סרטים צודקים הם בדרך כלל גם סרטים צפויים, אם לא משמימים. סרט צודק, כלומר כזה המזדעק כנגד עוולה ברורה וגלויה לעין, לוקה לא אחת בסוג של דידקטיות חסודה, מגוהצת היטב, המוכרת לרבים גם מתעשיית התגובות או מאמרי העמדה של פעילי שמאל שוחרי הומניזם, שמשכילים תמיד, ותכף מיד, לנסח מחאות, עצומות והזדעקויות כנגד כל התעללות באשר היא.  

וכל ההקדמה הנפתלת הזו לא באה אלא לומר ש"וואג'דה" הוא סרט צודק. כלומר, צפוי. כלומר, משעמם במידת מה. 

חוסר הצדק הבסיסי שכנגדו מתגייס "וואג'דה", זועק מכל סצינה שבו. כך גם התנאים הלא פשוטים, המחתרתיים למחצה, שבהם הופק הסרט, שצולם בתוככי ריאד בירת ערב הסעודית. ילדה בת 10, שבויה בתוך לימודי דת אינסופיים, משתדלת למצוא לעצמה נישה פרטית משלה. שלא כמו הנשים האחרות בממלכה הלא נאורה הזו, כולל אמא שלה, הנאלצת לצפות מקרוב בדריסת זכויותיה האנושיות, כשבעלה נוטל לעצמו אישה שנייה, צעירה ממנה. 

ואכן, כל מה שקורה בסרט הזה ראוי לתגובה נוקבת והולמת מצד בני העולם הנאור, הפלורליסטי, הבלתי קנאי, שוחר הטוב. עד כאן על הצד האידאי בעסקה הפילמאית הזאת. 

אלא שתמיד קיים גם הצד ההפוך, הציני בהרבה. אילו "וואג'דה" לא היה נסמך על היסודות המובנים מאליהם של דיכוי הנשים החברתי, החוץ-קולנועי, איש לא היה שם אליו לב. בעיקר, משום שמדובר בסרט רפה, שמצוי בלימבו שבין קולנוע אלמנטרי לבני הנעורים לבין סרט מחאה המיועד למבוגרים המחפשים נושאים לשיחות סלון.


צודק וצפוי. "וואג'דה". צילום: יח"צ

יתרונותיו היחצניים של "וואג'דה" זועקים למרחק. זהו סרט הקולנוע הראשון שאי פעם הופק בערב הסעודית - ממלכה שאין בה כלל בתי קולנוע - וככזה הוא כבר שווה התייחסות נרחבת. עשתה אותו הבמאית הייפא אל-מנצור. כלומר, אישה-יוצרת בחברה שמדירה את נשותיה באשר הן מהשיח הציבורי. עם נדוניה התחלתית שכזו, מובן מאליו מדוע "וואג'דה" הדובר ערבית, נחשב כעת כמועמד בטוח לגרוף בעוד שלושה חודשים (על חשבון "בית לחם"!) את פרס האוסקר השמור להפקות שאינן דוברות אנגלית. 

אל-מנצור, שכתבה וביימה סרט זה, סיימה לימודי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת סידני, שבמהלכם עשתה מספר סרטים קצרים, וסרט תעודה אחד. לאחר נישואיה לגבר אוסטרלי התעקשה אל-מנצור לשוב לארץ הולדתה, ודווקא שם לעשות את המעשה החלוצי, הראוי לכל שבח: בימוי סרט בכורה סעודי, פרויקט שלכד תכף ומיד את תשומת לב העיתונות העולמית, העוקבת אחר "וואג'דה" עוד משלבי ההפקה המוקדמים שלו. 

בראיונות המרובים עמה, מדגישה אל-מנצור לא רק את הקשיים האובייקטיביים שנתקלה בהם במרוצת העבודה במדינה שאין בה שום מסורת פילמאית (צוות ההפקה עצמו היה גרמני), אלא בעיקר את התקלות ואי ההבנות שעמן היא נאלצה להתמודד, וכולן נבעו מהעובדה שהיא, נקבה, פיקחה על עבודת זכרים. והרי על התופעה הזו מדברת גם עלילת הסרט עצמו. 

ולעלילה עצמה: וואג'דה היא ילדה בת 10, ובמונחים המקובלים בחברה הסעודית היא כבר בבחינת כלה פוטנציאלית. בכיתה שלה באולפנה לומדת לפחות ילדה אחת שכבר באה בברית הנישואים, ומתהדרת בעדות מצולמת מהאירוע, שאצורה בתוך הסמארטפון שלה. 

הלימודים במדרסה, אולפנת הבנות, מוקדשים לשינון פרקי הקוראן, והילדה וואג'דה מצטיינת בתחום הזה, אבל - וזהו היסוד החתרני שאל-מנצור שואפת להגדירו - היא מעדיפה להתמכר דווקא ללימודי רכיבה על אופניים. העדפה מעין זו מעידה על כך שמדובר בילדה מורדת, שעלולה לסכן את האיזון העדין המאפיין את החיים בממלכה - נשים מדוכאות, שנשללה מהן זכות התנועה החופשית, וגברים השולטים מבלי יכולת לערער על סמכותם. 

בתוך ביתה הנוח מתרווחת לה וואג'דה, עם הג'ינס ההדוקים והסניקרס הצבעוניות, בין הפלייסטיישן לאינטרנט, בין אוזניות השמע לשיחות קלות עם עבדאללה הקטן, בנם של השכנים ממול. אבל בחוץ, בעולם האמיתי, היא עטופה בשחורים, מבטלת את אישיותה העצמאית, נדרשת לחיות בחסות החוק הגברי. אך לא ילדה כוואג'דה תחזיק מעמד בגבולות מלחיצים שכאלה.  

ואכן, הילדה וואעד מוחמד, שמגלמת את המרדנית הקטנה, הינה הנשק החזק, המקסים, של הסרט שמתקשה להציג בנוסף אליה יתרונות בולטים אחרים. כזכור, גם סרטיהם הראשונים של האיראנים הגדולים ג'אפר פאנהי ("הבלון הלבן") ועבאס קיאורסטמי ("הבית של החבר הטוב שלי"), התמקדו במאווים הגלויים והנסתרים של ילדים שאפתניים, אך נלווה אליהם מימד של שאר רוח, הפתעה מפולפלת ויכולת הבעה חזותית נהדרת, שנעדרים כמעט לגמרי מסרטה של אל-מנצור. ובלעדי המשהו הנוסף הזה, נתקע "וואג'דה" רק באותה נישה מוכרת של סרט צודק וצפוי.  

גם "שרקייה" הישראלי משתייך לז'אנר הסרטים הצודקים. במרכזו ניצב עלבונו של כאמל על העוול שנציגי הממשל בנגב גורמים לבדווים בכלל, ולבני משפחתו בפרט. בניגוד לעמיתו הסעודי "וואג'דה", אין אותו צדק טבעי כלפי הבדווים, הדורש את התממשותו על הבד, גורם לעמי ליבנה, שביים את הסרט, לחרוג מהאיפוק, לחבור אל הדידקטי, ולהצטרף אל המטיפנים המקצוענים.

"שרקייה", לעומת סרטים צודקים אחרים, מעדיף להתעסק במקרה פרטי, ולא בייצוגו של הקולקטיב הציבורי. אל האיפוק, שהוא גרעין סודו של "שרקייה", חוברת גם תפיסת הזמן הייחודית, כך אומרים, לבדווים, ובמסגרתה מוותרים על קצב השעון לטובת מקצבי הטבע, על תקתוק הדקות והשעות, למען ההתפתחות הטבעית של פני הדברים. 

הדרמה, גורסים יוצרי "שרקייה" (ליבנה, התסריטאי גיא עפרן והצלם בועז יהונתן יעקב), היא לעתים חלק אינטגרלי מהשעמום, ממש כשם שהאוהל הבדווי הוא חלק בלתי נפרד משממת המדבר שסביבו. 

כאמל (עדנאן אבו וואדי) הוא מאבטח בתחנה המרכזית בבאר שבע. הוא מתגורר יחד עם אחיו חאלד וגיסתו נאדיה בכמה פחונים, שמהווים מעין כפר בלתי מוכר על ידי השלטונות. יום אחד מוצא כאמל הודעת פינוי מטעם פקחי הסיירת הירוקה, המורה לבני המשפחה לפרק את המאחז שהקימו, ומציבה מועד אחרון בטרם יעשו זאת הבולדוזרים של הממשלה.


"שרקייה". עושה את זה טוב יותר. צילום: יח"צ

כאמל בעל האישיות הנינוחה והסבלנית, משתדל לשכנע את הממונה על המחוז מטעם משרד הפנים לוותר למשפחה על הסבל הכרוך בפינוי מעונם הדל. אך לשווא. חוק הוא חוק, ואותו אין להפר. 

בתמימותו, מעריך כאמל שאם הוא יביא את דבר מצוקת הבדווים אל כלל אזרחי הארץ, ישתנה בהכרח היחס אליהם. לכן הוא יוזם מהלך מורכב. הוא מניח מטען דמה בתחנה המרכזית, ומשחק אותה כאילו הוא מאבטח נחוש ומצטיין שידע לזהות בזמן את הסכנה. צוות טלוויזיה נזעק לראיין את הבדווי שכאילו חולל גדולות למען ביטחון אזרחי המדינה, וכאמל מנצל את ההזדמנות החד-פעמית שהוא מול המצלמה על מנת לגולל את דבר העוולה הנגרמת לו ולבני שבטו. 

כאמור, ליבנה גוזר איפוק קפדני על הסצינה המצטלמת, ועל הרכיבים השונים המשתתפים בה. צילום "מדברי" של שוויה-שוויה, והתנהלות איטית שהעריכה הדינמית זרה לה. ביחד עם הפסקול המוזיקלי בעל ניחוחות האוריינט, שהכין אסיף צחר, מתקבלת עבודה פילמאית מעוררת הערכה, בוודאי אם מביאים בחשבון שזהו סרט הביכורים של ליבנה. 

בחמש השנים האחרונות הספיק טוני סרוויו לגלם דמויות של שלושה פוליטיקאים איטלקים. בסרטו של פאולו סורנטינו "האלוהי", הוא נכנס לדמותו של ג'וליו אנדריאוטי, לשעבר ראש ממשלת איטליה הנכלולי; בעבודתו היפה של מרקו בלוקיו, "היפהפייה הנמה", הוא עשה דמות של סנטור איש מצפון, החבר דווקא במפלגת השלטון של סילביו ברלוסקוני, ואילו ב"יחי ההבדל הקטן" הוא מחליף צדדים, על מנת לגלם דמות של מנהיג מפלגת האופוזיציה העיקרית בפרלמנט האיטלקי. 

סרוויו ("נסיבות של אהבה", "גומורה"), גדול שחקני איטליה כיום, הוא הסיבה העיקרית בגינה אפשר לצפות ב"יחי ההבדל הקטן" - מהתלה לא ממש חשובה, שמתחוללת על רקע תככי השלטון ברומא.


"יחי ההבדל הקטן". צילום: יח"צ

ימים ספורים לפני יום הבחירות נעלם מהאופק ראש האופוזיציה, שסקרי דעת הקהל מנבאים לו התרסקות בקלפיות. בצר לו, שולף מנכ"ל המפלגה את אחיו התאום, שהוא פילוסוף חולה רוח, המרבה לשהות בסנטוריום לתיקון פגמי הנפש. 

דווקא המשוגע הזה מלכד מחדש את רסיסי המפלגה של אחיו ומוליך אותה אל שיאים של פופולריות המונית, בעוד האח הסנטור מוצא מקלט אצל אהובתו לשעבר (ולריה ברוני טדסקי), החיה בפריז. 

רוברטו אנדו - סופר, תסריטאי, במאי קולנוע, אופרה ותיאטרון - רוקח על הבד קומדיה שכל קיומה נועד רק לשמש כמקפצה להופעתו הווירטואוזית של סרוויו, המגלם כמובן את שני הקוני למל.