העוברים והשבים במתחם נמל תל אביב נתקלו באחר הצהריים של יום ראשון האחרון בתופעה בלתי צפויה: במועדון "שבלול" הדהד "אמור שלום" האירוויזיוני בהרמוניה קולית התואמת להפליא את האורגינל. האם "שוקולד מנטה מסטיק" רוקמת במחתרת קאמבק חשאי? הצצה פנימה תפסה על הבמה, על חם, דווקא את בנות "סקסטה", צאצאיות ההרכב ההוא, מבצעות את השיר, בחזרה לקראת בכורת תכניתן החדשה.  

למעשה, יש כאן סוג של סגירת מעגל, או נקמה מתוקה. "לאחר שכל השנים מבלבלים אותנו איתן, הגיע הזמן שנבצע שיר שלהן", מספרת איריס שמי, אחת מארבע המופלאות. כמעט 35 שנה לאחר הראיון הראשון שלי עמן, אנחנו שבים ומשוחחים, כשהן מקסימות כמו אז, ואיתנו הבמאי שלהן, השחקן עמי ויינברג ("נמס בגשם"). 

מה האיחוד הזה לכן? אתן בעקבות כוורת? 

חני בודגוב (אליקים): "כשיורד גשם, כולם נרטבים. עכשיו אנחנו במין תקופת רטרו כזאת. אם להקות אחרות חוזרות, בטח גם אנחנו". 

למעשה, הקדמתן את אותן להקות ברטרו שלכן. 

שמי: "ב-2003 התאחדנו, בדיוק 20 שנה אחרי התפרקות ההרכב, הוצאנו אלבום ומאז, במשך עשר שנים, עבדנו על אש קטנה. מדי פעם יצאנו להופעות אליהן הוזמנו. זה לא היה משהו יזום מצידנו. עכשיו, אחרי שהתפנינו מגידול הילדים ומטלות הבית, אנחנו חוזרות בצורה מלאה לאהבה הגדולה שלנו: המוזיקה". 


בנות "סקסטה". שוב על הבמות. צילום: יקי הלפרין, יח"צ

רותי בן-אברהם: "מזה עשרה חודשים אנחנו עובדות עם המנהל המוזיקלי הצעיר עודד אסנר, שאביו עוזי היה בעבר מאלה שעבדו איתנו. הוא מביא רעננות לתכנית. התפיסה המוזיקלית שלו אחרת מזו אליה הורגלנו אז. זה עשה לנו מין וואו כזה".  

הערת ביניים: אסנר ג'וניור כולה בן 26, פחות ממחצית גילן של בנות סקסטה, ומעמדתו ליד הקלידים נראה מאושר. "גדלתי על שירי סקסטה", הוא מצהיר, "העבודה איתן עונג צרוף, מה גם שהן תמיד מביאות לחזרות כיבוד". 

עוד הערה: סקסטה הוקמה בשלהי 78' כלהקת הבית של חברת התקליטים "ישראדיסק" ומנהלה אבשלום רובין - ופעלה חמש שנים. בהרכבה המקורי שרו חני בודגוב, רותי בן-אברהם, פנינה בריק, איריס שמי וסמדר וימזר, שכעבור כשנה החליפה ורדה נגה. הן הוכרו כלהקת פסטיבלים מובהקת ולהיטן הגדול ביותר היה "נולדתי לשלום". 

השיר הזה ולהיטיהן האחרים ("אני עושה לי מנגינות" ועוד) יושמעו בבכורת תכניתן בגבעתיים, לצד גרסאות כיסוי לשירי אחרים שהן אוהבות. בהם, לצד "אמור שלום", "אהבת נעוריי" של שלום חנוך, "סוף העונה" של גלי עטרי ומחרוזת משירי האחיות אנדריוז, לצד גרסת בוסה נובה ללהיטן "סינדרלה". 

עכשיו הן שרות מה שבא להן. ואז? "שרנו מה שאמרו לנו לשיר", הן טוענות. מסתבר שהתכתיב לא היה נורא כל כך. "מה שאבשלום (רובין) דרש שנשיר, התגלה אחר כך כנכס צאן ברזל", הן מודות ומסתדרות לא רע ללא הצלע החמישית שלהן, ורדה נגה, שפנתה לקריירה אקדמית. 

אם כל כך טוב לכן יחד, מדוע התפרקתן לפני 30 שנה? 

בריק: "היינו עייפות מכל הנסיעות בין דימונה לחרמונה. אחרי חמש שנים מתישות, רצינו משהו אחר". 

בודגוב: "מבחינתי, הדבר הזה שנקרא סקסטה מיצה את עצמו. כשהחוזה, שתחתיו פעלנו ולא הלם את הציפיות שלנו, הסתיים, אמרתי 'די, לא רוצה יותר'. הרגשתי נסחטת לאחר שלא תוגמלנו כפי שצריך. ולא שהיו לנו יומרות לקריירה כסולניות". 

בריק: "אז, אחרי כל הריצות עם הלהקה, בהתחלה לא רציתי לצאת מהבית. כל כך היה לי כיף להיות עם עצמי". 

בן-אברהם: "בקיצור, אבשלום סחט את הלימון יותר מדי, אבל בניגוד לאי אלה אמנים אחרים, כשהוא ברח, הוא לא נשאר חייב לנו כסף". 

התחרטתן על הפירוק? 

בן-אברהם: "לא התחרטנו, כמו שהרגשנו צער בפרידה. חוץ מזה, זה בא בזמן, אחרי שהיה לנו קשה ולא היה לנו אבא להניח את הראש על כתפו ולבכות לו". 

שמי: "לא היה על מה להתחרט. בשנה האחרונה של ההרכב הפסיקו להשקיע בנו ולדאוג שנתפתח. ציפו מאיתנו שנופיע ונופיע - וזהו. לא ראינו אופק להרכב". 

עכשיו אף אחד כבר לא יגיד להן יותר מה לעשות ומה לשיר. הן הבעלבתיות של עצמן. "לא נלך להופיע במקומות שאנחנו מרגישות שלא נתאים אליהם", מבהירה בריק. 

"חוגגים עם סקסטה" - השקה חגיגית. 
חמישי, 31.10, 21:00, תיאטרון גבעתיים, הרמז 40