יותר מיובל שנים מופיע דוב'לה רייזר עלי במות, אבל גם אם תיעזרו בזכוכית מגדלת, לא תמצאו בין שלל תפקידיו הרבים איזה גנרל לרפואה. "אני נראה לך גנרל, אני?", הוא שואל בקולו המתכתי, המוכר כל כך, "מקסימום שיחקתי פעם קולונל, בהפקה קודמת של 'החייל האמיץ שווייק'".

אולם כעת, בהפקה המרהיבה של המחזמר "גברתי הנאווה" בהבימה, נראה רייזר שוחה בתפקיד קולונל פיקרינג כמו דג במים. מדוע? "כי הוא קצין בדימוס של הצבא הבריטי, לא קרבי ולא בעל שררה, אלא מומחה לחקר דיאלקטים, שמגיע מהודו ללונדון במיוחד כדי לפגוש את פרופסור היגנס. בהתערבות שלו איתו על הניסוי שייערך במוכרת הפרחים אלייזה דוליטל, להפוך אותה ממוכרת פרחים המונית לליידי אצילית, מתגלגלת העלילה".

בוא נשים את הדברים על השולחן, אתה משחק כאן מעין טפיל.
"במובן מסוים. היגנס מזמין את פיקרינג להתארח בביתו וזה מנצל את ההזדמנות כדי להתנחל אצלו וליהנות ממנעמי החיים בביתו המרווח. לעומת היגנס הסוער ונטול הנימוסים, פיקרינג הוא ג'נטלמן מנומס, שלא מוכן לתת יד להשפלתה של אלייזה. מצד שני, הוא שותף מלא להתערבות השוביניסטית ביניהם, אם כי הוא די מתאהב בנערה".

זוכר את אברהם בן-יוסף

מההפקות הקודמות של "גברתי הנאווה" בארץ זוכר רייזר היטב את פיקרינג הראשון, אברהם בן-יוסף המנוח (1980-1910), שמקורביו קראו לו "בזיק", והרשים ב-64 ' בהפקה החלוצית בתיאטרונו של גיורא גודיק.

"מעבר לכשרון המשחקי המגוון שלו, הג'נטלמניות של הדמות יצאה ממנו בטבעיות", מזכיר רייזר, שלימים שיחק לצד בן-יוסף בקאמרי ומוקיר אותו עד היום כאחד מנפילי התיאטרון הישראלי לדורותיו.

התיאום המושלם על הבמה בין נתן דטנר-היגנס לבין רייזר-פיקרינג נעזר בכך שהשניים גם חברים קרובים. "דטנר לא מסוגל להפתיע אותי. עד כדי כך אני מכיר אותו", מציין רייזר, "נעשינו כמו משפחה מאז שלפני למעלה מ-35 שנה הבאתי אותו לתיאטרון באר שבע, שהייתי ממייסדיו. בהצגה משתלבת איתנו נהדר שני כהן, היא אלייזה, במעין משולש שכיף להיות בו, כחלק מהאווירה החברית שיש בקאסט שלנו".


רייזר. צילום: דניאל קמינסקי, יח"צ

אתה כבר יותר מ-25 שנה בהבימה.
"אני שחקן שאוהב בתים. בהבימה מצאתי בית חם ואוהב. כשהגעתי אליו, אחרי באר שבע והקאמרי, סגרתי מעגל עם הנער שהייתי בו. אז, ב-62', בא השכן שלנו ברמת אביב, שחקן הבימה ישראל רובינצ'יק, לאימא שלי וסיפר לה שנערכים מבחני קבלה להצגת 'אמיל והבלשים' מאת אריך קסטנר. התחלתי את הקריירה בהבימה בתור לוקש".

גברת אלייזה תחלץ סופית את הבימה מחטוטרת החובות הרובצת על גבה?
"אין דבר כזה סופית, אבל לפי התגובה הנלהבת של הקהל בהצגות הראשונות, נראה שההימור הפעם על כל הקופה עשוי להשתלם. איך אומר דטנר? אם להמר, אז בגדול".

מדוע התיאטרון הלאומי מעלה מחזמרים?
"כשראיתי בנשיונל תיאטר בלונדון את 'ברנשים וחתיכות', הבנתי שאם הם מעלים מיוזיקל, אז גם לנו מותר מדי פעם. לא כל שכן, אם זה יוצא טוב".

"הריח של אז"

עוד לפני הבימה, רייזר (66) הגיע למשחק בגיל 9 בעקבות מודעה ב"מעריב לנוער" על מבחנים להצגה "אי המטמון" ב"תילון-תליל", תיאטרונו של מנחם גולן, עלה על אוטובוס 25 ומאז לא ירד ממנו. כשהגיע להצגה "אמיל והבלשים" בהבימה, כבר היו לו ים של שעות טיסה בימתיות. שם ובהצגת "הפיזיקאים", מוקף בשחקנים נערצים עליו כמו שמעון פינקל, ישראל בקר, שרגא פרידמן ובמיוחד שמוליק סגל, שפרש עליו את חסותו, הרגיש כאחד מהבראנז'ה. "כיום, למרות השיפוץ שעבר הבניין, אני עדיין מריח את הריח מאז", הוא מעדכן.

אגב, מה הביא אותך ל"אי המטמון"?
"הייתי הארטיסט של השכונה. המונולוג הראשון שלי היה חיקוי של בן-גוריון (הוא משחזר אותו להפליא, י.ב־א)". 

צעירי הדור של היום מכירים אותו מ"הפיג'מות" בטלוויזיה, אם כי איכשהו רייזר היה תמיד יותר שחקן-במה משחקן מסך. "בקולנוע ובטלוויזיה ממהרים אל התוצאה, הרבה פעמים תוך כדי דילוג על שלב החיפוש", הוא מעיר.

בממלכת הדיבובים, המשך ישיר לתסכיתי הרדיו שבהם השתתף בילדותו, רייזר, עם נוכחותו הקולית המשובחת, תרם את קולו לשאלתיאל קוואק, המלך בבר, עוגיפלצת וכל החבר'ה הטובים. "אם זה בעל טעם ואיכות, אני מתמכר לזה", הוא מודה.