לפעמים לא הריח הרע הוא שגורם לחוש ממרחקים את ערימת הזבל, אלא דווקא נינוחו של הבושם הזול, המוזלף עליה, כדי לשכך במעט את הצחנה הנפוצה לכל עבר. וככל שהדברים נוגעים בסרט "היועץ", ממלאים הדיאלוגים הנבובים מפרי עטו של קורמאק מקרתי הנערץ את אותה פונקציה השמורה לבושם בחמישה גרוש.

כמה מספריו של מקרתי ("ארץ קשוחה", "הדרך", ולאחרונה גם "ילדו של אלוהים") הועתקו בשנים האחרונות אל המדיום הקולנועי. הצלחה מאוחרת זו דירבנה, מן הסתם, את הסופר בן ה-80 לפצוח בקריירה חדשה כמחבר תסריטים, ותוצאותיה של החלטה אומללה זו ניכרות היטב ב"היועץ", שהוא תסריט הביכורים שלו.

חיבור הרה אסון בין מופרכותה של העלילה למופלצותו של הדיאלוג, הוא שדפק את הפרויקט היוקרתי הזה עוד בטרם החלו צילומיו. עורך דין שאפתן ונטול שם (מייקל פסבנדר) מצטרף לבעל מועדוני מוסיקה בטקסס (חאוויר בארדם), והשניים מממנים משלוח סמים ענקי, העושה את דרכו מחוארז, עיר הדמים בגבול מקסיקו-טקסס, אל שיקגו הרחוקה. וגם שתי נשים משתבצות בעסק הזה - ארוסתו האהבלית של הפרקליט החלקלק (פנלופה קרוז), וחברתו לחיים של הקלאבר (קמרון דיאז), שאיננה זזה מטר מבלי ליווי צמוד של צמד הברדלסים שלה.

הקוורטט הזה, בצירוף איש מסתורין בעל שיער ארוך (בראד פיט), נכרכים יחד לתוך עסקת סמים סתומה, שכלל לא ברור בה מי שם נגד מי. המעשייה כולה מקבלת מימדים כאילו-נצחיים בשל שורות דיאלוג כאילו-פילוסופיות, העוסקות במשמעויות החיים והמוות וכל הסבל האקזיסטנציאליסטי התקוע ביניהם. החארטה כפולת הקנה הזו מלווה במרחץ דמים אינסופי, שהרי אנחנו טובעים בתוך מרק סמיך ומוגלתי, שרקח השף מקרתי.

מסתבר, כמה לא מפתיע, שקיים הבדל בסיסי בין כתיבת ספרים לחיבור תסריטים, וקורמאק מקרתי כנראה שדילג על הדיאגנוזה הזו במדריך ההוראות שבו עיין בטרם ניגש להתקין את תסריטו הראשון. עודפים של "משמעויות" עאלק, טבולים ברטבים קשים לעיכול של אלימות שרירותית לגמרי, הם שדוחפים את "היועץ" אל הפינה הבזויה ששמורה לגרוע בסרטי שנת 2013.

בניגוד לסרטי ז'אנר הגנגסטרים, מ"הסנדק" ועד "הסופרנוס", המתמודדים עם האלימות הטבועה עמוק בחברה האמריקנית, תוך שימוש במגוון רחב של אמצעי הבעה - פסיכולוגים, הומוריסטים, חברתיים או מיתולוגיים - הרי ש"היועץ" מעדיף בבירור לשים דגש על אלימות אבסטרקטית, שהופכת את תמונת העולם של מקרתי לאמבטיית דם נצחית, אפוקליפטית, גדושה בשנאת אדם, וככזו היא גם מעניקה לה מעמד כמעט קדוש.


הגרוע שבסרטי 2013. "היועץ". צילום: יח"צ

נכון הוא שהאשם העיקרי בנפילה הפילמאית הוא התסריט, אך ב"היועץ" נמצא לו פרטנר הולם - הבמאי רידלי סקוט. אמנם אף אחד לא יכול לגזול ממנו את מעמד-העל שהשיג לעצמו באמנות הקולנוע בזכות שלושה סרטים רבי-השפעה שיצר ("הנוסע השמיני", "בלייד ראנר" ו"תלמה ולואיז"). אך לצד יצירות חשובות אלה מרבה סקוט בעשייתם של סרטים דקורטיביים, לעיתים בעלי טעם כמעט-פאשיסטי, ולעיתים תכופות יותר סתם עשויים בטעם רע.

הרזומה הלא יציב של במאי זה, כולל הסרחות דוגמת "1492", "חניבעל", "אמריקן גנגסטר", "גוף השקרים" ו"שנה מופלאה" לצד סרטים נפוחים מחשיבות עצמית כמו "גלדיאטור", "בלק הוק דאון", "ממלכת גן עדן" ו"פרומתיאוס". בכולם ניכר מגע היד האסתטיצסטי יתר-על-המידה של סקוט, שבילה שנים רבות מדי בעשיית סרטוני פרסומות, בהם אין חשיבות למונחים עקרוניים כמו טוב או רע. דומה שדווקא עודפי היכולות החזותיות שאצורים אצל רידלי סקוט, הם הגורם המרתיע הראשון במעלה כשמתבוננים בסרטיו. שהרי באמצעות כישרון ויזואלי עילאי זה, הוא מסוגל להכשיר כל שרץ. וזה בדיוק מה שהוא עושה ב"היועץ".

לצד סצינת סקס מלאת הומור שפותחת את הסרט, ובה מעורבים קרוז ופסבנדר, משולבת בהמשכו עוד סצינת מין פרטנית - קמרון דיאז מזיינת מכונית פרארי - שעליה ניתן להעיד כי היא מעליבה גם את האינטליגנציה של החד-תאים. במרווח שבין הברק החזותי לקהות המוחין נעים כל יתר חלקי הסרט, שבדרך כלל אינם מתקשרים זה עם זה, תוך שהם מציגים שלא במיטבם את הכוכבים הרבים הזרועים בו.

בארדם, שעשה את תפקיד מלאך המוות ב"ארץ קשוחה" ואת השטן ב"סקייפול", ממשיך פה את אותה מגמה, שעלולה לדרדר אותו לעמדת של גיבור קומיקס. קרוז בתפקיד הסתומה התורנית, לא תשמח להיזכר בעבודתה בסרט זה, מה גם שהיא נעלמת לפתע באמצע הסיפור.

שונים הדברים לגבי פסבנדר עתיר הכישרון, שדומה כי הוא וסוכניו סוחטים בציניות גמורה את הקריירה שלו, ומנתבים אותה בלי בושה לכל דבר הבל המניב דולרים קלים. מבחינות רבות מזכירה הופעתו בסרט הזה את התפקיד הסתמי, אך המצטלם היטב, שגילם אשתקד ב"בושה" - גבר שעצם גבריותו היא מקור אסונו. בראד פיט אינו תורם דבר לסרט, בעיקר משום שהוא קיבל על עצמו לגלם דמות שהתסריט אינו מעניק לה שום סיבה או זכות קיום.

וגרועה מהם היא דיאז, שכאמור מתנהלת לאורך הסרט כשהיא מלווה בצמד ברדלסים חובבי בשר חי. לבד מהסצנה המבישה עם הפרארי שאוזכרה לעיל, מסתופפות פה אל תוך דמותה הפילמאית כל הקלישאות הבנאליות שנקשרו אי פעם בדמות הפאם פאטאל הפילמאית. יומרנותו של התסריט מונעת מראש התייחסות הומוריסטית לקלישאות הללו, המונחות כאן על הבד ברצינות תהומית.

ועוד משהו, לא לגמרי מנומס: בהתחשב במראה החיצוני העכשווי של דיאז, דומה כי סקוט והצלם דריוש וולסקי החליטו להתעלל בה באופן מוגבר, משום שהיא מצולמת בעיקר בתצלומי תקריב, המדגישים כל נקבובית עור בפניה. והרי אצל שחקנית זו הנושא הזה כאוב במיוחד.

מותר לקוות שכבר עבר זמנם של הסטריאוטיפים הפילמאים - זונות ושומרי מועדונים כבדי משקל - שנקשרו בשני העשורים האחרונים אל יוצאי העלייה הרוסית, וכי סוף סוף יוכלו גם קולנוענים ישראליים להתמודד עם מיוחדותה של קהילת ענק זו, שרבים מפרטיה מוסיפים להתייחס לעצמם כאל אגף נפרד לגמרי מהתרבות המקומית.

נכון, היו כבר כמה סרטים ישראליים שהשתדלו להתמודד עם האתגר החברתי הזה, וביניהם "קפה עם לימון" של ליאוניד גורביץ', "קלרה הקדושה" שארי פולמן ואורי סיוון ביימו במשותף, או "חמש שעות מפריז" של ליאון פורודובסקי ו"הבודדים" של רנן שור. אך דומה כי עדיין לא הופק כאן סרט שסוגיית הנבדלות החברתית של יוצאי מדינות בריה"מ לשעבר, והכחשתו של הקשר בינם לבין האתוס הציוני, היא העומדת במרכזו. והנה, "פנתר לבן" של דני רייספלד הוא כזה.


יש גם חדשות טובות. "פנתר לבן". צילום: יח"צ

בחגורת השיכונים העממיים של טבריה, שמאוכלסת בילידי בריה"מ לשעבר, מקננת כנופיה של גברים צעירים, שאימצו לעצמם סממנים מאצ'ואיסטים, ניאו-נאצים במידה רבה, תוך שהם מתמקדים בהפעלת אלימות שעיקרה דחיית החוק והסדר הבורגני. מנהיג הכנופיה הוא יבגני (זורה "וולקן" קרטוולישווילי), שמקבל הוראות פעולה מחבורת גנגסטרים, גם הם ממוצא רוסי, שמעדיפים לשמור על אנונימיות.

אלכס, אחיו של יבגני, עול ימים חמום מוח, הוא מצטרף טרי לכנופיה, וחיש מהר הוא נעצר על ידי שוטרי טבריה, ודומה כי נחרץ כבר עתידו במדרון החיים. אלא שאז מציע לו ראש מפלג הנוער במשטרה המקומית, שבזמנו הפנוי מפעיל גם מועדון אגרוף אזורי, להצטרף אל חניכיו, ולתעל אל משעולי הספורט הגברי את האנרגיות המתפרצות שלו.

מובן שהצטרפות אל מועדון ישראלי, המונהג על ידי שוטר, הוא נטישה בוטה של הכנופיה, ובוודאי של האח הניצב בראשה. אלכס מצוי אם כך בקונפליקט אישי דרמטי קיצוני ביותר, שעוד ילך ויעמיק עם ההיכרות הצפופה שהוא מתחיל לנהל עם יסמין (מיטל גל), בתו של המאמן נותן החסות.

"פנתר לבן" הוא אם כך דרמה צפויה מדי, שאינה מנסה לחדש דבר, ואת החומרים המשומשים שעליהם היא נסמכת היא אינה משכילה לבצע היטב. דני רייספלד, שזהו סרטו הראשון, כתב וביים את "פנתר לבן" על סמך שתי עבודות קולנועיות קודמות שלו, שסיפרו את אותו הסיפור, אבל בנפרד. חיבורם יחד אינו משפר את עומק האמירה, מה גם שההגשה והאריזה הפילמאית נראית מרושלת. זאב רווח, המגלם את מאמן האגרוף, אמור היה להביא אל הבד את האפיל המקצועני, אך גם עבודתו מצטיירת כמחופפת למדי.

ובכל זאת, "פנתר לבן" צופן בחובו גם חדשות טובות, והן קשורות כולן לתגלית יבגני אורלוב, המגלם את אלכס המתלבט. אמנם קשת ההבעות הדרמטיות שלו עדיין מוגבלת, אך אורלוב הצעיר ניחן בנוכחות מרשימה, שממגנטת אליה את המצלמה. בהנחה שהקהל הרחב לא ממש יזרום לאולמות הקולנוע על מנת לראות את "פנתר לבן", יש לקוות שלפחות מלהקים/ות וסוכני/ות שחקנים יצפו בו, ויחקקו בזיכרון את הנוכחות האורלובית הזו.