בתחילת השבוע הזדמנתי למרכז תל אביב. אגב שיטוטים בין פגישה לפגישה, מצאתי עצמי לפתע מול "בית מעריב". כלומר, המבנה שכונה פעם "בית מעריב". ידעתי כבר שהוא התרוקן משוכניו, אבל רציתי גם לראות. כדי להיות בטוח באמת. אז שיפרתי עמדות והלכתי לאט, כמעט בחגיגיות, לעבר החזית. רבנו מאיר אריאל היה מבחין שם בהרבה טקס בישבן. וכך נעמדתי למול מפלצת הבטון הקשישה, ומיד הבחנתי בו, ב-אין לוגו.

"מעריב" הגדול, האדום, הנצחי, לא היה שם יותר. עמדתי כבר לאחר לפגישה הבאה ובכל זאת המשכתי לעמוד שם ולנעוץ עיניים בפלא. רציתי להרגיש - איך זה מרגיש. אבל כלום לא קרה. הלב שלי הוסיף לדפוק באותו קצב ממש. לא עצב, לא געגוע, אפילו לא שמחה לאיד.

12 שנים עבדתי ב"מעריב". במונחים של שוק התקשורת הישראלי מדובר בחיים שלמים. לאורך מחצית מהתקופה לפחות נכנסתי בכל בוקר ל"בית מעריב", ועזבתי אותו הרבה אחרי השקיעה. ערכתי שם מוסף שהיה יקר ללבי כמעט כמו שלושת הילדים שנולדו לי במהלך אותן שנים; היו לי שם חברים שאיתם ביליתי הרבה יותר שעות מאלה שלהן זכתה אשתי שתחיה; זה היה ביתי. והנה אני עומד למולו, ולא מניד עפעף. איך זה יכול להיות? תוסיפו לכך את העובדה שאני טיפוס נוסטלגי וסנטימנטלי עד אימה, וסימן השאלה רק יתעצם. לעזאזל, אני אוהד כל חיי קבוצת כדורגל שגורמת לי רק סבל ומרורים, בגלל כמה זיכרונות ילדות עמומים מאצטדיון קריית חיים. אז מדוע נטישת הבניין שהיה עבורי הרבה יותר ממקום עבודה, אלא החיים עצמם, לא מעוררת אצלי דבר? ואז הבנתי. לא הייתה לי בעצם ברירה.


במציאות של גסיסה אתה חייב להיאטם רגשית. לא להיקשר. צילום: רוני שיצר

כשאתה חי בתוך מציאות יומיומית של גסיסה איטית ומתמשכת, המתרחשת למול עיניך ממש, אתה חייב להיאטם רגשית. לא להיקשר. וזה היה מצבו של "מעריב" בעשור האחרון. גרירת רגליים עצובה ואינסופית, בואכה שלט ה-The end המתנוסס כל הזמן באופק. פה מקצצים בעמודים, שם מפטרים עובדים, ובכל מקום הרצון הוא רק לשרוד את גל הפרעות הנוכחי. אז נכון. המנגנון הרגשי שלך לא יכול לשבות לגמרי. אתה כועס על צעדים מטופשים של ההנהלה. חושש לגורל המוסף שלך. כואב את כאבם של חברים שפוטרו. אבל לאט לאט הולך ומפתח שריר חזק ואטום, במקום שבו היה פעם הלב. וכך אתה מאבד את הזיקה הרגשית למותג "מעריב", או למשכנו. יהונתן גפן, אחד מהסמלים האחרונים של העיתון, חיבר פעם את המשפט המבריק: "שונא את המדינה, אוהב את הפלוגה". וזו הייתה התחושה המדויקת, במסדרונות המהוהים של מדינת "מעריב".

ולכן לא מפליא, שהאקט הדרמטי הזה - של עזיבת הבניין - התקבל באדישות כמעט מוחלטת. האנשים שהיו פעם "מעריב", קברו אותו כבר מזמן בלבם. אלא שאז נפל דבר. סרגיי חליופין, שומר הלילה הנצחי של הבניין, שם קץ לחייו ימים ספורים אחרי הורדת הלוגו האדום. והנה, בבת אחת - מאות אנשים שעבדו שם לאורך השנים החלו לבטא ברשתות החברתיות רגשות קשים, כואבים, קיצוניים, בעקבות המוות הטראגי.

אני רוצה לשים כרגע בצד את השאלה אם סרגיי התאבד בעקבות עזיבת המבנה. וגם את ההתייפייפות והצביעות של חלק גדול מהמגיבים, שנזכרו לפתע בדמותו המופלאה של אדם, שמרביתנו בקושי החלפנו איתו "שלום שלום" בשער. כי אני חושב שעוצמתן של התגובות על מותו נבעה - בראש ובראשונה - מתחושת האבל על כל המפעל הזה, שנקרא "מעריב". אבל שפתאום קיבל פנים. אבל שהצליח להתגבר על ההדחקה, בגלל אירוע נקודתי ועגום.

העובדה שהנהלת "מעריב" הנוכחית ניסתה למנוע את הפצת הסרטון שבו מדבר סרגיי על הפרידה מהבניין, הצליחה לתדלק גם רגש אחר, שהיה מונח שם כל הזמן. מתקתק, מעלה עשן, אבל מנוטרל. ואני מדבר על הזעם. זעם, על שורה של אנשים ומהלכים אומללים, שהביאו - אחד אחד, לאורך שנים - לקצו של עיתון מפואר. זעם על כל אלה שהרסו לנו את הבית.