האינסטינקט הבסיסי שלי למקרא המכתב הפומבי ששיגרה שינייד אוקונור למיילי סיירוס, היה "או, מגיע לך". באמריקאית ערסית זה היה משפט שמסתיים ב-bitch. החיזוק שהגיע מכיוון אנני לנוקס רק חידד את התחושה הזו. 

סוף סוף. גיבורות התרבות של הדור שלי, הנשים החזקות והעצמאיות שגדלנו עליהן, מראות ל... הקטנה הזו בדיוק מה הן חושבות עליה ועל הניצול המביך שהיא עוברת, באמצעות ברוני תעשיית המוזיקה, שגורם לה להתפשט תחת כל קליפ רענן ו"הופך אותה לזונה", כדברי אוקונור. אישה שמעולם לא האמינה באנדרסטייטמנט.

לנוקס, אצילה בריטית, דיברה על "פורנוגרפיה מושקעת כשברקע מתנגנת מוזיקה", והאשימה את הפרפורמריות הנוכחיות בכך שהן "זונות וסרסוריות באותו זמן". 

הקטליזטור למתקפת גיל העמידה הזו היה הקליפ לשיר החדש "wrecking ball" של סיירוס, שאת מרביתו היא מעבירה בסוג של עירום מלא, שהצטרף לשורה של הופעות פרובוקטיביות במיוחד שלה.

כתבתי פה לא מזמן על מגפת ההשתרמטות, שפוקדת את זמרות אמריקה הצעירות, ואני לא נסוג מהביקורת שביטאתי אז. אבל ככל שאני חושב על כך יותר, המניפסטים של אוקונור ולנוקס הולכים ומצטיירים לי כצדקניים ומעצבנים במיוחד. בסופו של דבר - מהרגע שבו נוצרה המוזיקה הפופולרית, הצטרפה אליה כעלוקה נצחית גם הפרובוקציה.


צילום: רויטרס

אלביס לא היה הופך למלך בלי תנועות האגן המיניות שלו, שהיו צעד מכוון למשיכת תשומת לב. אפילו הביטלס, שנראים היום כמו הילדים הכי טובים בעולם, נתפסו בתחילה כחבורת פרחחים עם תסרוקות שעלולות להפר את הסדר הציבורי. הפרובוקציות היו שם תמיד. הן פשוט משתנות באופיין, וגם מקצינות - תוצאה בלתי נמנעת של עולם שכבר לא יודע שובע.

למעשה, גם הצדיקות הידועות אוקונור ולנוקס לא ממש בחלו בפרובוקציות, בייחוד בתחילת הדרך. שינייד הייתה מועמדת רצינית לתואר אלופת העולם בתחום. היא קרעה את תמונתו של האפיפיור, תוך שהאשימה את הכנסייה בניצול מיני של ילדים, הודיעה פעמיים על פרישה ממוזיקה ואז חזרה בה, הכריזה שהיא לסבית ואז התחרטה. ועוד ועוד.

לנוקס, בראשית ימי יוריתמיקס, ניהלה משחק מחושב היטב של עמימות מינית (נטען שהיא בכלל גבר), ובהמשך חגגה את נשיותה ברוב טקס, כולל הופעה שלמה בפארק הירקון שבה לבשה רק חזיית בורדו נוצצת. 

בהמשך היא גם גילתה את המודעות הפוליטית, כמו כל כוכב פופ רוק שבע, והחלה לשלח הצהרות בגנות ישראל (לגיטימי!), שלא העידו על עומק יוצא דופן או על היכרות אמיתית של הקונפליקט. 

מה שמזכיר, כמובן, אינספור אמנים נוספים, המחבבים את הפרובוקציה הפוליטית. ע"ע רוג'ר ווטרס הבלתי נמנע - מוזיקאי ענק, שמביך כל פעם מחדש ברגע שבו הוא פוצה את פיו. 

ופה בדיוק קבור הכלב המתחסד. פרובוקציה מינית נתפסת כמשהו נחות. היי, כל אחד יכול להתפשט. אבל פרובוקציה מילולית, הכרוכה בנקיטת עמדה כלשהי, היא כבר שיחוק. משהו המעיד על "דעתנות". "מעורבות חברתית". אז מה אם האמן מזיין את השכל. העיקר ש"יש לו ביצים". 

זו התחסדות, משום שהמיניות היא רכיב בסיסי וחיוני של המוזיקה הפופולרית. מיק ג'אגר הוא מוזיקאי נהדר, אבל הוא בעיקר זז כמו ג'אגר. וגם ספרינגסטין, עם כל הכבוד להמנוני הצווארון הכחול, חייב הרבה לג'ינס הצמודים שלו.

השאלה המרכזית פה היא של מינונים. האם הפרובוקציה היא העיקר או רק אמצעי לקידום של מוזיקה טובה באמת. אוקונור ולנוקס היו אמניות גדולות ורציניות מספיק, בכדי שיכבדו אותן למרות הפרובוקציות. וזה צריך להיות המדד גם בבחינת הזמרות הנוכחיות. 

אני טוען שחלק משירי הפופ של ריהאנה, ליידי גאגא, בריטני ספירס ודומיהם הם אמנות לשמה. פופ מושלם ומושקע, שמאחוריו עומדים אינספור כישרונות. ולטעמי "wrecking ball" הוא שיר מצוין, שזכה לקליפ נהדר. 


פופ מושלם. ריהאנה. צילום: רויטרס

מיילי סיירוס עצמה היא מוזיקאית שמצליחה לעניין אותי הרבה מעבר לכישוריה הגופניים (המעניינים אותי כשלעצמם. למה להכחיש?). אז נכון, הפרובוקציות בוטות מדי. והמאמץ לנטוף מיניות הוא פאתטי. אבל כל עוד יהיה לזה כיסוי מוזיקלי, אני לגמרי בעדה.

על הסכין 

1. תראו את "ברודצ'רץ'", הסדרה הבריטית החדשה שמשודרת עכשיו בהוט VOD. לכאורה, עוד סדרת מתח על רצח המטלטל את שלוותה של עיירה קטנה. אבל הדמויות של שני הבלשים המנהלים את החקירה - אנטי גיבורים במובן הכי טהור של הביטוי - הן כל כך נפלאות וייחודיות, עד שהן הופכות את הסדרה כולה לממתק אמיתי.  

2. אם כבר דנים בהתמכרות הנוכחית שלי לסדרות בריטיות, נזכיר גם את "וייטצ'אפל", שהעונה השלישית שלה הגיעה זה עתה ל-VOD. למי שעוד לא מכיר - מדובר ביחידת משטרה לונדונית המפענחת פשעים אלימים במיוחד, ונעזרת בתקדימים היסטוריים כמו סיפורי ג'ק המרטש כדי לפענח אותם. גם כאן - הדמויות הראשיות מעוצבות נפלא ועושות את ההבדל.  

3. שימו לב לקרב המר שמתרחש סביב הצגות חנוכה הקרובות. השנה, כך נראה, ההגמוניה הנצחית של הפסטיגל עומדת להיסדק, למול ספקטקלים ענקיים כמו "פנטזיה", "שלגיה והצייד", "אלאדין ויסמין" ועוד ועוד. הסלבס מחולקים בין ההפקות באופן כמעט שווה, מועדוני הצרכנות בוחשים בקלחת, אפילו רמי לוי בפנים. תעשיית הבידור עוצרת את נשימתה, וזו לא קלישאה.