הילד בעל תלתלי הזהב, שלימים הפך לתמרי הנגר, הגיע לגבורות. בתיאטרון הבית שלו, הקאמרי, ערכו לכבודו אירוע מחווה רב משתתפים. אבל למען האמת, אין לו זמן לחגיגות. גם בגיל 80 יוסי גרבר הוא אחד השחקנים העסוקים בארץ, מתמרן בין ארבע הצגות, והחמישית בהקפאה זמנית.

"מוזר לי שההצגות מעסיקות אותי רק עשרה ערבים בחודש; אני רגיל להרבה יותר", אומר הגמלאי, לכאורה, שרוב השחקנים בני גילו כבר שכחו מתי שמעו לאחרונה את תשואות הקהל. איך משפיע עליו הגיל? "הוא נותן לי יותר תובנה למשחק", הוא סבור. "לו הייתי חוזר על תפקידים מהעבר, הייתי עושה אותם טוב יותר".

באירוע המחווה לא הסתירו שחקני דור ההמשך את אהבתם והערצתם אליו. "אתה המנטור שלי ולימדת אותי שאפשר לבלות בתיאטרון, לא רק לעבוד", אמר רמי ברוך. איתי טיראן ועידו רוזנברג באו לשיר ולספר עד כמה הוא חבר שלהם בגילו. ומיכה סלקסטר ויפתח קליין, שני השחקנים הצעירים שאיתם התרוצץ בהצגות ברחבי הארץ, העלו חוויות בלתי נשכחות מהן. "השחקנים הצעירים מתייחסים אלי בהרבה מאוד כבוד וזה קצת מביך", הוא אומר. "אני מעדיף שיתייחסו אלי בגובה העיניים".

לרגל 80 שנות אהבה לתיאטרון, פסענו עם גרבר אחורה בזמן, אל התחנות החשובות בדרך:

שנות ה-30: משכנות תרבות 

ההתחלה הייתה אי אז בתקופת המנדט, בשכונת מחלול על שפת ימה של תל אביב. לציפה, שעבדה כזבנית ולבן-ציון, שרברב שעבד במחנות הצבא הבריטי, נולד הילד יוסי. בזכותו של הסדרן סמוטריץ', ידידם של הוריו שוחרי התרבות, צפה הילד בשקיקה בהצגות תיאטרון המטאטא והעריץ את שחקניו. עם שובו משם, כארטיסט של השכונה, היה מציג לחבר'ה את אשר ראה באותן הצגות. "מכיוון שלא היו לנו תלבושות ותפאורות, היינו עושים זקנים ופאות משערות של תירס", הוא צוחק.

לעתים דומה שכל חייו הם הצגה אחת גדולה. "גדלתי בשכונת עוני שהייתה עשירה בתרבות", הוא משחזר. "בצריף שלנו היה פסנתר, שבו ניגנה שרה אחותי. בספרייה אפשר היה למצוא ספרות רוסית מתורגמת, את כתבי ברל כצנלסון וגם ספרי ילדים. ההורים שמרו על עקרונות היהדות וכיבדנו את המסורת. אנחנו, הילדים, לא היינו עוברים בשבת בבגדי ים ליד בית הכנסת".


"המעבר לשחקן מבוגר היה קשה. משום מה התעקשתי להמשיך", גרבר. צילום: אסף קליגר

שנות ה-40: הכרזת המדינה באמצע חזרה

את קריירת המשחק התחיל בגיל 12, בתיאטרון הילדים "במתנו" שהקים א.א. אנסקי, אביו של אלכס. בהצגתו הראשונה שם, "הרפתקאות הנסיך עומר", גילם את הנסיך רוע-פרוע. כעבור שנתיים נקרא לתיאטרון אהל, להצגה "בפרברי ניו יורק". "אני לוקח מהתיאטרון הזה את האווירה, שהזכירה את תיאטרון גשר בראשית דרכו", הוא משחזר.

הוא לא היה רק שחקן על במות, אלא הפגין את כישוריו גם ב"קול ירושלים" המנדטורי, שם הופיע בתסכיתי רדיו. "הם הוקלטו בלייב עם פעלולים כמו דלתות חורקות וחצץ, בשביל המתח", הוא זוכר. "היו מעמידים אותי שם על שרפרף מפני שלא הגעתי למיקרופון. מאז אני חולה רדיו". ברדיו גם הגיש פינות שעסקו במחול, אהבתו השנייה.

בילדות שלחו אותו הוריו לסטודיו למחול של מיה ארבטובה, חלוצת הבלט הקלאסי בישראל. מה לנער צעיר ולריקוד? "ההורים חשבו שכך ניתן יהיה לייצב את הרגליים שלי, שהתעקמו בגלל עצמות רכות, כנראה עקב מחסור בסידן. מה לעשות, היה מזון דל בתקופת מלחמת העולם השנייה. אני זוכר את עצמי עומד בתור פעם בשבוע כדי לקבל שתי ביצים וחפיסת שוקולד".

הריקוד הפך לאהבה גדולה ולחלק בלתי נפרד מחייו. "רקדתי עד גיל 40, דבר המשפיע עד היום על המשמעת שלי כשחקן. אם לא הייתי קורע את המניסקוס, אולי הייתי ממשיך עד היום".

אי אפשר להפריד בין גרבר לתיאטרון, אירועים מכוננים הוא זוכר לפי ההצגות שנערכו באותו זמן. כמו למשל, הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בלילה אחד בחודש נובמבר של שנת 47'. "כל השחקנים באו לשמוע את השידור מהאו"ם ברדיו שלנו, שהיה היחיד בשכונה. מיד יצאנו בהמונינו לרקוד ליד קפה 'פילץ'. רציתי אז להגיע למרכז השמחה, בכיכר מגן דוד אדום, אבל בצפיפות הגדולה כמעט מחצו אותי".

גם הכרזת המדינה תפסה אותו בתיאטרון. "באותו יום שישי היסטורי הייתה לנו חזרה בהצגה 'הרשלה מאוסטרופולי', בתיאטרון 'אהל'. לפתע הופסקה החזרה, ומישהו קרא בשמחה 'המדינה קמה'. הלכנו לשמוע את בן גוריון מכריז על המדינה מרדיו שהוצב באחת המרפסות".

ב"תיכון חדש" למד, בין השאר, עם אילנה רובינא ועם אמנון מסקין, שאת הוריהם המהוללים, ענקי הבימה, הכיר בלי איפור בהיותו מבאי ביתם. "הייתה לי זכות גדולה להיות עד ראייה לעבודתו של מסקין על 'אותלו'", הוא מתהדר. "לעומתו, רובינא לא הייתה כל כך ענקית בחייה הפרטיים ומאוד עסוקה בעצמה, אבל על הבמה היא הייתה אישה מאוד מחשמלת".

שנות ה-50: מפוטר, מפוטר, מפוטר

לאחר שירות צבאי במודיעין ולימודי משחק אצל ניסן נתיב, מי שהיה עוזרו של אנסקי ב"במתנו", היה למפוטר סדרתי מכל התיאטראות. "נראה לי שלאחר שהייתי כוכב כילד, מסמר המסיבות וידוען במושגים של אז, המעבר לשחקן מבוגר היה קשה. אם ילדים כוכבים בדרך כלל נעלמים כשהם מתבגרים, אני משום מה התעקשתי להמשיך".


עם גילה אלמגור

איך הצלחת להתגבר על הפיטורים התכופים?
"אני לא יודע לנטור טינה. השיא היה עם היי קיילוס, איש קשה אבל במאי מצוין. כשגרם לפיטורים שלי מהקאמרי, אמר 'כשעל כף היד שלי יצמחו שערות, תהיה שחקן'. כעבור שנים הוא קרא לי חזרה לתפקיד מרכזי בהצגה 'בשפל'. כשהזכרתי לו את דבריו, טען 'בובה'לה, אף פעם לא אמרתי לך ככה'. גם הבמאי יוסף מילוא היהאיש לא קל, אבל אהבתי את הדמיון והיצירתיות שלו".

כשנמאס לו להיות מפוטר, יצא ללמוד משחק ב"ראדא", האקדמיה המלכותית בלונדון. בין חבריו לכיתה היו דיאנה ריג, "אותה אני זוכר כיפהפייה, אבל גם כתלמידה לא מבריקה, שלא ציפינו שתצא ממנו סטארית"; שאן פיליפס, לימים המלכה ב"אני קלאודיוס" ואלברט פיני, "השובב, שאהב למתוח אותנו ולעשות קונצים". את הלימודים הוא סיים בהצטיינות והחליט לחזור לארץ, אל במת הקאמרי.

רק שלא חלפה שנה והוא שוב פוטר. "באותה תקופה שנאו בארץ את התרבות האנגלית בפרט ואת האנגלים בכלל, ואני בדיוק מגיע משם", הסביר בעבר. "צחקו מכל מה שעשיתי ואמרו 'עזוב, זה אנגלי, זה לא מתאים'".

במקום להציג על הבמות הוא בחר לעבוד כדייל במטוסי "אל על". באחת הטיסות שירת את המעצב של חברת האחים וורנר. כשזה שמע שגרבר הוא בוגר של האקדמיה המלכותית בלונדון, סיפר לו שמחפשים שחקן לסרט "קליאופטרה". "הוזמנתי למבחן בד והתקבלתי", מספר גרבר. "אבל עד שהתחילו הצילומים הבמאי הוחלף, אליזבת טיילור חלתה, ובסוף היא וריצ'רד ברטון נאלצו להסתדר בלעדי. לפחות הכרתי שם את פיטר פינץ', שאיתו עבדתי על סצינות משותפות".

העשור הזה היה אחד ההפכפכים בחייו של גרבר, גם בחייו האישיים. בזמן לימודיו בלונדון נישא ליהודית קורן, שחקנית וקריינית. הנישואים החזיקו מעמד ארבע שנים. "היה לי רומן איתה מגיל 15", חושף גרבר. "אהבנו, אבל המשכתי לכיוון אחר".

שנות ה-60: בובה של מדינה

הטיסות ברחבי העולם הביאו אותו עד דרום אפריקה. בתחילת שנות ה-60 ובמשך שנתיים, הופיע במגוון תפקידים בתיאטרון האנגלי וגם בתוכניות רדיו שונות. שם, ביבשת השחורה, הכיר את התפאורן ואיש  תיאטרון הבובות אריק סמית, שהפך לבן זוגו ועמו חלק את חייו. גרבר הסתייע ביוסף הרמלין, ראש השב"כ בעבר וקרוב משפחתו, וסידר לסמית עבודה כמעצב תערוכת צה"ל בחגיגות ה-20 למדינה. לימים הוא גם קיבל מעמד של תושב קבע בישראל.

קודם לכן הוזעק על ידי גיורא גודיק לחלוק את תפקיד מלך סיאם עם אריק לביא ש"לא היה לו קל עם עומס ההצגות. בניגוד לאריק, לא היה עלי לעשות קרחת לצורך התפקיד", צוחק גרבר. את התפקיד סדרה לו, לא אחרת מאשר השחקנית מרלן דיטריך. "גודיק הביא אותה להופעות בארץ והטיל עלי לשמש בהן כמנחה. התיידדנו. ראיתי בה מישהי שהייתה שיא המקצועיות. כששמעה מגודיק שהצגת 'המלך ואני' לא הכי הלכה בהתחלה, היא אמרה לו 'תסתכל על יוסי גרבר, הוא נראה כמו יול ברינר'. כשנרתעתי ואמרתי שאני לא יודע לשיר, דיטריך התעקשה ואמרה ששמעה אותי מספר איך שרתי באיזה מיוזיקל לילדים. כמובן, שהיא התכוונה ל'עוץ לי גוץ לי'. כשטענתי שזה לא נקרא לשיר, הגיבה: 'גם אני לא יודעת לשיר, אבל עשיתי מזה קריירה', והוסיפה 'כשתרגיש שאתה הולך לזייף, תדבר".

הסערות שאפיינו את גרבר שככו. בשנת 68' חזר לקאמרי, שם הוא משחק עד היום. "התיאטרון הזה בשבילי הוא בית בכל המובנים", מצהיר גרבר. "אולי זה לא מקרי שאני מתמיד בו כל כך הרבה זמן. לאבא שלי לא הייתה פנסיה. כשהוא חלה למדתי לקח לכל החיים. גם אם הציעו לי במרוצת הזמן הצעות מפתות, תמיד שמרתי על הקאמרי כבית, אם כי כיום אני לא מכיר את כל השחקנים הצעירים שבאים לשחק אצלנו. אם תשאל אותי, אני קצת מתגעגע לתיאטרון הקטן יותר שהיינו, המשפחתי והאנסמבלי".

למרות הבדלי השנים, בין הצעירים הוא לגמרי אחד מהם. "אני אוהב לשחק איתם", הוא אומר. "הם מביאים משהו רענן ומגרדים את החלודה מהוותיקים ומדביקים אותנו בעכשוויות שלהם. אולי השחקנים המבוגרים יכעסו עלי, אבל אני חייב להעיר שאצל שחקנים צעירים אין כל מיני מניירות ושטיקים. מה שנפלא לי איתם זה שבמחיצתם אין דיבורים על קופת חולים והקרעכצן של בני גילי".


גרבר על עטיפת "הצריף של תמרי"

שנות ה-70: אני פה, אני שם

סמית וגרבר לא רק חלקו את חייהם בדירתו המוזיאונית והעשירה בפרטי אמנות של גרבר, אלא גם עבדו יחד. ב-73' הקימו תיאטרון בובות שזכה להצלחה אדירה בארץ ובדרום אפריקה. סמית היה הבובנאי וגרבר היה שותף בכתיבת המחזות וגם שימש כבמאי והקריין והחוט המקשר בין סמית לישראליות. "העברית לא הייתה הצד החזק של אריק שהגיע מתרבות אחרת לחלוטין ולא ממש ידע להתמודד עם האופי הישראלי המפורסם", אומר אחד ממכריהם.

שיתוף הפעולה של השניים הוליד את אחת מתוכניות הטלוויזיה האהובות של אותם ימים: "הצריף של תמרי". סמית זכר את סיפוריו של גרבר על הצריף משכונת מחלול והעלה את הרעיון לסדרה. תלמה אליגון רוז כתבה, קובי אשרת הלחין, והסדרה, שהיו לה בסך הכל תריסר פרקים, אבל שודרה באינסוף שידורים חוזרים, הפכה למיתולוגית. "אם זוכרים אותי משם, זה הודות לבובות שנוצרו בתמימות וביושר, מבלי להתיילד", אומר גרבר שמעיד על עצמו שעבודות נגרות הן לא התחום שלו. "עם שתי הידיים השמאליות שלי, כל מה שעשיתי שם כנגר זה לדפוק מסמרים".

באותה תקופה, כשגרבר היה עובר ברחוב, התחלקו הקריאות לעברו לשני מחנות: היו שקראו לו "תמרי" והיה מי שצעק לעברו "גולאש". לא על שם הנזיד ההונגרי, אלא הודות לתפקיד שגילם בסרט "קזבלן" של יאנוש לוקאץ' הסנדלר, המכונה בלעג "גולאש". כשהבמאי מנחם גולן ליהק את גרבר לתפקיד, הוא ניסה להתחמק ממנו מתוך נאמנות לחברו הקרוב, שלמה בר-שביט, שגילם את התפקיד במחזמר. לבסוף מצא את עצמו באחד הסרטים הנצפים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. "תמיד טוב לשחק דמות שלילית", מציין גרבר. "שונאים אותה, אבל יש בה המון בשר. חגגתי על הדמות, אבל כשבאתי לקולנוע כמעט הכו אותי. צעקו לי בוז, כפי שצעקו לי רק בהצגת 'מלכת אמבטיה'".

שנות ה-80: קוראים לזה אהבה

האהבה הרומנטית הגדולה של גרבר, שהתחילה מידידות אמיצה, מלווה אותו מאז 83'. באותה שנה הוא צפה בהצגה "הניצול", בתיאטרון חיפה, והוקסם מהנער רפי ויינשטוק, שכיכב בתפקיד הראשי. החברות בין השניים נמשכת כבר שלושה עשורים והיא מצליחה לגשר על פער של 33 שנה וגם על העובדה שבמשך שנים ארוכות הקריירה של ויינשטוק התנהלה באירופה.

"שמרנו על החברות גם בשנים שבהן רפי התגורר במרכז אירופה", מציין גרבר. "בין ההצגות שלי כאן הייתי נוסע אליו הרבה פעמים". בראיון שהעניק ויינשטוק ל-YNET התייחס למערכת היחסים הזו ואמר: "תמיד ידעתי שיש לנו הרבה מה ללמוד אחד מהשני. עד היום אנחנו לומדים. זו לא אותה מערכת יחסים אבל הוא המשפחה שלי. לכל אחד מאיתנו יש חיים פרטיים משלו, אבל אנחנו מוכנים לעשות כל מה שנדרש אחד בשביל השני".

בין ההצגות הוא השתמש בקולו הייחודי בתפקידי דיבוב בסדרות טלוויזיה מצוירות לילדים. ב"גולדה" הייתה לו הזכות לגלם את משה דיין מול אינגריד ברגמן הגדולה, בהופעתה האחרונה לפני מותה. "כשברגמן שמעה שלמדתי ב'ראדא', התיידדנו ודיברנו הרבה על תיאטרון", מספר גרבר. "היא גם נתנה לי טיפים מקצועיים כמו איך לא להרים את הגבות כשלא צריך. מפתיע היה לראות שחקנית כה גדולה כאישה צנועה. למרות שהייתה כבר חולה מאוד היא ידעה את כל הטקסט בעל פה".

שנות ה-90: מבקר תיאטרון

גרבר זוכר הכל וחרף חביבותו הבלתי נלאית, איננו מתנזר מדברי ביקורת. לפני שנים עשתה כותרת הצהרת המחאה שלו ש"הקאמרי הפך להיות תיאטרון של שיינדלה, בינגלה ומיידלה". כלומר, תיאטרון שמתרכז במקור ולא חשוב איזה חומר. "לא התכוונתי לגנות את הצגות המקור, שברבות מהן אני נהנה לשחק, כפי שהתכוונתי להרגשה שמציגים כל דבר", הוא אומר. "כעת כבר מקפידים יותר על החומר".


גרבר בביתו. צילום: אסף קליגר

בן 80 ולא יכול בלי הבמה. "טפו, טפו, טפו הזיכרון בסדר גמור", מציין גרבר. "אם אתה מכיר היטב את העלילה ומבין את מערכת היחסים בין הדמויות, אתה לומד את התפקיד בעל פה בקלות. אם קורה ואתה שוכח פה ושם מילה, אתה יכול לאלתר. העיקר לשמור על החרוז והמשקל".

הבריאות פחות או יותר בסדר. כשהופיע בהצגה 'הסוחר מונציה', חש בלבו. "בניתוח המעקפים החליפו לי את האינסטלציה וניצלתי", מעיד גרבר. "לפני שניתחו אותי, רק ביקשתי שלא יגעו לי במיתרי הקול". לאחר שעבר צנתור וניתוח לב, מחשיבים אותו כפלא רפואי. "אני לא חושב ששחקן זה כזה מקצוע אלוהי. נראה לי שהרופא שעשה לי את ניתוח הלב הרבה יותר מוכשר ממני, אבל הוא לא זוכה לכותרות. אני רק משחק ואולי גם זה משהו".

לאחרונה הצטלם לתפקיד לסרט "הורה 79", לתפקיד של חולה סיעודי שנאלצים לשאת אותו על הכתפיים. "תפקיד", הוא מפטיר. "אתה יודע, כאן לפחות אני חי. הרי את הצגת 'ימי שלישי עם מורי' גמרתי ללא רוח חיים על הבמה".