כשאני הולך לראות סרט בקולנוע, אני מחפש שני סוגים של חוויות - שהן מצד אחד סותרות, אך מצד שני משלימות. ראשית, שהסרט יספק לי שעה וחצי-שעתיים של אסקפיזם, מפלט מחיי היומיום לעולם מדומיין כלשהו, רצוי כמה שיותר גדול מהחיים ומה שיותר רחוק מהכאן ועכשיו. שנית, שהוא יעניק לי בתת-מודע (אגב אותו אסקפיזם) תובנות כלשהן שאוכל לקחת איתי הלאה, לאחר הצפייה, רצוי באמצעות דמות אחת לפחות שעמה אוכל להזדהות.

"חייו הסודיים של וולטר מיטי", שעולה לאקרנים בסוף השבוע הקרוב, ושאותו ביים, הפיק ושיבץ-בתפקיד-הראשי-את-עצמו בן סטילר, עושה בדיוק את שני הדברים האלה. וולטר מיטי הוא מישהו שכולנו יכולים למצוא בו את עצמנו: גבר בן 40 פלוס שמשבר גיל העמידה הממשש ובא מביא אותו להרהר על מקומו בעולם. 

מיטי, כמו רבים מאיתנו, קם בבוקר והולך לעבודה, אבל הראש שלו לא באמת שם: הוא שקוע בחלומות בהקיץ מאוד יצירתיים (הנגלים לצופה באמצעות סצנות פנטזיה פרועות) אודות מי הוא היה יכול להיות, או מה באמת היה אומר לעמיתיו לעבודה - במידה ולא היה כבול לקונבנציות החברתיות שבתוכן אנו חיים.

הכל משתנה כשמיטי, העובד בארכיון הצילומים של המגזין "לייף", מנסה לאתר נגטיב בודד ששלח למגזין הצלם המיתולוגי שון אוקונל (זוכה האוסקר שון פן) ושאמור להתנוסס על שער הגיליון האחרון של העיתון - רגע לפני שהמהדורה המודפסת מפסיקה לצאת, והוא עובר כולו לגרסת אונליין.

הקולגה היפה שלו שריל (קריסטן ויג, "מסיבת רווקות"), בה הוא מאוהב בסתר, משכנעת את מיטי לקום ולצאת להרפתקה בעקבות הנגטיב הבודד.

גיבורנו המופנם שומע לעצתה, ומחליט להפוך את החלומות בהקיץ למציאות. הוא יוצא למסע חוצה גבולות נפשיים וגיאוגרפיים בחיפוש אחר פיסת הפילם החמקמקה, מה שמביא אותו בין היתר למרחביהן עוצרי הנשימה של גרינלנד ואיסלנד, אולי שתיים מהמדינות הבודדות בעולם שבהן הטבע עדיין חי ופועם במצב הבתולי שלו.

סטילר, שעשה את הונו מסרטים טיפשיים כמו "פגוש את הפוקרס" ו"משתגעים על מרי", הלך הפעם על סרט יותר בוגר ואישי, והתוצאה ניכרת בכמעט כל פריים על המסך. השילוב של ההומור המשרדי היבש עם רגעי שבירת השגרה (כל אימת שמיטי שוקע בחלום בהקיץ) מסמל את אותו קו דק שבין שובר קופות הוליוודי לדרמת אינדי (שהופקה עצמאית) שבו מבקש הסרט ללכת.

בתווך, "חייו הסודיים של וולטר מיטי" מספק לצופיו חוויה אסקפיסטית מושלמת, עם צילומים מרהיבים, דמויות מוזרות וחינניות ופסקול מעורר השראה, אך גם מצייד אותם במסר חזק שפועם בין 114 דקותיו: אל תהססו לצאת מהקופסה, לשבור את המסגרת, לחיות את החיים. שלא תקומו יום אחד ותתחרטו על דברים שרציתם ולא עשיתם.

זה במאקרו. במיקרו, יש עוד הרבה רבדים לדרמה הקומית המרגשת הזו (העולם הישן מול החדש, מקומו של היחיד בעידן הטכנולוגי...), שהופכים אותה לאחת החוויות הקולנועיות המהנות והמעשירות שיצא לי לחוות ב-2013 היוצאת - סרט קסום שעוד אחזור לצפות בו בעתיד.