נטעלי בראון, 35, במאית והמנהלת האמנותית של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות, לא צפתה בסרטיה של מיכל בת אדם כסטודנטית. בת אדם לא נכללה בסילבוס והמרצים בחרו לנווט את הסטודנטים הצעירים לקולנוע ישראלי, תוך דילוג על היוצרת הפוריה ביותר שלו. פה ושם יצא לבראון להתקל באחד משנים עשר הסרטים שבת אדם ביימה, ביניהם גם סרטה הראשון, "רגעים" שיצא לאקרנים ב 1979.

"רגעים" מספר את סיפור אהבתן של שתי נשים סטרייטיות, יולה הישראלית (אותה מגלמת בת אדם) ואן הצרפתיה (בריג'יט קטיליון). השתיים נפגשות לראשונה ברכבת ומתקרבות זו לזו בשלושה ימים בירושלים. הסרט חולל בשעתו שערוריה, בה נטלו חלק גם המספריים המקצצות של הצנזורה הישראלית, בגלל אהבת הנשים וסצנת מין בשלישיה, שבה השתתף אסי דיין המגלם את דמות בן זוגה של יולה.

רק לאחרונה, כשבראון צפתה בשנית בסרט, היא הבחינה במה שאיש ממוריה וממבקרי הקולנוע לא הבחין: "מהרגע הראשון של הסרט יש שורת גברים שחולפים בפריים. בכל פעם שיולה ואן בחלל ציבורי, ביחד או לבד, הן לא יכולות להיות בו לרגע בשקט בלי שגבר יפריע להן בדרך כזו או אחרת: מטריד אותן או מתחיל איתן. לא הייתי בטוחה שהאבחנה שלי מדוייקת, אז לקחתי דף ועט והתחלתי לרשום: כשהן נפגשות ברכבת המוכר במזנון נועץ בהן מבטים, קנה רובה של חייל חולף פוגע באן, מאבטח המלון מתחיל עם שתיהן, נהג שיולה לוקחת איתו טרמפ מתחיל איתה, הן מסיירות במנהרות הכותל ונער נצמד אליהן בשתיקה ולא מרפה, הן נרדמות בחדר המלון ובבוקר מנקה השמשות מציץ עליהן מבעד לחלון". 

בראון הוכתה בתדהמה. "פתאום הבנתי עד כמה הסרט הוא מהפכני, והרדיקליות שלו כלל לא קשורה לסצנות המיניות, אלא לתיאור יחסי הכוח שהוא מדגים בין גברים לנשים, תוך כדי סיפור על האהבה שהכי מאיימת על החברה: אהבה בין נשים לא לסביות. האינטימי אצל מיכל בת אדם הוא פוליטי. לא ראיתי בקולנוע ייצוג כל כך מדויק ואמיץ של החויה הנשית לפני כן וגם לא ב-35 השנים לאחר שהסרט נוצר".


מיכל בת אדם במעמד קבלת הפרס, השבוע. צילום: נועה מגר

בראון התקשרה לבת אדם והציגה בפניה את מחשבותיה "בהיסוס, כי לא הייתי בטוחה שלכך התכוונה המשוררת". בת אדם הקשיבה בסבלנות לרשימה שערכה ובסיום תיקנה בעדינות: "שכחת עוד שני גברים שהפריעו להן".

ביום שני זכתה בת אדם בפרס מפעל חיים בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים, שמציין השנה עשור. במדינה שבה בכל 12 דקות נפרץ רכב ובכל רבע שעה מוענק פרס הוקרה לגילה אלמגור, הבמאית הוותיקה והמשמעותית ביותר בקולנוע הישראלי עולה רק עכשיו על במת המנצחות. מהרגע שבו יצאה ההודעה לציבור על הענקת הפרס המתוכננת, בראון וחברותיה להנהלת הפסטיבל מקבלות שיחות טלפון נרגשות, בעיקר מנשות קולנוע, כולן תחת הכותרת: "הגיע הזמן".

מי שעבד עם בת אדם מעיד על אישה יוצאת דופן ברגישותה לשחקנים ולאנשי הצוות המקיפים אותה. בניגוד לראיונות היח"צ המחניפים לבמאים, נדיר לשמוע אנשי קולנוע ישראלים מפרגנים להתנהלות של במאי או במאית גם מאחורי גבם. העניין המחודש ביצירתה והנכונות לבחון בעין רעננה את סרטיה תפסה את בת אדם, שהתרגלה לקיתונות צוננים, בהפתעה.

"אני מרגישה מבחינת הסרטים שלי כאילו קנו סלון ולא הורידו ממנו במשך שנים את הפלסטיקים. ופתאום מורידים אותם ורואים את הריפוד. כשהתקשרו לבשר לי על הפרס ברגע הראשון האינסטינקט שלי היה להגיד לא תודה, אבל תוך כדי השיחה אמרתי לעצמי תתגברי. כל השנים אימנתי איזה שריר פנימי להתמודד עם חבטות ועם מה שיזרקו עלי. יש חומות פנימיות שכנראה אנחנו לא רואים שבנינו והן מתגלות דווקא ברגע שבו אפשר כבר לוותר עליהן".

"לאורך הדרך הביקורת פשוט לא ראתה באמת את הסרטים שלי. אני כנראה בת מזל שעברתי את זה בלי שזה ישאיר עלי סימנים, כי שמחת חיי ואהבתי לעולם לא נפגעו. שאלו אותי אם אני מצטערת שלא נולדתי מאוחר יותר, כי כיום הכל קצת יותר אפשרי לנשים וההסתכלות עלי הייתה אחרת, אבל אני לא הייתי מוותרת על הקושי הזה בשום פנים ואופן. הדרך הקשה הזו חיזקה בי משהו וחייבה אותי ללכת בדרך שלי".

אמא, בת, בן

הביוגרפיה של בת אדם, 68, המשתלבת בכל סרטיה, כוללת ילדות מורכבת בעפולה לאם הסובלת ממחלת נפש ולאב שתקן, חובב צילום, שלתשומת ליבו המתינה שעה שהיה עסוק בכיוון צמצמי המצלמה.

בגיל שש הצטרפה לאחותה כילדת חוץ בקיבוץ מרחביה, שם החלה לנגן בכינור וחלמה להיות מנצחת. לאחר לימודיה בבית הספר למשחק בית צבי סומנה כהבטחה הגדולה של עולם התיאטרון והקולנוע של שנות השבעים. בין שלל התפקידים שגילמה היא שיחקה בסרטיו של בן זוגה, מבכירי הבמאים בקולנוע הישראלי, משה מזרחי, הבמאי הישראלי היחיד שגרף את פרס האוסקר על סרטו "כל החיים לפניו" ב 1975.

מזרחי, שהעמיד במרכז סרטיו דמויות נשים חזקות, ידע לתרגל פמיניזם גם בחייו הזוגיים. את הסרט "רגעים" כתבה בת אדם כשהשניים עברו לפאריז ומיכל ביקשה ממנו לביים אותו. מזרחי הציע לה לביים בעצמה. הוא התנדב להפיק את הסרט לאחר שבת אדם נסוגה מהצעה של מפיקים אמריקנים לקחת חסות על הסרט תוך שינויי תסריט שהפכו אותו לטעמה לעוד סרט הוליוודי.


בת אדם בצעירותה. צילום רפרודוקציה: אריאל בשור

"היום הראשון לצילומים היה ברכבת מחיפה לירושלים", מספרת מיכל, "ופתאום אני קולטת שמשה לא עולה על הקרון. מפיק תמיד נמצא על הסט במהלך צילומים. שאלתי אותו מדוע הוא לא עולה והוא אמר 'כבר אפגוש אתכם בירושלים'. הוא פשוט שיחרר אותי לעשות את שלי".

מה היה לדעתך קורה אם הוא היה נענה להצעה הראשונה שלך לביים את הסרט בעצמו?
מיכל פורצת בצחוק. "תמיד אני מתגרה במשה ואומרת לו שאם מישהי אחרת הייתה מביימת את 'רגעים' הוא לא היה הולך לראות את זה. משה למד אותי, הוא כבר יודע לדבר את השפה שלי ולכן ההערות שלו היום הן של מי שמבין את השפה. הוא פמיניסט אמיתי ואני מניחה שהוא היה עושה סרט מצוין, אבל בשפה שלו".

הביוגרפיה הפרטית והמשפחתית של בת אדם נכנסה כבר לסרטה השני, "על חבל דק" (1980), המספר את סיפור התבגרותה של ילדה לאם חולת נפש הנשלחת לקיבוץ. הסגנון המינורי, העוסק בעצמי, עמד בסתירה למיינסטרים הקולנועי של התקופה, שהתמקד בחברה הישראלית השסועה דרך מבטו הגברי של הצבר, הלוחם או הניצול. אוי קאופמן, החוקרת היחידה שהקדישה עבודה אקדמית ליצירתה של מיכל בת אדם, טוענת שבכך "בת אדם הקדימה את זמנה. הזרם המרכזי של הקולנוע הישראלי דחה את הכתיבה הנשית המובהקת, את העיסוק ב'אני'".

נטעלי בראון מבחינה גם בעיסוק הנדיר בקולנוע ביחסי אם ובת: "בסרט הראשון שיצרתי כסטודנטית עסקתי ביחסי אמא ובת, אז חיפשתי סרטים נוספים בנושא. ישנם אינספור סרטים על יחסי אבות ובנים ואפשר לומר שזו אחת התימות המרכזיות בקולנוע מאז היווסדו אבל בתיאור מורכב ועמוק של יחסים בין בנות לאמהות היא הייתה כמעט היחידה".

"לא הייתי מספרת את הסיפור על ההורים שלי אחרת", אומרת בת אדם כשאני שואלת אותה מה עשו השנים לדרך שבה היא מתבוננת בהוריה ובהתייחסות שלה אליהם בסרטיה. "תמיד אהבתי נורא את שניהם. למרות שראיתי את אבי מאבד שליטה, אף פעם לא כעסתי עליו. היום לפעמים אני מהרהרת איך הוא לא חשב על זה שאני שם ורואה, אבל בתור ילדה ונערה זה בכלל לא היה על הפרק. נולדתי לתוך סיטואציה וקיבלתי אותה.

"שנים לא ידעתי שאמא שלי חולה. ראיתי מהרגע הראשון שהיא לא כמו כל האמהות, אבל רק בגיל העשרה אמרו לי שהיא לא נוסעת לתל אביב לנוח אצל הדודה אלא לבית חולים. בשום אופן לא כעסתי על מה שקרה. גם לא בדיעבד. ילדים מקבלים את המצבים שהם נולדים אליהם. אם לא מלמדים אותם שהם צריכים לכעוס ולשנוא הם מוצאים את דרכם".

רוצה לשלוט בדברים

למרות הקבלה השלמה, היא מודעת למחיר שהסיטואציה המשפחתית גבתה ממנה - החל משנים של חרדות מצמיתות דרך קושי להרפות אחיזה מבנה, דניאל, שכיום חי בצרפת עם אשתו ובנו.

"אני למעשה הייתי האמא של אמא שלי ובגלל מצבה לא יכולתי להזיז את העיניים ממנה, כי בכל רגע היא יכלה להיעלם. לא יכולתי לסמוך עליה לשניה. לכן גם עם הבן שלי התקשיתי לשחרר. יום אחד, כשהוא היה בן 12 וכבר נסע לבד באוטובוס, אמרתי לו 'הנה, תראה, אני נותנת לך לבד' והוא ענה: 'אבל אמא, החברים שלי כבר עושים את זה מגיל שש'. כבר כילד צעיר הסברתי לו 'תראה, יש לי בעיה. לכל הורה יש בעיה כלשהי, לי יש בעיה עם עניין הדאגה', לא הסברתי לו אז מדוע, אבל הבטחתי שאעשה כמיטב יכולתי. הוא הבין, למרות שלא תמיד היה לו קל כשהלך עם החברים וראה את אמא שלו מחכה על המרפסת".

אחד מרגעי הקושי להפסיק להשליך מחייה על אלה של בנה מצא את הדרך גם לסרטה "איה - אוטוביוגרפיה דמיונית", כשהאם קורעת את תוי הנגינה של בנה, משום שהוא מנגן בחוסר חשק מופגן.

"בקיבוץ שבו גדלתי הפסנתר נועד לילדי הקיבוץ והכינור ניתן לילדי חוץ. התחלתי לנגן בכינור בגיל שמונה והוא היה בשבילי כמו תחליף להורים. כשדניאל הגיע לגיל שבו התחלתי לנגן ויכולתי להעניק לו פסנתר, לא יכולתי להכיל מצב שהוא יסרב. שום דבר מהראש לא הועיל. התנגדתי למצב כזה פיזית, בגוף, זה כמו לגדוע איבר. ואז יום אחד כשהוא יושב מול הפסנתר ודופק על הקלידים כל כך כעסתי עד שפשוט באתי וקרעתי לו את התוים. כל כך הצטערתי על זה והתנצלתי ועד היום אני נושאת כאב על זה, למרות שכבר שנים הוא אומר לי 'אמא, די, זה כבר עבר מזמן'. כשעשיתי את 'איה' ידעתי שאני מוכרחה להכניס את הסצנה הזאת, כדי שהורים יראו איזה עוול אנחנו יכולים לעשות לילדים שלנו".

כדי להפסיק להשליך מחייה על אלה של דניאל ולהרפות מהטיפול המגונן בו, אחרי שנים של הגנה על אמה, לא נדרשו רק שנים אלא החלטות מודעות. "בגלל שהיום יש לו משפחה משלו, אישה וילד, אני צריכה להזכיר לעצמי מתי זה לא ענייני ואני לא צריכה להתערב. למדתי את הגבול. זה לא שייך לאהבה, אלא להבנה שהוא אוטונומי. אני עושה על עצמי עבודה כל הזמן. הנכד שלי, שבן ארבע וקצת, מרגיש את זה. אמרתי לעצמי שאם אני לא רוצה להיות סבתא מנודה, אני צריכה לעבוד על עצמי. מאוד חשוב לי לא להכביד".


הסרט "רגעים". צילום: אילנה בן ארי

האמירה הזאת: "לא להכביד", בגרסאות שונות, שבה ועולה שוב ושוב לאורך השיחה עם בת אדם. לא להכביד, לא להתעמת, לא להפגין קשיחות. נדמה שהיא נתונה בריכוז מתמיד לשמור על עצמה מדוייקת ככל האפשר, בהנחיות לצוות בעבודה, בהתנהלות מול הסטודנטים, כדי להמנע ממצב של הפעלת כוח. הדרך להשיג את מבוקשה לעולם נמנעת מהאלימות, הנפוצה כל כך אצל מי שמפלס בעיקשות דרך להשיג את מבוקשו.

"בעבודה על סרט אני רוצה לשלוט בדברים בגלל שאני לא פועלת מתוך איזו קונספציה, אלא מתוך הבטן שלי. בחיים הרגילים כוח ממש לא מעסיק אותי, האגו הוא לא שחקן בחיי. לכן קל לי להגיד 'לשלוט' כי זו לא שליטת האגו והכוח, אלא אני פשוט מוכרחה לספר את הסיפור כמו שאני מרגישה אותו: עם כל הניואנסים, עם הנעל והאביזר והאור המדוייקים לי. אני מאושרת עם זה ככה ולאנשים שעובדים איתי אני מסבירה את זה מראש. אני בוחרת אנשים שאני יכולה לעבוד איתם, שיש לי שפה משותפת איתם, שלא אצטרך להתנצל בפניהם. יצא שנשים מאוד מוצלחות לזה, כך שהיו לי מנהלות הפקה, עוזרות במאי, עורכות וידאו, מלבישות וכמובן הצלמת נורית אביב".

את הסרטים האחרונים שלה כבר הפיקה בעצמה, כדי לצמצם עלויות הפקה. בניגוד לשמועות שנפוצו לאורך השנים, היא לא פונקה בתקציבים. היא מוצאת שגם אם זה לא קל, זה בהחלט אפשרי. "אני עומדת על הסט ועושה את הסצנה בשיא הריכוז ובמקביל מגיע מישהו להחתים אותי על צ'ק וההוא מגיע עם איזה עניין. אין בעיה, ממשיכים לעבוד במקביל. אני חושבת שלנו, הנשים, יש את היכולת הזו יותר מאשר לגברים. אני רואה את זה כשאני מפריעה למשה והוא אומר לי 'את לא רואה שאני באמצע משהו?'. אני יכולה לעשות ארבעה דברים ועדיין להיות מרוכזת בכל דבר".

לא מזייפת בקולנוע

במקביל לעבודה על סרט חדש שהיא מסרבת לפרט את תוכנו ("כי זה כמו בשלב הראשון של התאהבות, שבו עדיין לא מגלים"), היא מלמדת ארבע כתות בכל סמסטר בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. את הסטודנטים ששואפים להיות במאים היא משכנעת לא לוותר על העליה לבמה כשחקנים

"בכל שנה בכל כיתה תמיד יש אחד שרוצה להיות במאי ושחושש מלעלות לבמה ולהיראות מגוחך. אני מכריחה את הבמאים לשחק, להתגבר על ה'לעשות רושם'. כמעט תמיד בסוף הם משחקים ומודים לי על זה. אנחנו משחיתים המון אנרגיה בלהעמיד פנים. אני נורא רוצה להגיד לילדים האלה חבל, יש דברים שאתם רוצים לעשות, למה לבזבז זמן על להראות מה שאתה חושב שאתה רוצה שיראו בך?".

הצורך לדרוש מהסטודנטים להמנע מפוזות ולהרשות לעצמם להיחשף קשור לחשש שלה מתיוג לא נכון, מהכנסה של בני אדם לתבניות שיקלו על הסביבה להפוך את המתויג לצפוי וידונו אותו לנישה שממנה קשה להשתחרר.

"אני אף פעם לא נותנת את עצמי לתיוג, זה מחריד אותי הסימון. אני למדתי בבית צבי משחק וראיתי מה זה כשמסמנים. זה מחריד אותי. מה זה לסמן מישהו? זה הבסיס של גזענות. איך אנחנו יכולים להחליט עבור מישהו מי הוא ומהו?".

בימים שלפני הטקס היא מתלבטת מה לומר על הבמה לקולנועניות הצעירות שמצפות לדבריה. "מה אני צריכה להגיד להן? אני עושה דרך, מסרבים מסרבים מסרבים ואני ממשיכה. מה אני אגיד להן? הרי הן הולכות לאותו מסלול עכשיו. אני לא התחלתי לביים מתוך אידיאולוגיה של 'אני אישה וגם אני יכולה'. אני פשוט רציתי לעשות סרט. אני רוצה שהן לא יפחדו לרצות".

רגע לפני שאנחנו נפרדות, כשאני תוהה אם לאור ההתחלה שלה כמוזיקאית והעניין שלה באמנויות נוספות האם היה מדיום אחר שבו יכלה להעביר את מה שבחרה להעביר בקולנוע, היא נעצרת. נדמה שהתלבטה בשאלה הזו לא מעט.

"הרבה פעמים אני תוהה על זה. הרי תמונת הסטילס היא בסופו של דבר מה שהכי מרגש אותי. תמונה טובה תתן לי את האגרוף הכי חזק. וזה למרות שאני פריקית של ציור ובאתי בכלל מהמוזיקה. אני לא במקרה בקולנוע, זה הרי צילום. חשובה לי האפשרות לא לומר את הדברים במילים. בקולנוע אני יכולה להראות משהו בין שני אנשים מבלי שאצטרך להגיד אותו. הרי לו הייתי כותבת את אותה עלילה בספר הייתי נדרשת להגיד את מה שהדמויות עושות ומה בדיוק הן עוברות. המילה מזייפת. רק בקולנוע אני יכולה לספר את הסיפור שלי בלי לזייף".