לפני כמה שנים צלצל הטלפון בבית הוריו של רון פונדק. על הקו היה פרופסור מריו ליביו, אסטרופיזיקאי ישראלי לשעבר בעל שם עולמי, סופר ידוע ("חיתוך הזהב"), המתגורר בוושינגטון.

לאחר הקדמה ("מעורפלת", כניסוחו של פונדק), התחיל לספר על מפגש טראומטי שהתרחש במלחמת יום הכיפורים - הוא היה הרופא שטיפל בבנם, אורי ז"ל, קמב"ץ בשריון, כשהגיע במצב קשה לבית החולים ברפידים, סיני, ב-19 באוקטובר 1973 ."זו הייתה הפעם הראשונה שדיבר איתנו, לא ידענו כלל על קיומו", מספר פונדק. 

הסיפור שלו היה קשה. הוא סיפר על פצוע יפה תואר, לא מזוהה, שהגיע כולו כוויות, על המאבק הנואש להציל את חייו ועל הניסיון למצוא תעודה כלשהי שתסייע בזיהויו. אורי פונה במצב קשה לבית החולים איכילוב, ממש סמוך לבית הוריו, שלא ידעו דבר על המתרחש, ונפטר כעבור שעות ספורות.

"חלמתי על אורי", סיפר מריו ליביו, כשנשאל איך צץ פתאום, אחרי 37 שנים, "וכשהתעוררתי בבוקר חשבתי שיש לי מידע על השעות האחרונות של האיש הזה, ושאף פעם לא הבאתי את המידע הזה למשפחה. חשבתי שאם לא אעשה את זה עכשיו, כבר לא אעשה את זה לעולם".

כך נפתח ספרו החדש והמרתק של רון פונדק, "ציר סקרנות צומת ודאות" (הוצ' כנרת זמורה־ביתן), שבו יצא למסע אישי כפול: מצד אחד, תחקיר סביב הלחימה,הגבורה והכאוס המזעזע ביחידה של אחיו, קצין שריון בגדוד 46 של חטיבה 401 (בפיקודו של דן שומרון), עד פציעתו ומותו.


שיחת טלפון הובילה לספר, רון פונדק. צילום: אריאל בשור

מצד שני, מסע בעקבות אביו, הרברט פונדק בן ה-86, ציוני יליד דנמרק, מתנדב במלחמת השחרור, כתב בכיר ב"דבר השבוע" ששימש גם סוכן מוסד פה ושם, ולימים כיהן כעורך ה"פוליטיקן" - אחדהעיתונים החשובים בדנמרק. את שמו הסמלי של הספר, אגב, לא היה צריך להמציא - זה היה שם הציר שבו נפגע הטנק של אורי ("מה שהמחשב של צה"ל מסוגל להמציא").

את שני הצירים המקבילים והאישיים האלה מפגיש פונדק (58), דוקטור להיסטוריה פוליטית, מאדריכלי הסכם אוסלו, מנכ"ל מרכז פרס לשלום לשעבר וכיום יו"ר קואליציית ארגוני השלום, סביב המסרים שחשוב לו להעביר - על המלחמה, על השלום, על היחס למוות, לאבל ולקורבניות.

"מבחינתי זו השלמה לפרק המדיני שאני עוסק בו כל השנים, כשהמסר שלי בסופו של דבר הוא אחד: הצלחנו להקים כאן משהו מדהים, חריג בכל קנה מידה, אבל יש חשש כל הזמן שהדבר הזה, מדינת ישראל, נמצא  בסכנת קריסה, והשאלה כעת היא מה הלאה - האם אנחנו רוצים להישאר עם מנטאליות הקורבנות והמקרבנים - או להיות מדינה נורמלית ככל המדינות? האם אנחנו מדינה חפצת חיים או מקדשת את המוות?".

"המשפחה שלי הייתה מבחינתי רק כלי, דוגמה לסיפור הגדול יותר שהיה לי חשוב להעביר - של יהדות-ציונות-ישראליות-והשאיפה לנורמליות. אבי, שמשפחתו ברחה מאוקראינה לדנמרק, וברחה מהנאצים לשוודיה, העלייה ארצה - זה המעבר מיהדות לציונות; אחי, שעלה לכאן כתינוק, לחם כאן ונהרג, מסמל בעיני את המעבר לישראליות, ואני, אם תרצי, מסמן את השאלה מה הלאה".

"חשבתי שהמשפחה שלי היא דוגמה טובה, גם כי למרות הכאב על מות אחי, הורי בחרו בחיים - ובגדול. הם לא בנו את חייהם ואת חיינו סביב האבל ולא נתנו למוות להשתלט על החיים. אני מזדהה עם המסר הזה בהרבה רמות".


החייל אורי פונדק, שעותיו האחרונות היו לוטות בערפל. צילום רפרודוקציה: אריאל בשור

הקרב על ההדחקה

שני ספרים של רון פונדק התפרסמו השנה - עניין די נדיר גם אצל סופרים שזה כל עיסוקם. הראשון שבהם, "ערוץ חשאי - אוסלו, הסיפור המלא" (הוצ' ידיעות ספרים), התפרסם לפני מספר חודשים.

"הספר השני פשוט נולד כמין המשך לראשון. קרו כמה דברים שדחפו אותי לכתוב אותו. ביום הזיכרון עמדנו כל המשפחה ליד קברו של אחי (פונדק נשוי לטולה, ארכיטקטית, אב למאי, בת 28 , ולארם, בן 20 - ט"ב), ובתי שאלה על איזו אפיזודה שקשורה למותו של אורי, וכל אחד מאיתנו סיפר גרסה אחרת, רשומון מוחלט. ואז ההיסטוריון שבי הזדעק - ארבעה סיפורים שונים על אותו אירוע? אני באמת צריך להיכנס לזה".

כאיש שירות המודיעין והיסטוריון וכטיפוס יסודי ועקשן, פונדק לא השאיר גרגר חול אחד על כנו בתחקיר שעשה. "בעיקר רציתי לברר מה עבר על אחי בשעות האחרונות שלו, בקרב האחרון". כך, כמתעד מן הצד, עבר מחייל לחייל וממפקד למפקד, מהקשבה להקלטות רשתות הקשר ועד למסמכים סודיים, עד שקיבל תמונה מדויקת של קורות אחיו וחבריו בגיהינום של יחידת שריון שנכתשה עד דק בסיני.

לכאורה, הסיפור עצמו כבר מוכר היטב - הקונספציות השגויות, חוסר המוכנות ("אף אחד לא דיבר על מגננה, לא ידענו מה זה בכלל", מספר אחד השריונאים), המלחמות של טנקים בודדים לחיים ולמוות, טייסינו מפציצים את כוחותינו, הניסיון הכושל להגיע לחיילים הלכודים במעוזים. ולמרות זאת, משהו באופן שבו הדברים נפרשים עדיין מרתק, שכן פונדק מתאר גם את תהליך החיפוש העיקש, טורד המנוחה, אחרי החיילים והעדויות, מקץ 39 שנה.


"ציר סקרנות צומת ודאות", כריכת ספרו של אורי פונדק

אחד הקטעים המרגשים בספר מתאר כיצד מנסה פונדק לאתר את נהג הטנק שהיה עם אחיו בזמן שנפגע, כשתלאות החיפוש שלו ממחישות, טוב יותר מכל הסבר, את הבלגן העצום ששרר בימי הלחימה הראשונים - צוותים שהתפרקו, התחלפו, החליפו טנקים, נשבו, נהרגו - ואיש אינו מצליח להיזכר מי היה הנהג שהיה עם אורי בטנק ברגעים האחרונים.

במעין פאזל עם חתיכות חסרות עולים שמות ויורדים, טלפונים ומיילים רצים בין רון ללוחמים שהתפזרו לכל עבר. התעלומה אינה נפתרת, עד שחבר ליחידה מוצא במקרה אתר זיכרון לשני אחים, שאחד מהם היה עם אורי בטנק. שם מצוטט הנהג החסר, משה קרויניק שמו, שצורף לטנק של אורי ממש לפני צליחות התעלה.פונדק מספר כיצד הוא מאתר את הכתובת ברמת גן, עולה ויורד בקומות, נכנס למשרדים, מטריד את השומר בבניין, לשווא - איש לא מכיר את קרויניק.

לבסוף הוא מגיע למרתף, ושם, בקצה המסדרון, כפי שהוא מתאר בספרו, "עומד איש נחמד, עגול פנים ובעל זקן צרפתי. שאלתי 'אתה משה קרויניק? סליחה שאני מתנפל עליך ככה באמצע היום, קוראים לי רון פונדק, ואח שלי אורי היה איתך בטנק'. הוא הביט בי, השתהה רגע, ואמר, 'אני מחכה לך כבר 39 שנה'".

מהתחקיר שלך עולה תמונה של כאוס גדול, וגם של הדחקה גדולה. 
"נכון. אנשים שם נלחמו על חייהם בצורה מקרית, אישית, בלתי אחראית, כנגד כל הסיכויים, ובמקרים רבים פשוט בחרו באופציית ההדחקה. חלקם שמו מכסה מאוד כבד על מה שקרה שם. חלקם ניהלו קרבות שלמים ולא זוכרים כלום. אחרים, כמו הנהג הזה, או מריו ליביו, רצו לדבר וליצור קשר אבל לא עשו את זה".

למה, בעצם? 
"לדעתי זה חלק מהלם המלחמה. דור שלם חי כאן בפוסט-טראומה. אנשים שותקים שנים, או שנפגשים אחרי 40 שנה, ואחרי חמש דקות מדברים רק על זה. בעצם אנחנו חברה שחיה בפוסט-טראומה כל השנים - שואה, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון. זה בדיוק מה שתפקידנו לחסוך מהדור הבא, הדור של ילדינו".


מפגש אמוציונלי במרתף, רון פונדק. צילום: אריאל בשור

הפגישה שלא הייתה 

פונדק שוזר סיפור בסיפור, יוצר מארג של החברה הישראלית - מאליטות היישוב ועד בני עולים מהפריפריה, שנזרקים יחד ליורה הרותחת. על אורי, אחיו, דמות מיוחדת, מספרים לו אחרים. מישהו מספר שככל שנתמעטו אנשי הגדוד, הלכו עיניו של אורי ונעשו עצובות, אך איש לא דיבר על כך תוך כדי הלחימה. "זה היה מדהים, נעלמו לנו אנשים בלילה, ובבוקר נפגשנו ולא שאלנו יותר מדי שאלות", סיפר אחד הקצינים בגדוד.

בין לבין מתאר פונדק את קורותיו של הרברט האב, שהיו יכולים למלא עוד ספר עב כרס. העיתונאי הוותיק, שכיסה לא מעט מלחמות בחייו, מקשמיר ועד וייטנאם, מגיע במקרה לגדוד של בנו, בהפוגה על ציר המיתלה. בדיסטנס אירופי אופייני, האב אינו רוצה להטריד את בנו הקצין, ורק מבקש למסור לו ד"ש. "וזו הפגישה האחרונה, שלא הייתה", מספר פונדק, מנסה לדמיין בספר מה היה אילו כן היו נפגשים.

במסגרת התחקיר הגיע רון פונדק גם להקלטות של רשת הקשר החטיבתית, אך כשהתחיל להקשיב, קלט שמשהו לא מסתדר עם תמונת הקרב. "התברר שהמספרים על הקלטות פשוט התחלפו". הוא מצא לבסוף את ההקלטה הנכונה, שהתחילה דקות ספורות לפני הקרב שבו נהרג אחיו (בתקיפה על בסיסיטילים במערב התעלה), ומסתיימת דקות אחדות לאחר הפגיעה בטנק המג"ד, שבו נפגע גם אורי. הכל מוקלט, חי ומדמם.

שמעת בשידור חי את הרגעים שבהם אחיך נפגע? איך עמדת בזה?
"איכשהו ידעתי להפריד בין הצד הפרטי שלי לתחקיר, אבל כמובן שהרגע הזה בשבילי היה מאוד לא פשוט. בכלל, כל הסיפור מאוד קשה", מסכם פונדק בענייניות, "שמעתי תיאורים לא פשוטים על הפגיעה שלו ועל מותו. אבל לא רציתי שיעשו לי הנחות, רציתי לשמוע ולתאר את הדברים כמות שהם".

אורי פונדק נפגע באורח קשה, בעיקר מכוויות, ובהעדר דסקית ניסה מריו ליביו, שטיפל בו בתאג"ד, לחטט בשרידי בגדיו המפויחים כדי למצוא פרט מזהה. באחד הכיסים מצא מכתב מחברתו של אורי, איריס, ובו נכתב שהיא הולכת לעבוד ב- TWA. ליביו ציין בטופס: "חייל אלמוני - לנסות לזהות בעזרת איריס שעובדת ב- TWA".

מטוס פינה את הפצועים לשדה דב, ומשם לאיכילוב. חניכיו בצופים, ששימשו אלונקאים מתנדבים, לא זיהו אותו, וגם לא מכרה של המשפחה, אחות טיפול נמרץ בבית החולים שהתגייסה במקרה למאמצי ההחייאה. רק בדיעבד נודע לה מי היה הבחור היפה שנפטר מפצעיו. העלילה מסתבכת, עם אירוניות שרק המציאות יכולה לייצר.

הממונה על הרישום בבית החולים מחליט לעשות מאמצי חיפוש, רגע לפני שהחייל האלמוני נלקח לקבורה זמנית, ועמל כל הלילה לחפש את איריס מ-TWA, עד שאיתר אותה בדרך לא דרך ושלח אליה אחות מבית החולים. האחות בישרה לאיריס מה שבישרה, אך ביקשה ממנה להמתין עד לבירור הסופי.

הדברים התגלגלו כך שמי שזיהה את הגופה לבסוף היה הדוד, אדק, כשכולם מחכים במתח נורא לשובו של הרברט מסיני, שכן לא רצו לבשר את הבשורה לסוזי, אמו של אורי, כשהיא לבדה. 
הם מחליטים לחכות בבית השכנה, רות, עד שהאב יגיע, דופקים בדלת, אך מי שפותחת להם היא סוזי, שקפצה לרגע לשכנה. סוזי הבינה מיד. עברו עוד 24 שעות עד שהרברט הגיע, לאחר שהודיעו לו שעליו לחזור הביתה בדחיפות. הוא נהג כל הדרך מסיני בוולוו הישנה שלו, כבר משער בלבו שקרה דבר נורא. זו הייתה הפעם האחרונה שבה נהג ברכב.


פגישה אחרונה שהתפספסה, אורי פונדק ואביו הרברט. צילום רפרודוקציה: אריאל בשור

בלי סגידה למוות פונדק אומנם קרא למשפחתו "משפחה גנרית", אך למען האמת, שום דבר במשפחתם לא היה שגרתי גם לפני האסון: סבתא אווה הדנית, שעלתה ארצה ונהגה במכונית הסאאב שלה לערבי ברידג'; האב שנסע בכל רחבי העולם ובילה חודשים באפריקה בשליחות המוסד בכיסוי של כתב זר; הקשר ההדוק עם דנמרק והפעילות למען השלום, עוד לפני שהדבר היה אופנתי - וגם הנימוס והאיפוק הצפון אירופי, רחוקים מהמנטאליות הישראלית המוחצנת כרחוק מזרח ממערב.

גם היחס לאבל ולמוות היה קצת אחר: מיד עם היוודע הבשורה, מספר רון, אביו מבקש מאמו "סוזי, בבקשה, בלי בכי". סוזי הלכה מדי פעם לשבת עם הוריה של איריס, החברה, שכבר איבדו בן במלחמה אחרת. המשפחה ויתרה גם על טקס הלוויה הצבאי, במעבר מקבורה זמנית לקבר הקבוע.

"הרגשנו שזה משהו מלאכותי מבחינתנו, עם כל הרבנים והחזנים והיריות, וטקסים שנערכו אז כמו בסרט נע. אני חושב שהיינו המשפחה היחידה בישראל שוויתרה על הטקס", הוא מהרהר, "זה עניין של סגנון. אצלנו האבל היה פרטי ואישי - בלי גלעדים, בלי הנצחות ובלי פינות זיכרון. אין סגידה למוות ולהנצחה, ולדעתי כך גם קל יותר לסביבה".

רבים לא יבינו מה שאתה אומר כאן, יגידו שמדובר בהדחקה.
"לא מדובר בהדחקה או בהשכחה. המת נמצא איתנו, מדברים עליו, אבל הוא לא הופך לאלמנט הדומיננטי בחיים. הורי בחרו במודע שלא להפוך את מותו של אורי למועקה ולטראומה שתכביד עלי ועל אחותי מיכל, כפי שקרה בהרבה משפחות אחרות. לא שאני מבקר את מי שבוחרים בדרך אחרת, אבל אני מציב כאן עוד אלטרנטיבה, שלא הופכת את המוות למרכז החיים". 

"גם ככה יש אצלנו מערכת מאוד משומנת ודומיננטית של הנצחה ושל שכול. והמערכת דוחפת אותך להתנהג 'כמו כולם'. אני זוכר שהעובדת הסוציאלית ממשרד הביטחון התעצבנה עלינו בשלב מסוים, כי כל פעם סירבנו להצעותיה לתמיכה. המסקנה שלי היא שאבל זה עניין אינדיבידואלי לחלוטין, שאסור לתת לאחרים להכתיב אותו".

בני השיח הערבים שלך ידעו שאיבדת אח במלחמה?
"תמיד אמרתי את זה, באופן די ישיר. לחלקם היה קצת קשה, חשבו שאולי אני נושא איתי כעסים. אני תמיד מסביר שזה קרה, ואי אפשר לתקן את העבר - אבל בואו נתמודד עם מה שיש, בואו נסתכל קדימה. הורי מעולם לא באו בטענות למדינה על מה שקרה, למרות שכולנו היינו מודעים למחדל. בחיים, כמו בפוליטיקה, אין 'צדק מוחלט'. צריך להתמודד הכי טוב עם מה שיש. זה נוגע גם למישור המשפחתי, וגם למישור הפוליטי".

מה הדבר שהכי הפתיע אותך במסע הזה שעשית בכתיבת הספר?
"ראשית, הבנתי שוב מה לא העזו להגיד שנים רבות - עד כמה היה המרחק זעיר בינינו לבין כיליוננו, ממש כחוט השערה. ולא הפתיע אותי - אבל כאב לי - הבלגן, המופרכות, היהירות של המנהיגים, ה'אני ואפסי עוד', הזלזול ביכולות של הצד השני - דברים שאני רואה אצלנו גם היום. כל זה גבה וגובה מאיתנו מחיר נורא, בכל התחומים. אז היינו עיוורים למציאות - והיא התנקמה בנו, וזה נכון גם כיום". 

"אם לא נסתכל במציאות בעיניים פקוחות, אם לא נבין שעם כל הצידוק ההיסטורי, אנחנו לא לבד פה, שיש פה עוד צד שיש לו לגיטימיות, שהשלום חיוני להישרדות שלנו כמדינה - יש סכנה שבסופו של דבר נהרוג את עצמנו. הרי במשחק סכום אפס גם אתה יכול להיהרג. החוכמה היא לשחק משחק של win-win, ויש לנו פרטנר לזה מהצד השני".

"אבו מאזן, ואת זה מפספסים כאן, באמת מאמין שהעתיד שלהם עובר דרך השלום עם ישראל. הוא בכלל לא פוליטיקאי. הוא טיפוס מופנם, ומאוד אמין, תוכו כברו. זו דמות שצריך לחזק, ובמקום זה מחלישים ומכפישים אותו. זו טעות נוראה".


"אבן מאזן אמין מאד". צילום: רויטרס

מדינה הוגנת לכולם

את יום הזיכרון של 1993 פונדק זוכר במיוחד - הוא עזב את בית הקברות בקריית שאול ונסע לפגישה עם שמעון פרס, שאישר, לראשונה, את תמיכתו בתהליך אוסלו. מאז פונדק מעורב באין ספור יוזמות לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני - מהסכם אוסלו, דרך קבוצות מחקר וועדות היגוי, ועד יוזמת ז'נווה וקואליציית הארגונים לשלום, המונה, מתברר, לא פחות מ-60 ארגונים בארץ ועוד כ-30 ארגונים דומים בצד הערבי. כל זה הפך אותו לשנוא נפשו של הימין הקיצוני, כולל איומים עליו ועל משפחתו במהלך השנים.

למה לדעתך הסכם אוסלו עדיין מעורר כל כך הרבה אמוציות?
"אני חושב שהסכם אוסלו מייצג בחדות את הוויכוח בין שתי אסכולות, בשאלה על דמותה של מדינת ישראל ועתיד המדינה הזו. אלה שמתנגדים לתהליך השלום, שהיו במידה רבה גם אחראים להסתה שהובילה לרצח רבין, תקועים בעיני בעבר - במושגים כמו נחלת אבות, דומיננטיות יהודית. אני חושב שהסכם אוסלו מייצג את אלה שמאמינים בעתיד טוב יותר - של מדינה מוסרית, סוציאלית, לא כובשת, לא נכבשת, לא קורבנית ולא מקרבנת, הוגנת יותר לכולם, גם ליהודים, גם לערבים".


"הסכם אוסלו מייצג את אלו שמאמינים בעתיד טוב יותר". צילום: רויטרס

ואתה עדיין מאמין שזה יכול לקרות?
"אם מסתכלים איפה עמדנו טרום אוסלו, רואים שהחברה הישראלית עשתה דרך ארוכה. כל המושגים שדיברנו עליהם - שתי מדינות לשני עמים, נסיגה, הידברות עם הפלסטינים - נכנסו לשיח הציבורי. אני חושב שביבי עצמו עבר תהליך מסוים בהבנה שאוסלו היה הכיוון הנכון, אם כי הוא עדיין תקוע, הוא לא עבר את המהפך הנפשי שאולמרט ולבני עברו. אבל השאלה היותר מטרידה בעיני היא אם הכוחות הריאקציונרים במדינה לא יורידו אותנו לתהום. לדעתי, בתנאים של היום, אם ראש הממשלה ילך למהלכים משמעותיים, נגיע למאבק אלים".

אלימות במובן של מלחמת אחים?
"כן. לדעתי, אם אולמרט היה ממשיך בתהליך שהתחיל, חייו וחיינו היו בסכנה. החברה הישראלית עדיין לא מבינה את האיום שטמון בנוער הגבעות ובאלמנטים הימניים הקיצוניים. המופקרות המוחלטת של שלטון החוק בשטחים הצמיחה דור שלם שאין לו בעיה לנקוט אלימות כנגד המדינה. אלה לא עשבים שוטים, זה שדות שלמים. אלה גורמים אנטי־ציוניים, שמסכנים את המדינה ממש. האויב האמיתי בעיני הוא לא איראן, אלא הימין הקיצוני".

אז אתה פסימי עכשיו?
"חלילה, אני רק טוען שצריך לנקוט יד חזקה עכשיו, לפני שהשוליים המטורפים יורידו את כל הפרויקט היפה הזה שהקמנו ביגון שאולה. אבל אני משוכנע שעוד לא הפסדנו בקרב. כהיסטוריון אני יודע שההתקדמות אצלנו באה תמיד בקפיצות מדרגה, בחלונות הזדמנות היסטוריים".

"יש רגעים כאלה בחיי אומה, רגעי הארה, עם האדם הנכון במקום הנכון. תראי את בן-גוריון ותוכנית החלוקה שכולם סביבו התנגדו לה. תראי את בגין ב-77', את רבין ב-93', את העלייה הרוסית - אלה הרגעים שמקפיצים אותנו קדימה, ואני בטוח שעוד יהיו כאלה. אני מבטיח לך שהקרב על דמותה של מדינת ישראל עוד לא הסתיים". 



אולמרט עם אבו מאזן ובוש, "עבר מהפך נפשי". צילום: רויטרס