"אבא מחרחר במיטה, מצבו לא טוב, / אמא משוחחת על כך בפרוזדור, / עם הידיד צבי והמכר דב" ("הילדה חיותה רואה ממותה")

אבא מת בשבת בבוקר. במיטתו. מהתקף לב. הוא הספיק עוד לבקש מאמא ענבים לפני שהכאב תקף. הבהלה הייתה גדולה, הצעקות היו רמות ובנו הבכור קרא לרופא. אך זה בושש להגיע. ואבא ישראל נפח את נשמתו. מול עיניהם הכלות של האם מלכה, בנו דוד והבן הצעיר חנוך. חנוך לוין.  

השנה היא 1956. המקום הוא תל אביב. חנוך בן 12 וחצי. זו הגופה הראשונה שהוא רואה בחייו. אבל המוות עוטף אותו כמו שמיכת פוך מהרגע שבו הגיח לאוויר העולם, ב-18 בדצמבר 1943. לו היה חי כעת, היה חנוך לוין חוגג 70 באיפוק אופייני. אבל הוא מת, כמו אביו, מוקדם מדי. ואף שהותיר אחריו עשרות מחזות, פזמונים ומערכונים, מותר לחוש מועקה ולהרהר בהחמצה. 

מה עוד היינו מקבלים מבכיר מחזאי ישראל, מהגדולים בדורו, לו היה מאבחן בזמן את הסרטן שבו לקה. איזה עושר סגנוני ועומק פיוטי, אלו הברקות לשוניות וצלילות מחשבתית. ואולי, רק אולי, היינו מכירים אותו יותר. קצת יותר. 

כי היוצר שהמוות והכאב כרוכים בחייו ושזורים ביצירתו למלוא אורכה, נותר אניגמטי, 14 שנים לאחר מותו. הוא ידע לומר הכל בבהירות ולהותיר אותנו פעורי פה, משתוממים ולא באמת מבינים מיהו האדם מאחורי היוצר, מיהו הילד הרגיש והפגיע מאחורי הגבר המוקפד והחד כתער. 


איור: ליאב צברי

"לחיות זה דבר נורא"  

ב-1935 נוטלים ישראל ומלכה לוין, זוג יהודים שומרי מסורת מהעיר לודז' שבפולין, את בנם הפעוט דוד, עולים על אונייה ושמים את פעמיהם לפלשתינה. השלושה מתמקמים בדירת קרקע בדרום תל אביב, בשכונת נווה שאנן, רח' ראש פינה 18 פינת עקיבא איגר. את השכונה, בדיוק כמו היום, מאכלסים מהגרים. רק היבשת וצבע העור השתנו. אז הם היו בהירי עור מאירופה, היום שחומי עור מאפריקה. 

אם נביט היטב בדמויות הכמושות הללו, שמהלכות להן כפופות בין טיפות הגשם הזולגות על המדרכות האפורות, ייתכן שנבחין בפנים מוכרות. הנה הניה גלרנטר. וייתכן שזהו ליידנטל. וזו דומה לשפרכצי. אחר הצהריים נלך לסלון היופי של בלה. ובדרך יתנועע לפנינו ביג תוחעס. מעניין למי הוא שייך. 

לתוך הקומדיה האנושית הזאת, בזמן מלחמת העולם השנייה, נולד חנוך. אחיו בן תשע. והוריו נואשים. הם מנסים לאתר קרובים שנלכדו בתופת. בעוד מספר חודשים תתבהר התמונה: איש לא שרד. אבא ישראל איבד בשואה את כל משפחתו. ואם לא די בכך, גם המצב הכלכלי קשה. חנותו הקטנה אינה מצליחה לפרנס את המשפחה. כעבור שנים תשמש המכולת השראה לבנו המחזאי. גם השכנים יקבלו שם מקום. ושלושת החברים שלא יעזבו לעולם: הכאב, הפחד והמוות. 

כשחנוך בן ארבע וחצי, נהרג איתמר, השכן מהקומה השנייה, על ה"אלטלנה" מול החוף. ובמלחמה שפורצת מפציצים מטוסים מצריים את העיר ופצצות נוחתות ליד הבית. הילד הרגיש נבהל, סופג מטענים. אלה יתפוצצו על הכתב וייחרטו גם בפניו. הביטו בפרצופו המוארך, שבו נבלעה הצעקה. זו מהציור של מונק. 

החלק התיאטרלי בבית לוין שייך לאח דוד, שעובד כעוזר במאי בקאמרי. אחרי שהאב נפטר הוא טס ללמוד באנגליה. חנוך עובר מבית הספר הממלכתי-דתי "יעבץ" לתיכון הדתי "צייטלין", אבל מלכה מתקשה לשרוד. בגיל 15 הוא מתחיל לעבוד כשליח בחברת "חרות" ונרשם ללימודי ערב בעירוני א' לנערים עובדים. זהו רגע מכריע בחייו: הוא מצטרף לחוג הדרמטי ומשחק בהצגה "מיכל בת שאול".

הוא גם חוזר בשאלה. במדינת בן-גוריון. אין בה מקום לרחמים ואפילו לא לחמלה. הסבל ניכר. וביטויו עוד יהיה וולגרי. בוטה. חריף. עולב. וארסי. מה שנתתם לי, תקבלו חזרה. עם ריבית. 


לוין. מה שנתתם לי, תקבלו חזרה. צילום: גדי דגון

"חורף, קיץ ומלחמה" 

ב-1963 תופס אשכול את מקומו של הדיקטטור. ישראל משתחררת. גם חנוך, ששירת כצפן בחיל הקשר. הוא מתחיל ללמוד פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב. לא עובר זמן רב וכולם מכירים את טורו הפרובוקטיבי בעיתון הסטודנטים "דורבן", העונה לשם הססגוני "דף האחוריים של חנוך לוין". 

לחנוך בן ה-22 כבר יש מודעות פוליטית. דעותיו נושקות למק"י. והוא לא דופק חשבון. מיליטריזם עם ערבים ובואו נקנח בשואה. פשוט דליקטס. חלק מהסטודנטים לא רואים זאת בעין יפה וחותמים על עצומה נגדו. אבל חנוך לא מתרשם ואפילו לא מסיים את התואר. 

"בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לרקסי רובינשטיין", כך נפתח סיפור קצר פרי עטו המושפע קשות מקפקא. לוין מעביר הילוך. הוא מפרסם טקסטים ב"הארץ" וכותב את "תפסו את המרגל", שזוכה בתחרות תסכיתים של קול ישראל. הבמאי הוא דוד לוין, אחיו הבכור. 

1967 היא השנה של החלונות הגבוהים, השלישייה התל אביבית שמקליטה את שירו "חייל של שוקולד". חנוך, המנבא את המלחמה שתכף תפרוץ, מנסח תיאורים קשים לעיכול: "רב הטבחים מגיש בשר לתותחים", "חדרי לבו פתוחים עכשיו", "הדם אזל". השיר נפסל לשידור. אבל הוא רק ההקדמה לטרילוגיה הפוליטית הסאטירית שתזעזע עוד מעט את ישראל המסואבת, הנהנתנית, האטומה. 

ישראל של משה דיין היא בדיוק אותה ישראל של משה יעלון שמקבלת לחיקה בנובמבר 2013 את ביצועו המצוין של יהודה פוליקר לשיר "שחמט". "לא יחזור אבי / אבי לא יחזור / חייל לבן מכה חייל שחור", שרה ברוך, 45 שנה לפני כן, חוה אלברשטיין הצעירה. האב שלא יחזור יכול להיות גם אביו של לוין, שעוד יחזור שוב ושוב בסיוטיו הבימתיים של בנו. 


לוין. ללא רחמים. צילום מסך

לוין עובר באותה תקופה מדירת הגג לקומת הקרקע בהרברט סמואל 20. שם מנוסחים הטקסטים. שם נפגשים השחקנים. שם נחבטת האופוריה שאחרי המלחמה. "שחמט" הוא רק קטע אחד מהרוויו הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה", בבימויה של עדנה שביט ובהשתתפות ארבעה סטודנטים לתיאטרון, שמועלה באוגוסט 68' במועדון "ברברים". 

סרקזם, הומור שחור והשתלחות פרועה בכל מה שקדוש, כלומר לובש מדי זית, שנה בלבד אחרי המלחמה, גוררים תגובות נזעמות. לוין אומנם לא חושש, ובאחד מרגעי השיא לא מהסס לתקוף את הגנרל שמואל גונן (גורודיש) ב"מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות", שמהווה פרודיה על נאום הניצחון שלו, אך המחזה יורד עד מהרה. גם גורודיש עוד יירד. לאפריקה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אבל אנחנו בדרך למלחמה אחרת, ההתשה. 

במרס 69', במרתף "הקברט הסאטירי" מתחת לקולנוע פריז, מוצג "קטשופ". במאמר שפרסם טען המחבר שהסאטירה אינה כלי תקף לעשיית שינוי, אבל הקהל פוחד ומגיב באלימות גם בתוך האולם. בין שירים קודרים על המלחמה, ציד מכשפות ומחבל שעומד להיתלות, נמצא גם "בצער לא רב, ביגון לא קודר", שיהפוך כעבור שני עשורים ללהיט מיינסטרים בביצוע ריקי גל. 

הסערה האמיתית עוד בדרך. אבל לפני כן משיק לוין מחזה ראשון, "סולומון גריפ", שמציג את שפתו, עולמו והמוסר המפוקפק של גיבוריו: גריפ שוכב במיטה בתקווה שאשתו פרציפלוכא תטפל בו, אבל היא חושקת ברופא בַרמָליָ. לוין תורם לנו את המושג המרנין "שדחת" - "אישה עם חזה גדול והרבה תחת" . 

"מה אכפת לציפור" 

ינואר 1970. מלחמת ההתשה. אולם נחמני. בוקס בבטן. או בלשונו של לוין, "לתקוע נודות". הבכורה של "מלכת אמבטיה" בקאמרי, בבימויו של האח דוד, מפוצצת והמחזה נפסל על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות. ב-12 באפריל הרוויו עולה שוב ומחולל סערה ציבורית עזה. לוין לועג ללאומנות, לצדקנות, לגזענות, לעיוורון ולא מהסס לטפל גם בשכול.

21 הקטעים, מערכונים ושירים שהולחנו על ידי המתופף זהר לוי, קורעים את החברה הישראלית לגזרים. והחברה הישראלית מגיבה בהפגנות ובהתפרעויות. הגינויים חוצים גבולות פוליטיים, מהמפד"ל ועד מפ"ם. לוין, שכותב על חברה שעוקדת את בניה, מואשם בפגיעה במשפחות שכולות. מנכ"ל הקאמרי נבהל ומוריד את הרוויו, ששורד רק 19 הצגות. הביקורות נעות בין "אמבטיה של מחלת נפש" ל"מוח שטני או חולה רוח".  


חנה מרון ואהד שחר ב"אורזי המזוודות". צילום: גדי דגון

החיבור של לוין ולוי נמשך לתוך 1971. באוגוסט מקים זהר לוי את אחרית הימים, להקת רוק חד פעמית. הטקסטים מורכבים, הסאונד כותש. לוין כותב ארבעה שירים, מחצית מהאלבום, וביניהם "אין מקום לשניים על עמוד החשמל" ו"התעמלות בוקר", שמתכבדים בדמויות האומללות שיאכלסו עוד מעט את מחזותיו, וגם את "העץ הוא גבוה" עם השורה "מה אכפת לציפור שהעץ הוא ירוק". טקסט מעורפל, הגותי, שמקדים את מחזותיו העמוקים באמת. 

לוין מתגורר בדירה חשוכה בסוף רחוב הירקון, קורא המון וכותב ללא הרף. מעת לעת הוא עושה הפסקה, גורב גרביים, נועל סנדלים ויורד לים. כשהוא עושה קניות בשופרסל בבן יהודה, הוא פוגש את ציפורה גרבר, אמו של יוסי השחקן. המחזה החדש, שעליו הוא עובד עם הבמאי עודד קוטלר, נקרא "חפץ", על שם גיבורו שמחליט להתאבד, מתחרט, ואז נדחף אל מותו.

לאורה ריבלין, חברתו של קוטלר באותו זמן, שמגלמת את פוגרה, הכלה הרוצחת, תיזכר: "נבהלתי מהדמות שלי בהצגה, מהרוע שלה, עד שברחתי מהחזרות וחזרתי אחרי שלושה שבועות". לאחר שהקאמרי והבימה מסרבים לקלוט אותו, "חפץ" הופך ב-1972 להצלחה המסחרית הראשונה של לוין, שזוכה להכרה ממסדית בצורת פרס שיקבל מנשיא המדינה זלמן שזר. לוין מסרב. 

בדצמבר עולה "יעקובי ולַידנטל", המחזה הראשון שלוין גם מביים בעצמו ואותו הוא מסכם במשפט "שני גברים חמוצים ואישה חמוצה מחמיצים את החיים". אה, כן, יש עוד גיבור למחזה, ישבנה של הגיבורה, המכונה "ביג תוחעס": "כולם כל כך מתפעלים ממנו, ואילו אני מצדי אומרת: קחו אותו, מה לי ולו". על הקיבעון האנאלי של לוין עוד ייכתב רבות בהמשך. אבל בראיון לעמנואל בר קדמא, הוא מתאונן שאולי היה הפעם רך מדי. 

אחר כך, ירחם השם, גם יתאהב. למרות, ואולי בגלל, תדמיתו הסגפנית, נשים אוהבות אותו. בפברואר 74' מועלה בקאמרי "נעורי ורדה'לה". הציירת נאוה כורש מתרשמת עמוקות ואחרי הבכורה תובעת מהשחקן יצחק חזקיה להכיר בינה לבין המחבר. השניים הופכים לזוג, מתחתנים וגרים ברח' סירקין, מתחת לנורית גרץ ועמוס קינן. אחר כך, סמוך לשינקין, ייוולד בנו הראשון של חנוך, ישראל, על שם אביו המנוח. אבל הקשר אינו צולח את המהמורות והשניים נפרדים. 

בניגוד מובהק להצלחה המתמשכת וההערכה העצומה שלהן זכה כמחזאי, יחסיו של לוין עם הקולנוע קצרים ומתסכלים. בתחילת העשור הוא שותף לסרטו הכושל של דן וולמן "פלוך" וב-1977 נכווה עם "פנטסיה על נושא רומנטי", שמתרחש בזירה המוכרת לו היטב, דרום תל אביב. עליבות, ייאוש וחלומות מנופצים, בגילומם של הלוזר האולטימטיבי יעקב קולף וחבריו, מתאספים לחגוג את החיבור בין כריסטינה מלכת שוודיה לדודו טופז. תתארו לעצמכם, טופז ולוין על אותו סט. 

מבקר הקולנוע זאב רב נוף קובע שמדובר ב"קומדיה צינית, אכזרית ואלגנטית". אבל הקהל חושב אחרת ומהסרט נותרו בעיקר שני שירי מפתח: "אני חיה לי מיום ליום" של תיקי דיין, שיהפוך כעבור עשור ללהיט ענק בפיה של ריטה, ו"ציפור המכנסיים הקטנה" בביצוע מופתי של רפאל קלצ'קין. אותה ציפור מכנסיים היא גם גיבורת מחזהו של לוין מ-1978, "סוחרי גומי", הראשון שאינו נקרא על שם גיבוריו. אז על מה ההצגה? מיכאל הנדלזלץ מקונן ב"הארץ": "כל חלקו הראשון של המחזה הוא שיר הלל לקנדון".

חיי האהבה של המחזאי, עם זאת, שונים בתכלית מאלה של גיבוריו. הוא נישא לדיילת עדנה קרן ועוקר להרצליה פיתוח. לשניים נולדים שני בנים, אהרון (כיום בן 33) ורפאל (30). 

"לונדון לא מחכה לי" 

1979. חורף. נובמבר. שנתיים לשלטון הליכוד. הרשעות והמיזנתרופיה של לוין, 36, מרימות ראש. אבל מיהו חנוך לוין? ומה מסתתר מאחורי הדמויות הגרוטסקיות שלו? מהיכן נובעת תשוקתן למין ולחום אנושי? ומדוע גורלן כה כואב ואפל? הקהל אולי סקרן, גם המבקרים תוהים, אבל המחזאי מתעטף בשתיקתו ומסרב להתראיין. 

הקאמרי מעלה את "הוצאה להורג". מחזה מצמרר, אוניברסלי, שיוצא מהשכונה הקטנה אל העולם הרחב ודן סביב "במה קטנה להתעללות ולשחיטה" ברצון העז לחיות, גם אם המחיר הוא סירוס וקטיעת איברים ועשיית צרכים. לוין אינו בוחל בתיאורים גרפיים מעוררי חלחלה כמו "יישחט גרונו בסכין קצבים" וגם "תוך טפטוף הדם מגרונו וכשמיתרי קולו מנותקים, יוכנס ראשו אל תוך אסלת בית הכיסא". 

שנתיים חולפות. הרוע, ההתעללות, מקבלים פנים אחרות. וסערה חדשה מתחוללת. ב"ייסורי איוב" משופד הגיבור באחוריו וגוסס עד סוף המחזה, רק כדי לטפל בשאלה הקיומית אם יש אלוהים או לא. לוין אינו חוסך מצופיו עירום פרונטאלי וזוכה ליחסי ציבור מסגנית שר החינוך והתרבות מרים גלזר-תעסה, שתוקפת את מימון התיאטרון "בו גבר עירום תלוי 20 דקות וכל ערוותו מתנדנדת".  

אבל לוין לא מרחם על איש. הקהל שמגיע לצפות ביצירותיו זוכה לסטירות לחי מצלצלות. לוין מנתח את מוחם וחושף את הרגשות, היצרים, הצרכים, האמונות והשקרים, ומטיח אותם חזרה בפרצופם של צופיו.

השנה של מלחמת לבנון מתחילה עם "הזונה הגדולה מבבל", שמסתיים עם אב שאוכל בבלי דעת את בנו ומפריש אותו לסיר. הפעם המחאה מגיעה מתוך התיאטרון, והמחזה מקוצר ב-20 דקות בעקבות מחאה של שחקני הקאמרי. 

המלחמה יולדת את "הפטריוט". לוין חוזר לאופציית הקברט הסאטירי והצנזורה חוזרת לפסול. לוין והבמאי קוטלר מצפצפים על הצנזורה והמחזה מועלה פעמיים בתיאטרון נווה צדק. הממסד יוצא מדעתו. היועץ המשפטי לממשלה אף ממליץ להגיש כתבי אישום כנגד הנהלת התיאטרון. 

הלהיט הגדול ביותר של לוין בשנות ה-80, שבהן גם יזכה לביקורות על כך שהוא חוזר על עצמו, הוא בכלל שיר. "לונדון" של חוה אלברשטיין קורע את הרדיו ב-1989. מילות השיר לקוחות מהמחזה "אורזי מזוודות", שהעלה שש שנים קודם לכן. הגיבורה שלו, בלה שוסטר, תושבת דרום העיר שרוצה להגר ללונדון, היא גם אחותה של נינה שוסטר. במציאות היו בלה ונינה אחיות קוסמטיקאיות מרח' בן יהודה. 

"כשתחשכנה עיני" 

שנות ה-90. העשור האחרון לחייו. שבו המוות יחלחל בתחילה למחזות. ואז יעבור גם את פתח הבית וייקח עמו הכל. 

"הילד חולם" היא הצגה מערבלת קרביים. דינה בליי דקת הגו וקצוצת השיער מגלמת ילד יהודי, גיבור מחזה שמבוסס על מסעה חסר התוחלת של אוניית הפליטים "סנט לואיס" ב-1939, רגע לפני. זהו מחזה מופתי על השואה. ללא ציניות. ועם הרבה עצב. חמלה. וחוסר אונים. פסי הרכבת. הלבוש. מדי החיילים. והמוות הסופי. כולם מרמזים על מה שלוין סירב לדבר עליו. משום שלוין עסק במטאפורות. זו לא הייתה הצגה, זו הייתה שירה. שירה עילאית. 

אחת השחקניות במחזה, ליליאן ברטו, רק בת 27, הופכת לאשתו השלישית של לוין בן ה-50. השניים מתגוררים ברחוב הקסום ג'ורג' אליוט, המקביל לשינקין, ושם נולד בנם אלכסנדר. כשחנוך ימות, עוד לא ימלאו לו ארבע. 

באוגוסט 97' עולה "רצח". מחזה פוליטי בעליל. בוטה ומעורב. רצח ונקמה. נקמה ורצח. וגם אונס להשלמת הזוועה. למרבה האירוניה, חנוך אינו מוקצה מחמת מיאוס אלא נמצא בלב הקונצנזוס. הוא מחובק על ידי הממסד. והקהל נענה לו. האם בתיאטרון כזה יש ערך? ואם יש בו ערך, איך ייתכן שהכל נשכח ומודחק ומוכחש? 

1999. שנת המוות. "כְּשֶׁתֶּחְשַׁכְנָה עֵיניַ, שַׁאֲבִי אֶת עֵיניַ הַמֵּתוֹת אֶל עֵיניִַךְ הַפְּקוּחוֹת, וְקַבְּלִי אֶת מַרְאִי הַמּוּטָל לְחֵיקֵך, וַעֲשִׂי לִי מָקוֹם כִּי קַר". את השיר הזה כותב לוין ב-1998 למחזה האחרון שמוצג בחייו. הוא חולה בסרטן ויודע שקצו קרב. המחזה הוא עליו. שמו "אשכבה". 

לוין מאושפז בתל השומר. את האודישנים למחזה "הבכיינים", שגיבוריו הם חולים סופניים, רופאים ואחיות, הוא עושה בבית החולים. לעתים מחכים השחקנים שעות עד שיאזור כוח לעבוד איתם. עד שזה נגמר. 

"כשאזדקן", הוא אומר לליליאן, "תזכירי לי שני דברים: לא להעלות זיכרונות ולא לדבר על מחלות". לוין לא מזדקן. הוא הולך לעולמו ארבעה חודשים בדיוק לפני יום הולדתו ה-56. "הקומדיה הגדולה", מחזה שכתב ביולי, נמצא במחשב כף היד לצד מיטתו. 

* * * 

"הוי, פשפוש'קלה, לא לנצח תשחק בפוש'קלה. יום אחד תרגיש חלוש'קלה. יהיה מיחוש'קלה. רופא ירביץ מישמוש'קלה. ימצא שם איזה גוש'קלה והמצב אנוש'קלה. ולאחר ייאוש'קלה ונשיקה למוש'קלה. חיבוק לזוש'קלה. והופ סוף לקישקוש'קלה" (מתוך "אשכבה")