוהב.

ארקטיק מאנקיז היא להקה משתנה בתנועה. בסך הכל שבע שנים, אבל הם לא חוצבים במקום, אלא נעים קדימה ואחורה, ולצדדים. נוטים להשוות את טרנר לג'ון לנון ואת ארקטיק מאנקיז לביטלס.

יש סיבות להשוואות הללו, לא מפני שהלהקה של טרנר טובה וחשובה כמו הביטלס, ממש לא, אלא מפני שגם הרביעייהמליברפול השתנתה לעומק, באופן דרמטי, בין 1962 ל-1969 ואין כמעט קשר בין "פליז פליז מי" ל"אבי רואד" מבחינת הכתיבה, הסאונד והמראה. ארקטיק מאנקיז זזה, פועלת, מנסה. גם אם זה מעט מדי ו(אולי) לאט מדי, זה עדיין מצביע על להקה שרוצה לחקור את האמנות שלה.

פריצת דיסק

הלהקה היא להקת פרבר, להקה שכונתית, להקת תיכון. היא הוקמה בפרבר היי גרין שבעיר שפילד, אותה עיר מכרות הפלדה שממנה הגיעו גם ג'ו קוקר ולהקת בייביבירד. טרנר נולד ב-1986.

הוא גדל, דלת ליד דלת, עם ג'יימי קוק ושניהם ביקשו בגיל 13 את אותה המתנה לחג המולד: גיטרה חשמלית. ב-2001, כשהיו בני 15, הם כבר הופיעו בתור הקופים הארקטיים עם החברים מאותה שכבה בתיכון, אנדי ניקולסון שניגן בס, ומאט הלדרס המתופף. את החזרות הם עשו במוסך של משפחת טרנר, כשהם מקליטים את השירים ומחלקים דיסקים צרובים חינם, לכל מי שבא להופעות.

עוד לפני שהמציאו את המושג "שיתוף ויראלי", הלהקה נהנתה מעבודת יח"צ והפצה שעשו אלה שבאו להופעות שלהם וקיבלו דיסקים. קהל המאזינים שנחשף למוזיקה התרחב. הלהקה הודיעה פומבית שהיא תומכת בשיתוף הקבצים ברשת, כי כך ורק כך אנשים יכולים להיחשף למוזיקה חדשה. במקרה שלהם - הצדק היה איתם.

טרנר מנהיג את ארקטיק מאנקיז בדרכים אמיצות וחדשות, גם שיווקית. בתחילת הדרך הוא סירב לחתום בחברות תקליטים שהציעו להם חוזים ויחד עם חבריו התייצב בכניסה למרכזי קניות, למגרש הכדורגל בשפילד ובמועדוני הרוק של העיר, כדי לחלק חינם קלטות דמו ודיסקים צרובים עם חומרים של הלהקה. אמרו לו שהוא משוגע, שהוא עושה שטויות, אבל טרנר ידע מה הוא עושה.


מנהיג בדרכים אמיצות, אלכס טרנר. צילום: רויטרס

הוא גרם לחומרים שלו להיות מוכרים עד כדי כך, שכאשר יצא כבר אלבום הבכורה של הלהקה היו מספיק אנשים שהכירו את השירים, כדי לרצות לקנות את האלבום של הלהקה. 363,735 עותקים בשבוע הראשון. המאנקיז היו בקושי בני 20 כשאלבום הבכורה שלהם שבר שיאים, עקף את אואזיס ואת הביטלס במכירות, הגיע למעמד של פלטינה מרובעת ואפילו לכך שראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, יזכיר את שמם המפורש.

אלבום הבכורה, שהוגדר כ"אלבום הבריטי הטוב ביותר" של 2006 נקרא "כל מה שאנשים אומרים עלי, זה בדיוק מה שאני לא" (Whatever People Say I Am, That's What I'm Not). העמדה הבסיסית של המאנקיז וסולנה הכריזמטי, היא עמדת התנגדות. אלכס טרנר הוא בחור דעתן. ארקטיק מאנקיז היא להקה דעתנית, להקהעם אג'נדה.

ואם לאלבום הראשון היה שם ארוך כאורך הגלות, אז האלבום החדש, במכוון, זכה לשם הכי קצר. שתי אותיות בלבד: AM . ראשי התיבות של הלהקה. זהו.המצעדים פרגנו להם בתחילת הדרך. שני הסינגלים הראשונים מאלבומם הגיעו למקום הראשון. אלבום הבכורה מוגדר כ"אלבום הבכורה שנמכר הכי הרבה בהכי מעט זמן" בהיסטוריית המוזיקה הבריטית.

אלבומם השני, "Favourite Worst Nightmare" יצא ב-23 באפריל 2007 וחיזק את מעמדם כלהקת רוק צעירה וטובה. השלישי, "Humbug" יצא שלוש וחצי שנים אחר כך ולמרות העבודה הקשה עליו, המכירות היו מאכזבות.

אבל אלכס טרנר לא עוצר כדי להתחרט על מה שנעשה. הוא לקח את החברים והקליט אלבום חדש שיצא עשרה חודשים אחרי האלבום השלישי. "Suck It and See", האלבום הרביעי, יצא לאור ביוני 2011 והאלבום החמישי יצא לאור החודש. הוא לא רק האלבום הטוב ביותר של הלהקה, הוא האלבום הטוב ביותר שיצא השנה בעולם.

כמו ג'ון לנון

הספקתי לשבת עם אלכס טרנר על המדרגות של חדר האמנים אחרי אותה הופעה בפסטיבל ב-2006 . הוא נראה לי צעיר מאוד והיה לי קשה לקרוא לו "מיסטר טרנר", אז פשוט אמרתי "אלכס", והוא הרים את ראשו בסקרנות. זה לא היה ראיון.

יותר שיחה קצרה בין אמן בהתהוות לבין שדרן רדיו ישראלי שמחפש משהו חדש וטוב. טרנר אמר לי שהוא לא אוהב לדבר על עצמו. שהוא משתדל לא להיכנס לתוך המערבולת המסחררת של תעשיית הרוק. שהוא, כמו חבריו מהלהקה, מנסים לעשות את דרכם בלי ליפול למלכודות של אגו.

באלבום החדש, טרנר נשמע כמו... ג'ון לנון. אני לא מנסה לומר שהוא "ג'ון לנון החדש" כי ההגדרות העיתונאיות האלה מאוסות בעיני - לנון היה רק אחד - אבל יש משהו באופן שבו הוא בונה את עצמו, עצמאי, מאתגר ועם זאת קשוב לקהל שלו, רוקר במעיל עור שחור וג'ינס צמודים-הדוקים עם סיגריה ביד ולב רועד, ישבו משהו אחר, באלכס טרנר. משהו... נו, כן. לנוני.

"אני יודע שזה נשמע מטופש ומעצבן, אבל אני תמיד רציתי להיות בראש להקה, אני חולה שליטה, אני לא יכול להיות חלק ממשהו בלי להיות מעורב בכל דבר ודבר שקורה", הוא אמר אז.


הביטלס, ההשוואה בלתי נמנעת. צילום: ויקיפדיה

טרנר, ככותב, הוא משורר-רוק שמאוהב באהבה, אבל אף פעם לא במידה שתגרום לך להרגיש לא בנוח. הוא מתפעל מנשים וגם כשכתב (באלבום הראשון) על אהבות שבורות ולבבות מנופצים, לצד הזעם תמיד הייתה רומנטיקה.

"קשה לי לחשוף רגשות בשירים", הוא אמר לברברה אלן מהעיתון "דה אובזרוור", "הרבה פעמים כתבתי שירים שהיו בהם דברים חשובים על חיי, אבל הם היו מחופשים, הסתרתי אותם. אני חושב שזה משום שבהתחלה כתבתי באופן מאוד ישיר, יותר מדי ישיר". מי אמר ג'ון לנון ולא קיבל?

אמריקה בכף היד

עשר שנים בדיוק אחרי ההופעה הראשונה שלו בשפילד, טרנר גר לסירוגין במזרח לונדון ובלוס אנג'לס. הוא יצא זמן ארוך עם הדוגמנית ומגישת הטלוויזיה אלכסה צ'אנג, אבל נכון לזמן כתיבת שורות אלה הוא בן זוגה של הדוגמנית והשחקנית האמריקאית אריאל ואנדנברג. הוא היה שותף, חוץ מארקטיק מאנקיז, גם בפרויקט הצד היפהפה "דה לאסט שאדו פאפטס" וכתב, הלחין ושר את כל פסקול הסרט הוולשי המקסים "צוללת" מ-2010. 

טרנר כתב שישה שירים נהדרים וביצע אותם עם ג'יימס פורד (הקלאקסונס) בפסנתר וקלידים וביל ריידר-ג'ונס (הקוראל) בגיטרה חשמלית. אלבום הסולו המינימליסטי והמושלם של טרנר הגיע למקום ה-35 במצעד המכירות הבריטי וחשף פן כתיבה אחר, פנומנלי, שלו - כשהמבקרים הנלהבים יותר משווים את השירים ב"צוללת" לשירי הביטלס, או לפחות מצביעים על ההשראה וההשפעה של לנון ומקרטני על הכתיבה של טרנר.

אבל הדבר הגדול האחרון שטרנר מעורב בו, מאוד מעורב, הוא האלבום החדש של המאנקיז. קשה לדעת ממרחק כה קצר של זמן עד כמה גדולות ורבות יהיו השפעתו או אחיזתו בתרבות המודרנית העכשווית. אבל אני כן יכול להעז ולומר שעל הרצף האבולוציוני של להקות הרוק האנגליות הגדולות - הביטלס, רולינג סטונס, לד זפלין, פינק פלויד, הקלאש, הסמיתס, רדיוהד וקולדפליי, ארקטיק מאנקיז היא החוליה הבאה המתבקשת.

טרנר זרק לתוך האלבום החדש את כל ההשפעות עליו, של האמנים האהובים עליו מזמן התיכון, ולא סתם הוא האלבום הכי אמריקאי שלהם. לו ריד ורולינג סטונס, הביטלס ובלאק סאבאת, עם נגיעות של מרווין גיי ועם רוחו של קרטיס מייפילד המרחפת מעל.


החוליה המתבקשת ברצף הלהקות האנגליות, הארקטיק מאנקיז. צילום: יח"צ

הוא אלבום חזק, אבל מלודי והלהקה פותחת את זרועותיה לשיתופי פעולה עם אחרים, כמו ג'וש הום מקווינס אוף דה סטון אייג', ביל ריידר-ג'ונס מהקוראל וג'יימס פורד מסימיאן, המתופף פיט תומס והופעת אורח של משורר הפאנק ג'ון קופר קלארק בקטע שסוגר את האלבום, "אני רוצה להיות שלך".

בעונה השחונה למדי הזו, אין יותר מדי אלבומים כמו "AM", וכמעט אין בכלל להקות שרוצות, ממש משתוקקות, לנצח, לשחק בו-זמנית את הקשים להשגה, את האמנים האינטלקטואלים עם הגיטרות-בס-תופים, אבל גם את הבחורים הפשוטים שלא עושים עניין מעצמם, להיות יותר מדוגמני רוק, אבל גם לתת בראש.

המאה ה-21 נתנה לנו את קייזר צ'יפס ואת פרנץ פרדיננד, את הסטרוקס ואת בלוק פארטי, אבל נדמה לי, רק נדמה לי, שארקטיק מאנקיז תשאיר את כולם מאחור. הקשיבו לאלבום החדש שלהם בלב אוהב. יש סיכוי לא רע שתסכימו איתי.