ענת עצמון לא תשכח את 27 בנובמבר 2013. היא בדיוק סגרה 55 שנות חיים, אבל חשק לחגוג ממש לא היה לה. כמה שעות קודם לכן נודע שאריק איינשטיין הלך לעולמו ובמהלך יום ההולדת שלה התקיימה הלווייתו. היא הלכה להיפרד ממנו בכיכר רבין. "הכרתי את אריק לאורך השנים ופגשתי אותו לא פעם באירועים חברתיים, וכמובן שאין אדם בר דעת שלא מכיר את פועלו היצירתי. הוא היה איש מדהים. עצוב לי מאוד להיפרד מאדם כל כך מיוחד שיכול היה להמשיך לתרום לא מעט. הייתי רוצה שיידע כמה אהבו אותו. הגעתי לכיכר אבל לא יכולתי להגיע לבית העלמין, קשה לי עם הרבה אנשים ביחד. אבל הצער והאבל קיימים בי".

אז לא חגגת השנה?
"מעולם לא הייתי טיפוס שעושה עניין מימי הולדת או עורך הפקות וחגיגות גרנדיוזיות, אף אחד לא צריך להשתגע מזה שנולדתי. חגיגות יכולות להיות באותה מידה מבחינתי כמו בכל יום רגיל. הייתי בעיקר עצובה על מותו של אריק, אבל כן ישבתי במסעדה עם הבן שלי שחזר מהצבא ואחר כך עם המשפחה הנפלאה שלי ובן זוגי. מבחינתי 55 זה רק עוד מספר נחמד, חמסה חמסה".

הראיון נערך במלון הרודס בתל אביב, מנהלת הטרקלין מגיעה לברך אותנו, מביטה בעצמון בהתרגשות ומודיעה "וואו, אני מעריצה שלך, גדלתי עלייך".

מעליב אותך שאומרים לך שגדלו עלייך? זה גורם לך להרגיש מבוגרת?
"ממש לא, מה לעשות, אני בת 55, את לא יכולה לברוח ממה שאת. אנחנו לא נשארים ילדים לנצח. אני רואה בזה מחמאה, אומנם לא מטורפת, אבל עדיין מחמאה. התחלתי את הקריירה שלי נורא מוקדם, בגיל 19, לכן זה מרגיש כאילו חלפו שנים. כמובן שהייתי מעדיפה להישאר פיזית בת 30 כל חיי, אבל לצרי עדיין לא המציאו את הפטנט".

הקליק עם דני

לעצמון היו מערכות יחסים מתוקשרות עם יהונתן גפן ושרון אלכסנדר, אבל האקס המיתולוגי שלה הוא כמובן דן תורג'מן. הם הכירו זה את זה במהלך צילומי הסרט "הלם קרב". היא הייתה בת 29 ואחרי שלוש שנים הם נישאו והביאו לעולם שני ילדים (ליאם, 19, ואלעד, 15). אחרי 12 שנות נישואים הם התגרשו, ומ-2008 עצמון בזוגיות עם דני סנדרסון, האבא של להקת כוורת. "הסול מייט שלי? זו הגדרה בומבסטית למערכת היחסים. שמעתי מישהי ברדיו שאמרה על בן הזוג שלה שהוא הסול מייט שלה וחככתי בדעתי אם יש דבר כזה בכלל. ביני לבין דני יש התאמה בחלקים גדולים באישיות, אנחנו שש שנים ביחד ואני לא רוצה להישמע בנאלית, אז אסכם את זה בכך שטוב לנו יחד".


"את לא יכולה לברוח ממה שאת. אנחנו לא נשארים ילדים לנצח". צילום: ליאור נורדמן 

זו הייתה אהבה ממבט ראשון?
"בואי נקרא לזה קליק ממבט ראשון".

יש מחלוקות, מריבות?
"ברור שיש בעיות כמו לכל זוג, אבל כשיש בעיה, אסור לטאטא, צריך לדבר על זה. זוגיות בלי מחלוקות היא משעממת, אני לא רבה איתו אבל יש לנו חילוקי דעות ואי הבנות, אבל לא רבות מדי. אי אפשר לא להעניק תשומת לב אחד לשנייה. שנינו משקיעים ודואגים שהיחסים יתפרנסו. חייבים להיות קשובים זה לזו ואסור לחפף. יש אדם שעומד מולך, וצריך לבוא מתוך רצון אמיתי לחשוב על האחר. רק ככה זה מצליח. אנשים לא מבינים וחוטאים בתחילת הדרך ומטייחים דברים ולבסוף זה מתפרץ".

את אדם פתוח שמדבר על הכל?
"יחסית כן, אני משתדלת, לא תמיד צריך לומר הכל, ואם יש דברים חשובים ונוקבים, רצוי לומר ברגע הנכון ולא להתעלם. אני יודעת שזה קשה אבל זה חלק מבגרות ולמידה. לא מעט פעמים שמעתי מחברותי דברים שיצאו משליטה שבעקבותיהם נותרו צלקות. חיים ומוות ביד הלשון. לכן עדיף לספור עד עשר ולדבר בכבוד לאדם שיושב מולך. זה קשה אך מאוד מועיל".

אתם תואמים גם בדעות הפוליטיות?
"אני לא רוצה לדבר בשמו. אני אומר על עצמי שאני בעד פשרות ושלום".

נראה שאת נמשכת ליוצרים.
"אני לא יכולה להכחיש, המציאות הוכיחה שאני מתחברת לאנשים שמשיקים למקצוע שלי. מתברר שיש נקודה של הבנה שאני זקוקה לה. נורא חשוב לי ביחסים הומור וראייה מיוחדת על החיים, ואת זה יש לרוב לאנשים העוסקים בתחום".

חשבתם על ילד משותף כשהכרתם?
"חשבנו, יותר נכון - אני חשבתי, אבל הגיל לא היה לטובתנו. יש לנו ארבעה ילדים שאנחנו מתים עליהם, ולדני יש כבר שני נכדים הכי מתוקים בעולם, ואני, כסבתא חורגת, מתעלפת ממתיקותם".

את גרה בדירתך ודני בדירתו, איך מתנהלת זוגיות בבתים נפרדים?
"אנחנו גרים בשני בתים יחד, כרגע זה פטנט לא רע בכלל, אבל לא כל זוג יכול להרשות את זה לעצמו. נפגשים מתי שנוח, איפה שנוח. אנחנו בתקשורת מלאה כמו שזוג צריך להיות. אנחנו יודעים אחד על השנייה, מעודכנים מה קורה איתנו במשך כל שעות היום. אני רואה אותו כל יום, אנחנו חיים יחד, רק בשני מוקדים".

אז התרגלת לישון לבד?
"אני ישנה מעולה איתו וישנה מעולה בלעדיו, כשאני ישנה טוב. אבל כשאני מוטרדת ויש כאלה מקרים אני ישנה רע בשתי המיטות".

של מי הייתה ההחלטה לגור בנפרד?
"הכרנו כשהילדים שלי היו קטנים והעדפתי להישאר בבית איתם ולא להיכנס ישר לגוב האריות עם הילדים. המון זוגות לא יכולים להרשות לעצמם מגורים בנפרד כי אין להם אפשרות ברמה הכלכלית, פה, במקרה, לכל אחד מאיתנו יש בית. אין לזה סיבה מיוחדת שהוא רוצה את הלבד שלו או משהו בסגנון, פשוט טכנית זה עובד טוב. הבית שלו זה הבית שלי והבית שלי זה הבית שלו. זה מתכון נהדר לזוגיות טובה".


עם סנדרסון, "מעדיפה שדברים יקרו במקום לדבר ולתכנן אותם". צילום: מגלן

יהיה איחוד בעתיד?
"אני מניחה שכן, כשהדברים יקרו הם יקרו".

תזדקנו ביחד?
"הלוואי, אני מקווה. אנחנו כל כך לא יודעים מה צופן העתיד. אני מעדיפה שדברים יקרו במקום לדבר ולתכנן אותם".

המקלט של רבין

עצמון שירתה בתיאטרון צה"ל ובגיל 19 קיבלה את תפקידה הראשון בסרט שפתח את סדרת הסרטים של "אסקימו לימון", וכך הפכה מבחורה אלמונית לאחת הנשים המפורסמות במדינה. שנה אחר כך השתתפה לצד גידי גוב וגלי עטרי בסרט "דיזנגוף 99", שבמהלכו צילמו השלושה סצינה נועזת שהפכה לאחת המפורסמות בקולנוע הישראלי.

"בדיזנגוף גילמתי דמות, היום נדמה לי שזה לא היה קורה אלא אם זה היה ממש מצדיק את המטרה. כשעשיתי את התפקיד לא היו לי ילדים. הבן שלי סיכם את זה הכי טוב כשנשאל בעניין, הוא השיב, 'את הנעשה אין להשיב, זה קרה וזה היה'".

אחרי הסצינה המדוברת, עצמון כבר הפכה לאחת השחקניות העסוקות בתעשייה. היא כיכבה בשלל סרטים וגרפה פרסים, אחר כך גם עברה לטלוויזיה. "אני מתגעגעת לקולנוע", היא אומרת, "למרות שהיום גם עושים סדרות נהדרות בטלוויזיה".

אז גם את הולכת לאודישנים?
"הולכת לאודישנים כמו כולם, אני לא משוגעת על זה, אבל לפעמים אין ברירה, זה חלק מהעבודה. יש בזה משהו מאוד לא קל לכל שחקן. אני עברתי דרך הפרונט מאוד חזק בתחילת דרכי, אז אני לא מתגעגעת לפרונט כפרסום אלא ממקום של עשייה. הציעו לי לא פעם להשתתף בריאליטי כמו 'מחוברות', וסירבתי. תחילה נורא גירה אותי לעשות זאת אבל הבנתי מהר מאוד שאני אצטרך לפרוש את חיי. את הסיפורים שלי אני מעדיפה לספר דרך שירים ותפקידים שאני מגלמת. הבנתי שאני אצטרך להיכנס עמוק לנבכי משפחתי ולא רציתי לחשוף את ילדי ואת בן זוגי. אין ברירה, אם אתה רוצה להצליח בריאליטי, אז אתה צריך לחשוף, ואני לא בנויה לזה. אני מאוד מכבדת אנשים ששומרים על פרטיות כמו לדוגמה אריק איינשטיין, ששמר לכל אורך הקריירה שלו על פרטיותו. אצלי לצערי במהלך הקריירה זה יצא משליטה. מנגד, אני לעתים מתקנאה באנשים שלא דופקים חשבון".

יש זיכרון בלתי נשכח מתקופת הטלוויזיה?
"כשאני התחלתי היה רק ערוץ אחד. כשקמו הכבלים קיבלתי תוכנית שבה סיפרתי על הסרטים שיהיו בכבלים, זה היה נורא מצחיק. זה היה בתקופת מלחמת המפרץ והייתי בחרדות אימים. אני זוכרת שבאחד מהצילומים פגשתי את יצחק רבין, שהתראיין בתוכנית אחרת באולפנים. חיכיתי שהוא יסיים ורצתי אחריו לחדר הלבשה כדי לשאול אותו 'מר רבין, מקלט או חדר אטום?', והוא אמר לי 'אני ולאה יורדים למקלט'", מחקה עצמון את קולו של רבין, "ומאותו רגע בכל אזעקה לא רק ירדתי אלא רצתי למקלט".

במקביל לקולנוע פיתחה עצמון קריירת תיאטרון מפוארת. היא שיחקה במגוון הצגות וב-1988 הקים אביה שמואל את תיאטרון ה"יידישפיל", ועצמון החלה לשחק גם בו. "השנה חוגגים יובל לתיאטרון", מספרת עצמון, "כשהוא הקים את התיאטרון כולם הרימו גבה, מי צריך יידיש בכלל, טענו. היידיש הייתה אז שנויה במחלוקת, הפנו לה גב, לגלגו עליה, היא נשמעה שפה של זקנים, רצו לחזק את העברית. אבא שלי התעקש, והיום, 25 שנה אחרי, האולמות מלאים. לאבא שלי הייתה דרך לא קלה".


מתוך ההצגה החדשה, "אנחנו רוצים בית ומנפנפים אותנו בכל מיני אמירות". צילום: יח"צ

את דוברת את השפה?
"לצערי, בבית לא דיברו איתי את השפה, כי רצו להיות צברים ובגלל זה אני סובלת עד היום. רק כשהתחלתי לעבוד בתיאטרון למדתי את השפה עם השנים בתפקידים שגילמתי".

הקרב על היידיש

ב-1986 שיחקה עצמון לצד אביה בהצגות רבות ואף הנחתה עמו תוכניות בידור כמו "עין בעין" בטלוויזיה ו"שבת תרבות" במשכן לאמנויות הבמה. השניים עבדו יחדיו בתיאטרון, וכעת הוא מביים אותה בהצגה חדשה, "דז'יגאן ושומאכר מכים שנית".

איך היחסים עם אבא?
"נאמנות נצח, תמיד הוא שם בשבילי. אנחנו עובדים ביחד שנים, אני לא יודעת איך זה לא. הוא מפרגן, אבל גם לא חוסך את שבטו בביקורת וברוך השם לא חסר לו. אבא שלי ביים את ההצגה ומבחינתי, למרות גילו המופלג - עד 120, חמסה חמסה - עשה עבודה עכשווית ונוקבת מלאת הומור וסאטירה ועל זה אני גאה בו".

ספרי קצת על ההצגה.
"את ההצגה כתבו ב' מיכאל ואפרים סידון, שיחד עם אבי יצרו את המחזה. היא מבוססת על זוג הבדרנים דז'יגאן ושומאכר שאין אחד שמודע לתרבות היידית ולא מכיר אותם. הם היו זוג בדרנים בסדר גודל של הגשש החיוור אם לא יותר, שהיו עושים מערכונים סאטיריים בידוריים, והקהל היה נקרע מצחוק. ההצגה עלתה לפני חודש והיא מסתובבת ברחבי הארץ, ומופיעה שלוש עד ארבע פעמים בשבוע".

אתם גם נלחמים על בית לתיאטרון.
"כן, זה מאוד חורה לי, מכעיס ומרגיז. בשנים האחרונות אבא שלי והמנהל החדש ששי קשת וכל התיאטרון פונים למדינה ולרשויות, כי רוצים להשיג בית לתיאטרון. רוצים שיקצו לנו מקום, אולם, ואנחנו לא מצליחים, מנפנפים אותנו בכל מיני אמירות. הגיע הזמן שזה יקרה. אין לנו בית משלנו, ששם אפשר לשחק ולעשות חזרות. אחרי 25 שנה של התמדה, הצלחה וקבלות ללא קורת גג, זה הוכיח את עצמו מספיק. גם אני הייתי אצל חולדאי וניסיתי לעזור, אני מבקשת שייתנו לנו בית זה גם חלום חייו של אבא שלי וזה נחוץ וחשוב כי זה התרבות שלנו וחבל".

ומה עוד על הפרק?
"סיימתי לא מזמן את ההצגה 'מדריך למטייל בוורשה' עם ליא קניג, שהייתה הצלחה גדולה מאוד ועכשיו היא בהפסקה כי ליא מאוד עסוקה בהבימה אבל היא תחזור. כרגע רץ עדיין מופע שעשיתי לפני שש שנים 'היא לא הייתה כאן' שהתחלתי בפרינג' בתיאטרון תמונע על אישה ששרדה את השואה ומגיעה לחתונה של ילדה שטיפלה בה כשהיא עלתה לארץ. מדובר על עשר דקות בתודעה שלה בזמן החתונה, כל חייה נפרשים לפניה, אני משחקת שם מספר דמויות - את האמא, הילדה, הנאצים - ומספרת את הסיפור דרך האישה הזאת. במקביל אני מריצה מופע חדש, 'פנים לאהבה', מופע יחיד בעברית, עם שירים. מדובר בסיפורים על חיי האהבה של סופרים ומשוררים רובם ישראלים כמו ביאליק, טשרניחובסקי ואלתרמן. מופע של הומור וסיפורי אהבה קטנים על אנשים גדולים. ויש עוד הצגה שרצה כבר שנה, הצגה בידורית שנקראת 'חופשה בפראג' עם פלורנס בלוך ושלמה וישינסקי. וזהו, מספיק לא? זה פחות או יותר, וזה די הרבה. הלו"ז שלי עמוס, כרגע אין לי זמן לנשום. אני מרגישה שאני כל הזמן באקשן. מהרגע שאני קמה עד הרגע שאני הולכת לישון עם המון נסיעות ממושכות להצגות ברחבי הארץ. הייתי שמחה אם היה לי לעתים פנאי לבהות סתם ככה בתקרה בבית שלי".


"רק רוצה שלא יהיה יותר גרוע. פולנייה, או לא?". צילום: ליאור נורדמן

הגיחה הקצרה לבמה

ב-1989 פצחה עצמון בקריירה כזמרת והוציאה את אלבומה הראשון, "בחלום", שממנו מפורסם שיר הנושא, שאיתו התמודדה באותה שנה בתחרות הקדם אירוויזיון והגיעה למקום הרביעי. שנתיים אחרי כן התמודדה בשנית בקדם אירוויזיון עם שירה "התקווה", הפסידה לדפנה דקל ששרה "זה רק ספורט" ונבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון. עצמון הגישה נגדה תביעה משפטית משום ששירה חרג ב-17 שניות מהמותר. באותה שנה הוציאה את אלבומה השני "לילה כר ודמות עלמה". האלבום לא הפך להצלחה מסחרית. "התקליט הראשון הצליח, השני פחות. כשגמרתי עם עניין התקליטים, ילדתי, והאמהות שאבה אותי ופניתי יותר לתיאטרון, אבל הרווחתי את הטייטל של זמרת, כי אני עושה את זה כיום במסגרת העבודה שלי על הבמה. לא השקעתי את כולי בשירה וזה מאסט בתחום לטוב ולרע".

ובינתיים את מתארחת במופעים של דני. שקלתם לצאת במופע משותף?
"אני כל כך עסוקה בעבודה שלי וזה משהו שאני לא מעיזה לחשוב עליו".

תחושת החמצה או חוסר מיצוי בתחום המוזיקה?
"אני נורא אוהבת לשיר. זה חלק ממני, הרווחתי עוד נישה בקריירה שלי, אני שרה כל הזמן. אבל בחרתי בשביל אחר מכל מיני סיבות. עם זאת, הרווחתי המון דברים בעשייה הזאת".

יש סיכוי שתוציאי אלבום נוסף?
"יש לי חלום סמוי לעשות משהו שהוא באמת שלי, אני לא יודעת אם הוא יתגשם, כי אני צריכה לפנות זמן. לא שוללת שיום אחד אני אתחרפן, אחליט שאני עוזבת הכל ואלך לכתוב ולשיר".

עשר שנים מהיום: מושב, כלב ומגורים משותפים עם דני?
"אני גרה במרכז של המרכז, ליד הבימה, ואני משוגעת על זה. לא הייתי יכולה לגור במקום אחר כמו מושב, כי הדממה תהרוג אותי. אני אוהבת להיות במרכז העניינים. אני מקווה שעשר שנים מהיום נהיה בדיוק באותו המצב כמו היום ונישאר בריאים. אני מפחדת לדבר נגד עין הרע, רק רוצה שלא יהיה יותר גרוע. פולנייה, או לא?".