"הכחול הוא הצבע החם ביותר"

או שאת זוללת ספגטי או שאת בולעת צדפות. שתי האופציות הלגמרי-לא-מטאפוריות הניצבות בפני נערה צרפתייה בת 16-17, שעדיין לא סגורה סופית על העדפותיה המיניות, מהוות מעין זרז עלילתי שמטרתו לייצג את הדילמה העקרונית שבה שרויה הנערה - האם עליה להעדיף את הלוקש הפאלי או שמא מוטב לה להניח לשונה על הרכיכה הלחה ובעלת המרקם הרירי? הנערה, אדל שמה, שנולדה לתוך עולם הספגטי הלוהט שאביה מצטיין בהתקנתו, מתקשה בתחילה להסתגל לקרירותה של הצדפה שבה אוחזת חברתה, אבל בהמשכה של העלילה, אף מכשלה קולינרית זו באה על תיקונה. ספוילר? לאו דווקא. הנערה פשוט מכריעה לטובת ההעדפה הלסבית.

דומה שהדילוג רב המשמעויות בין מין למזון, המהווה חלק מהותי מהקונפליקט הדרמטי בסרט "הכחול הוא הצבע החם ביותר" כבש לחלוטין את אנשי חבר השיפוט של התחרות בפסטיבל קאן, שבחודש מאי האחרון הזדרזו להעניק לסרט הזה את "דקל הזהב" היוקרתי, ובכך הנחילו לעולם הקולנוע קושיה בעלת שלוש תשובות אפשריות. האם הפרס ניתן לסרט בשל איכותו העילאית? אולי מחמת אורכו המופלג (שלוש שעות נטו)? או בגלל הסנסציה המוטמעת בתוכו - סצינת אהבה לסבית מפורטת במיוחד, שמתמתחת על פני רבע שעה שלמה?

ואגב הקושיות האלה: שני דברים מיותרים לגמרי נקשרים עם "הכחול הוא" שביים עבדלטיף קשיש. האחד הוא אורכו המוגזם והמרגיז, שלא נועד אלא להכתיר את הסרט כ"אירוע" תרבותי עוד לפני הכניסה אל אולם ההקרנה. העניין המיותר האחר קשור להפרזה של שופטי פסטיבל קאן, שהמטירו על ראש הסרט הסימפטי הזה את "דקל הזהב", ובכך הפקיעו אותו סופית מהקשריו הפילמאים, והציבו אותו כנושא לדיון-חברתי-חם, וכלהיט להתקשקשויות בסלונים של ליל שבת.

ואם לא די בכל זה, הגיחה לאחרונה מאחורי הקלעים גם הגברת ג'ולי מארו, והוסיפה את הגחלים הבוערות שלה אל המדורה הכללית. מארו, כיום בת 27 , פרסמה לפני כשלוש שנים ספר קומיקס על אודות אהבת נשים, שעליו ביסס קשיש את סרטו. הסופרת נזעקה לקמפיין חירום כנגד הסרט, משום שלדעתה קשיש, גבר-עד-שלא- הוכח-אחרת, אינו ראוי ליצור סרט על אודות לסביות, שכן הוא מעולם לא חווה את החוויה הנשית. באותה ההזדמנות הוסיפה הסופרת גם הערה כנגד אדל אקסרכופולוס ולאה סיידו, שתי השחקניות הראשיות ב"הכחול הוא", שנבחרו לגלם את תפקידיהן בסרט על אף שהן עצמן אינן לסביות. מזכיר את המסע הקולני כנגד אושרי כהן, שלוהק לתפקיד קצין בסרט "בופור", אף שהוא עצמו לא שירת בצה"ל.

ולעניין עצמו: אדל, תלמידת שביעית בבית ספר תיכון בעיר התעשייתית ליל, נענית לחיזוריו של תומא מהכיתה שמעליה. היא יוצאת עמו לסרט, נכנסת איתו למיטה, אבל משהו במכלול היחסים הזה מותיר חלל ריק בנפשה. דווקא אישה צעירה ששערה טבול בגוון כחול, החולפת ברחובות העיר, היא שמעוררת סערה פנימית אצל אדל הקטנה. צעירה זו, אמה שמה, הינה סטודנטית לאמנויות המכשירה עצמה לקראת קריירה כציירת. סקרנותה של אדל וניסיונה המיני השופע של אמה, מתאחדים יחד במיטה, לאותה סצינה ארוכה שכבר אוזכרה קודם לכן.


כחול הוא הצבע החם ביותר. צילום: יח"צ

"הכחול הוא הצבע החם ביותר" איננו סרט האהבה הלסבי הראשון, ובוודאי שלא האחרון. מצד שני, זהו "סרט אירוע", שמספח אליו הרבה העמדות פנים, פטפטנות כאילו-פילוסופית, ופאטאליות מיוסרת אינסופית. תוספות מיותרות אלה הן אלה המאריכות שלא לצורך את משך דקותיו המופלג, וכמעט ומשכיחות את העובדה כי מדובר בסרט אהבה ושיברון לב, שיכול היה להיות הרבה יותר טוב.

עבדלטיף קשיש, המוכר בארץ בעיקר בשל סרטו היפה "הגרגיר והדג" (2007), מצטיין בהנצחת הרגעים הקטנים של החיים. ב"הכחול הוא" מתבטא הדבר בעיצוב שיחות אקראי בין אדל לחברותיה הגימנזיסטיות; בניווט סצינות רבות המתארות זלילות של ארוחות ערב; בלכידת מראה מלבב של פארק פורח, וגם בתיאור מדוקדק של אנרגיות הסקס המנשבות בבר גייז הומה בליל שבצפון צרפת. לצד פיסות חיים מרנינות אלה, מנחית קשיש על הסרט מטענים מזויפים של כובד ראש אינטלקטואלי - דיון בתורתו של סארטר, ויכוח על מהות הרנסנס, והגיגים על אודות נצחיותה של האישה בציורי גוסטב קלימט ואגון שילה. המאמץ להוסיף רובד כאילו-נחשב-יותר אל סיפור האהבה הזה, מדיף ריח חמוץ של הזעה שלא במקומה.

הצלחתו העיקרית של קשיש מתבטאת בליהוקן של אקסרכופולוס וסיידו לתפקידי אדל ואמה. אדל של אקסרכופולוס האלמונית עד כה, היא נערה תפוחת שפתיים, דומעת בקלות, מנוזלת תמידית וזללנית לא קטנה - תכונה שבאה כאנטי תזה לאובססיית הרזון המיוחסת דרך קבע לבנות גילה. תאוות החיים שלה, התמסרותה הטוטאלית למושגי האהבה והנתינה ורגעי האובדן הפרטיים שלה, מעוצבים על הבד בדייקנות מפליאה. גם סיידו המוכרת יותר, עושה תפקיד קולנועי ראוי, אם כי הדמות שהוטל עליה לגלם על הבד אינה עגולה ושלמה כמו דמותה של הנערה אדל. אמה, הציירת המתחילה והממש לא מוכשרת, היא אישה צבועה, שעוטפת את שאפתנותה הבורגנית באריזות של חתרנות פסבדו-אינטלקטואלית, הנערמות כהנגדה ברורה לפשטות הליכותיה ותגובותיה של אדל.

קשיש מעיד שהוא שאב את ההשראה לכתיבת סרט זה לא רק מספר הקומיקס של מארו המיליטנטית, אלא גם מרומן מסוגנן בשם "חיי מאריאן", שחובר על ידי פייר דה מאריבו בן המאה ה-18, והוא הספר המועדף ביותר על ידי אדל הצעירה. השימוש המושכל בספרות הרוקוקו שירת כבר בעבר את קשיש, כשעיצב על פי מחזה מאת מאריבו גם את הקומדיה "משחקים של אהבה ומזל" (2003), שעלילתה מתחוללת בעיירת מהגרים מצפון אפריקה הסמוכה לפריז. הדילוג האלגנטי הזה בין קלאסיקה למודרנה יכול היה לשרת את "הכחול הוא" באופן הרבה יותר מוצלח, אילו קשיש היה מסתפק באמירה אנושית צנועה, ולא מנסה לאתגר את הפילוסופיה המערבית כולה.

"זרים על שפת האגם"

הלהט"בים לוהטים השבוע. אם "הכחול הוא הצבע החם ביותר" הצרפתי מתהדר בסצינות סקס לסביות נברניות במיוחד, אזי "זרים על שפת האגם", גם הוא מתוצרת צרפת, משיב לו בסיטואציות מפורטות של מין הומוסקסואלי, המצויות על סף הפורנוגרפיה.

אך לא רק פער בהעדפה המינית מפריד בין שתי ההפקות הללו, אלא גם תהום של גישה סגנונית. בעוד "הכחול הוא" משרטט תמונת עולם מלאה וגדושה בניואנסים ריאליסטיים, הרי ש"זרים על שפת האגם" מעדיף את ההגשה האבסטרקטית כמעט, שתלושה מכל הקשר מציאותי, ובתוך כך מתמקד סרט זה אך ורק באקט הסקסואלי כשלעצמו. במקומות שהראשון שואף להרחיב את היריעה, האחר מתעקש לטשטש אותה לכלל כתם צבע מופשט, שבו הצופה נדרש להינתק מהמושב שלו באולם ההקרנה החשוך, ולהפוך לחלק מהמודגם על הבד. ומה לעשות, לא לכל סקטור בחברה האנושית האתגר הזה ממש קורץ.

סביב אגם קטן מתקבצים להם מדי יום גברים בגילים מגוונים, המצויים בשלבי ערטול שונים, ומטרה אחת בלבד לנגד עיניהם (או מוטב לומר גופם): סקס זמין ומיידי עם בני מינם. המעשה המיני מתרחש בדרך כלל ביער שמשתרע על גדות האגם. שם במעבה היער, זאת יודעים כבר מזמן כל כיפה אדומה וגם כל הנזל וגרטל, מתחוללים דברים אפלים, שלא הכל מותר לגלות על אודותיהם.

פרנק, גבר צעיר, חומד את חלציו של מישל, גם הוא גבר צעיר. אלא שמישל כרוך אחר גופו של צעיר שלישי, המצטיין בעיקר בשחייה. לילה אחד נעלם השחיין, ומישל מתפנה להיעתר לחיזורי פרנק. זמן מה מאוחר יותר צפה גופתו הטבועה של השחיין, ועמה תעלומה המנסרת בחלל של זירת הזיונים ההומה - מי אחראי למוות המסתורי הזה. בהמשך העלילה תצטרפנה עוד שתי גופות אל התעלומה המרכזית.

אלן גירודי, במאי ותיק של סרטי גייז, עיצב את "זרים על שפת האגם" כסוג של פרפרזה על "אוונטורה" המהולל של אנטוניוני האיטלקי, שבו אנשים נעים משמאל לימין ולהפך, במטרה למצוא את המטרה שלשמה הם נעים לשני הכיוונים. אף על פי שגירודי גודש את הבד באינספור מגעים מיניים, בסופו של דבר מצטייר העולם הריק שאותו הוא בא לתאר כזירה פולחנית של זומבים נטולי ארוטיקה, המתפקדים כאילו הם שרויים בתוך תיאטרון בובות עם הוראות בימוי בלתי ניתנות להגמשה.

ההיצע השופע של סקס גלוי לא מסתיר את העובדה המעציבה שהסרט עצמו משמים למדי. בוודאי עבור מי שהצצה בחשיכה על יחסי מין בין גברים אינה מצויה במקום גבוה בסולם העדפותיו/ה.