"יסמין הכחולה". תסריט ובימוי: וודי אלן. שחקנים: קייט בלאנשט, אלק בולדווין, סאלי הוקינס, בובי קאנאבלי. ארה"ב 2013, 98 דקות

לו הייתי וודי אלן: גבר נמוך קומה, בעל מראה יהודי גלותי וקרחת במרכז הפדחת מזה עשורים, ובכל זאת, הייתי מושך את הנשים היפות והמוכשרות ביותר (דיאן קיטון, מיה פארו) כשהן בשיאן (ואז בוגד באחת מהן עם בתי המאומצת הקטינה) - הרי שהייתי מעריץ את הנשים הללו עד בלי גבול - או שונא אותן שנאת מוות.

את ההכרעה בסוגיה זו ניתן להשאיר לפסיכואנליטיקן של אלן. מה שברור, ב"יסמין הכחולה" (הכוונה כמובן ליסמין העצובה. פרחים למתרגם), שתי הנשים מחוללות את העלילה וניצבות במרכזה, וככאלה, חרף חסרונותיהן, הן זוכות לייצוג רחב ומזמין הזדהות. דווקא הגברים סביבן, באין וודי אלן שינתח את עצמו לדעת, מוצגים באופן כה סטריאוטיפי, עד כי יש הפעם מקום לדאגה דווקא לתדמיתם של בני "המין החזק".

ג'סמין (קייט בלאנשט) היא אשת היי סוסייטי ניו יורקית שהשתכשכה בהנאה רוב חייה בבועת האלפיון העליון. למעשה, היא הגרסה הנשית של הדמות ה"וודי האלנית" הנוירוטית, השקועה בעצמה, שזקוקה למין השני כדי להתקיים. אך בניגוד אליו, ג'סמין חסרת כל מודעות עצמית. כשעולמה קורס כמגדל קלפים, היא נופלת, בניסיון אחרון להסחת דעת, על אחותה ג'ינג'ר (סאלי הוקינס), שמתגוררת בדירה טחובה בסן פרנסיסקו. שם היא נאלצת, שברירית וחסרת מנגנון הגנה או מוטיבציה אמיתית, להתמודד עם עבודה אפורה וגברים המוניים.


בלאנשט, נראית באופן עקבי נשגבת יותר מהגברים סביבה. צילום: יח"צ

כל ניסיונותיה לייצר לעצמה בועה אלטרנטיבית - המבוססת אף היא על שקר - עולים בתוהו. מלבד התיק של לואי ויטון, הדבר הבולט ביותר באסתטיקה של הסרט הוא גובהה הפיסי של בלאנשט. היא נראית באופן עקבי נשגבת יותר מהגברים סביבה - דמויי הנסיך, או דמויי הצפרדע. סמל לקושי שלה להתאים מידותיה הנדירות בעולם, או שמא הצצה לדרך שבה אלן רואה את הנשים שלו. דווקא מלמטה.

ג'סמין למעשה לוקחת את הנוירוזה ה"וודי אלנית" צעד אחד קדימה (או אחורה). היא מתכחשת לחלוטין למי שהיא (ג'נט) וממציאה עצמה מחדש כדי להתקיים. אך שלא כמו ברוב סרטיו של אלן, יש לכך מחיר כבד ואשמה שלא ניתן להימלט ממנה. ביטוי חריג אצל אלן, המרבה לעסוק בטשטוש גבולות, דה קונסטרוקציה וסובייקטיביות נוחה שמקיימים את הדיבר ה-11: הכול אפשרי. מבחינה זו, הסרט הוא חזרה אל "לשקר אין רגליים" המסורתי, וייצוג מגמתי וצדקני כמעט של מה "נכון" ומה "טוב", שלא מאפשר לצופה להחליט בעצמו.

כמו בכל סרט של אלן, גם בזמן הצפייה ב"יסמין הכחולה" יש תחושת דה ז'ה וו חריפה, אך התחושה שמתחזקת מפתיעה ככול שאנו מתקרבים אל הסוף המר והטראגי. מין סוף שלא מרבים לראות בסרטיו הביקורתיים והמרוחקים. אז אם כבר השאלת וגלגלת דמויות ומוטיבים מסיפורים אחרים, היה מוטב אם בהזדמנות זו, היית לוקח אותנו אל ניו אורלינס, המיקום המקורי והקסום יותר של "חשמלית ושמה תשוקה".