ג'ון קנדי תיעב את דימונה. לא את עיירת הפיתוח, כמובן, אלא את קריית הגרעין שבראשית שנות ה-60 צמחה בשולי העיירה הדרומית. הנשיא האמריקאי תפס כאלה עצבים על המיזם הזה, עד שבחודש יוני שנת 1963 הוא הוריד אולטימטום על ממשלת ישראל, ובו הוטמעה דרישה חד-משמעית, שזכות הפיקוח על הכור הטרי והחשוד תועבר לידי האמריקאים.

יש לא מעט פרשנים פוליטיים שמוצאים בדרישה חד-משמעית זו את הסיבה האמיתית להתפטרותו החטופה של דוד בן־גוריון מראשות הממשלה. אלא שקנדי לא הסתפק בהסתלקות מייסד המדינה הציונית, ובאוקטובר 63' הוא חידש את הדרישה, במכתב תוקפני ללוי אשכול, מי שירש את בן-גוריון בתפקיד.

רצה המזל הרע וחודש לאחר מכן נורה למוות הנשיא האמריקאי. צירוף מקרים או לא? אילו היו אז בלוגרים בסביבה, הם בוודאי היו חוגגים ובענק. אך גם בלעדיהם נפוצה הספקולציה הדי-מטורללת שקשרה בין האיומים הבוטים על פרויקט הגרעין הדימונאי לבין שליחים עלומים מטעם המוסד שידעו בדיוק איך לגדוע אותם. 

בנקודה זאת חובה לשלב תכף ומיד צפירת הרגעה. לכל הסיפור הדמיוני הזה הקושר בין דימונה לבין מותו של הנשיא, אין שום אזכור בסרט החדש "פארקלנד", שבמהלכו משתדלים מפיקיו לשחזר את הרצח ההוא בחוצות דאלאס טקסס, וזאת במלאת 50 שנה בדיוק לאירוע הדמים שהתחולל בשעת צהריים של אותו יום שישי גורלי, 22 בנובמבר 63'. 

אך לא רק למעורבות האפשרית של אנשי המוסד בחיסולו של קנדי לא נמצא זכר או רמז ב"פארקלנד". גם מעורבות סוכניו של המהפכן הקובני פידל קסטרו, שעליהם הוטל בשעתו החשד המיידי לביצוע הרצח, אינה מאוזכרת בסרט; וגם לא מעורבות אנשי המאפיה של שיקגו, ששנאו עד אין קץ את רוברט, אחיו של הנשיא המנוח; או שליחי הקג"ב הסובייטי; או פעילי הימין הפאשיסטי באמריקה; או סוכנים סמויים של האף-בי-איי. או אפילו שכירי חרב מטעמו של סגן הנשיא לינדון ג'ונסון, שגם הם נחשדו בעבר הרחוק בתכנון הרצח.


החמצה מפוארת. "פארקלנד". צילום: יח"צ

לאף אחד מבין מרכיבי הרשימה הקונספירטיבית הארוכה הזו, שהזינה במשך יובל שנים מאות ואולי אלפי ספרים, סרטים ותוכניות טלוויזיה, לא נמצא מקום ב"פארקלנד". אם כן, מי ביצע את הרצח הארור ההוא? אף אחד. הנה כי כן, תשובה מפייסת ומגוהצת לאחת התעלומות הגדולות של המאה העשרים. 

הדבר הכי ברור שניתן לומר על "פארקלנד" הוא בעניין המיותרות שלו. אין כמעט אמריקאי שאינו יודע איפה הוא (או הוריו) היו באותו רגע מכונן שבו לי הרווי אוסוולד, שהסתתר בקומה השישית של מחסן ספרים בדאלאס, צלף כדור קטלני הישר אל גולגולתו של קנדי.

"פארקלנד" נטל את שמו משם בית החולים שאליו הובהל הנשיא הפגוע, בניסיון נואש להציל את חייו. היה זה אותו בית חולים ששלושה ימים מאוחר יותר קלט גם את גופו המדמם למוות של אוסוולד, שנורה אז על ידי אדם שלישי ומסתורי בשם ג'ק רובי. 

החיבור בין שתי הגופות - של הנרצח ושל רוצחו-שגם-נרצח - אמור היה לספק מעין עדות אילמת, אך רועמת, על אודות עוצמת האלימות שבה טובלת האומה האמריקאית. אבל גם זה, למרבה הפלא, איננו רכיב דרמטי שמובלט במהלך הסרט. אז מה כן מכיל הסרט? לא כלום. סתם כרוניקה על אודות מין משהו שכזה, שהעסיק איכשהו פעמיים את מחלקת הטראומה בבית החולים הזה.  

פיטר לנדסמן, שזהו סרט הביכורים שלו, ניסה, וללא שום הצלחה, לסלול נתיב עלילתי אלטרנטיבי שיספר את המעשה ברצח הנשיא. הוא בחר בכמה דמויות משנה, חיוורות יש להוסיף, שדרכן הוא שאף לשוב במכונת הזמן אל האירוע הקשה ההוא. הבולט בשורת הדמויות הללו הוא אברהם זפרודר, ניצול שואה יהודי, שהתגלגל לחופי אמריקה במהלך מלחמת העולם השנייה, היה ליצרן בגדים בטקסס. 

ביום הגורלי ההוא יצא זפרודר, חמוש במסרטת ה-8 מ"מ שלו, לצלם את שיירת הנשיא. לגמרי במקרה קלטה המסרטה שלו קטע בן 26 שניות, שתיעד במדויק, שלב אחר שלב, את רצח קנדי. 

זפרודר, בגילומו של פול ג'יאמטי, אמור היה להוות את ציר הדרמה המרכזי ב"פארקלנד", ואילו לנדסמן, תסריטאי מתחיל וחיוור, היה מאפשר לו לפתח את האופציה הזו, ייתכן שהסרט היה מרוויח כמה נקודות זכות. 

אלא שהבמאי הטירון, לנדסמן אלא מה, בלם מיד את האפשרות הזו. וכך גם עשה לשלוש דמויות נוספות. האחת היא רוברט אוסוולד, אחיו של הרוצח (בגילומו של ג'יימס בדג' דייל). דמות נוספת היא ראש השירות החשאי בטקסס, שאותו מגלם בילי בוב תורנטון, שלאור התנהלותו המבולבלת, וגם הסתמית, ב"פארקלנד", ניכר כי הוא זקוק למורה דרך שיסביר לו איפה דלת היציאה מההפקה הכושלת הזו.

אחרון אנשי השוליים כפי שלנדסמן מציג אותם, הינו הרופא המתמחה, המבוהל במידה רבה, שהגורל זימן לו לשמש כתורן ניתוחים בחדר הטראומה, שאליו הובהל קנדי מרוסק המוח. למראה עבודת המשחק של זאק אפרון, דומה שהוא זה שנכנס להלם, ולאו דווקא הרופא שאותו הוא רק אמור היה לגלם. 

ואם בכל זאת יש טעם כלשהו בצפייה בסרט, הוא נובע מעבודת הצילום של הבריטי המיומן בארי אקרויד, המוכר היטב כצלם הקבוע של סרטי קן לואץ'. סגנונו הכמו-תיעודי, בצירוף כמה קטעי ארכיון טלוויזיוניים, שנלקחו מאותם ימים רחוקים, מקנים ל"פארקלנד" איזושהו איכות של חומר לימודי. מי יודע, אולי נערה או נער, שיתגלגלו במקרה דווקא לאולם שבו מוקרן הסרט, יושפעו מההגשה הסמי-דוקומנטרית הזו, ואיזשהו חוג להיסטוריה עשוי להרוויח עוד סטודנט/ית עם סקרנות העולה על זו של לנדסמן הדהוי. 

 

חידת המוצא האמיתי של האדם שימשה לאורך שנים מרובות כמנוע העיקרי לעלילות הנפתלות של הטלנובלות הדרום אמריקאיות, שבהן נערות עניות, כובסות ועוזרות בית מתגלות תמיד כנסיכות מלידה. ולא רק הן. גם אצלנו הפליא ג'ורג' עובדיה המנוח בהתקנתה של מלודרמה חידתית שכזו, כשביים ב-1971 את "אריאנה", שהציב במרכזו צעירה אשכנזית (על פי מוצאה הביולוגי), שגדלה (למרבה אסונה) כבת למשפחת מזרחי המזרחית. 

ומה שהיה נכון וקולע עבור סרטי אמצע המאה הקודמת, נותר כזה גם היום. ג'וזף ויאסין נולדו בבית חולים חיפני בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה. עקב הפאניקה שעוררו אז טילי הסקאד ממוצא עיראקי, התבלבלה אחת האחיות בחדר היולדות, והחליפה בין השניים. 

כך קרה שג'וזף, למעשה תינוק פלסטיני, גדל בבית תל אביבי מפנק, ואילו יאסין, אוי ויי, נאלץ לעשות את ח"י שנותיו הראשונות בכפר בגדה המערבית, אי שם מעבר לחומת ההפרדה. זאת, על אף שהוריו אינם אלא יהודים כשרים. 

הגילוי המאוחר של ההחלפה בין התינוקות גורר את שתי המשפחות המעורבות בדרמה הזו אל קונפליקטים מהזן הלאומי, הדתי והאישי, ולורין לוי הצרפתייה נמצאת כאן על מנת לסייע להן לצלוח איכשהו את התקופה הקשה הזו. לוי, תסריטאית ותיקה, שכבר ביימה בעבר כמה סרטים, היא האחראית להפקה הצרפתית הזו - "הבן האחר", שמתעקשת לשמור לאורך כל דקותיה על אופטימיות מרבית. שהרי ידוע כי כולנו בני אדם, בניו של אברהם אבינו, אפילו אם חומת כיבוש מפרידה פה בין הלבבות. 


מתוך "הבן האחר". יכול היה להיות יותר גרוע. צילום: יח"צ

"הבן האחר" יכול היה להיות סרט הרבה יותר גרוע, אך איכשהו משכיל הטון הפייסני-חנפני שלו להתגבר על מרב המכשלות והסיטואציות המגוחכות לעתים, שלתוכן הוא צולל. כשלוי נדרשת לעצב זכרים משני עברי הגבול - אבות קנאים ללאומיותם - היא נכשלת בגדול. אך כשהיא מתפנה לעצב דמויות נשיות - אמהות דאגניות, ולא חשוב מאיזו עדה - לוי עושה זאת בחן רב. 

מוצלחת עוד יותר היא עבודתם של שני השחקנים הצעירים המגלמים את התינוקות שהוחלפה זהותם. ג'ול סיטרוק (ג'וזף היהודי שהוא ערבי) ומהדי דהבי (יאסין, הפלסטיני מזרע יהודי). השניים גוברים בקלות על מגבלות הדמות הפילמאית שנכפתה עליהם, ותוך הפגנת נוכחות נינוחה ומשחק כמעט טבעי, הם כמעט מצליחים להביא את "הבן האחר" אל חוף מבטחים. 

מה שדופק בסופו של דבר את הפרויקט הצרפתי הזה, שצולם בישראל, הוא נטייתה של לוי לראות ולהבליט את הפן האופטימי בכל סיטואציה טעונה שהיא מעצבת. גישה זאת יוצרת סוג של מצג שווא מיסיונרי, זייפני במידה רבה ומאוד מאוד בלתי פוליטי, אף על פי שמדובר פה בפוליטיקה ישר מהתנור הלוהט.