"אוגוסט: מחוז אוסייג'"

התפתחויות מרעישות בטבלת הדירוג השנתי. מי בכלל יכול היה לנחש שחמישה שבועות בלבד לאחר שרידלי סקוט ו"היועץ" שלו התבססו במקום הראשון בטבלת הסרטים הגרועים לשנת 2013, יגיח לפתע "אוגוסט: מחוז אוסייג'" ויחטוף מהם, ממש עם הבאזר, את התואר הנכסף. וזה לא עניין של מה בכך. שכן "אוגוסט", סרטו של ג'ון וולס, מבוסס על להיט בימתי מאת טרייסי לטס, שאך לפני חמש שנים הוכתר באמריקה בפרסי פוליצר וטוני, כמצטיין בהצגות התיאטרון לשנת 2008.

דומה שבפער העצום הזה שבין ההצלחה הבימתית של "אוגוסט" לבין הזוועה הפילמאית מתבטאת באופן הבהיר ביותר אותה מחלוקת-עד, שחוצצת בין המדיומים המנוגדים הללו. תיאטרון הוא טוב כשהוא בחלל התיאטרון. אך כאשר הוא מפציע על הבד, מרבית הסיכויים הם למוצר מביך, ולעתים אף מביש. כמו במקרה שלפנינו.

העלילה תקועה בחודש אוגוסט לוהט בעיירה באוקלהומה הפרובינציאלית. משורר מקומי, אלכוהוליסט, מסתלק מביתו, ומטביע עצמו באגם הסמוך. אשתו, מפוצצת סמים ותרופות הרגעה, מצויה בשלבים מתקדמים של מחלת הסרטן שמקננת בגופה, ובמצב בריאותי ונפשי רעוע זה היא מתקינה עצמה לקראת לוויית בעלה, ולמפגש משותף עם שלוש בנותיה, שכל אחת מהן נושאת על גבה שק צרות פרטי.

אין ספק, לפנינו מכרה זהב מלודרמטי, שמכיל את כל חוקי הז'אנר ואת כל נוסחאות המסחטה הרגשית. על הבמה, מן הסתם, חומרי הגלם הללו מתגמלים היטב את השותפים השונים ליצירה - מחזאי, במאי ושפע של שחקניות, שהטקסט, כולו בטונים גבוהים, מעמיד לרשותן אינספור אפשרויות לשליפת שטיקים וטריקים כובשי קהל וסוחטי דמעה. וכל זאת, על מנת לטחון על הבמה מעשי נטישה, בדידות וערעור מתמיד של התא המשפחתי, שמלכתחילה אינו אלא העמדת פנים וגיהוץ של קמטים ושברים.


סטריפ, שיודעת משהו על משחק קולנועי גרוע, מתעלה הפעם אפילו על עצמה. צילום: יח"צ

הבעיה היא שכל המטען הכבד הזה מועתק פה לבד, ובאופן מזעזע במיוחד. ראשית האשמה נעוצה במחזאי לטס, שהפקיע לעצמו אתהזכות הבלעדית לבנות את התסריט על פי המחזה מפרי עטו. לפני שנתיים הוא עשה מהלך דומה ב"קילר ג'ו", סרט שביים ויליאם פרידקין (לא הוקרן בארץ) על פי עבודה לתיאטרון של לטס. אז זה הצליח לו. אולי משום שמדובר היה בטקסט קאמרי יותר, על גבול תיאטרון האבסורד. הפעם הדברים עלו ברע. בין היתר, משום שהיריעה המשפחתית הרחבה - מספר עלילות מקבילות המציגות עשר דמויות מרכזיות - מכתיבה מונולוגים ודיאלוגים סמיכים במיוחד, שאולי מתקבלים טוב כשהם מיושמים על הבמה, אך נראים ונשמעים מלאכותיים, ולעתים נלעגים, כשהם מותזים על הבד בעוז ובתנופה מרבית.

התסריט של לטס הוא בבחינת אשם משני בפיאסקו הזה, לעומת הנזקים שמחוללת כאן מריל סטריפ, המגלמת את האלמנה ואם הבנות. בפני סטריפ המנוסה ניצבו שלושה דגמי חיקוי ידועים של דרמות משפחה אמריקאית. היא יכולה הייתה להעתיק אלמנטים מדמותה של אם המשפחה המסוממת ב"מסע ארוך אל תוך הלילה" מאת יוג'ין אוניל, או מדמותה של מרתה האלכוהוליסטית, שמובילה את "מי מפחד מוירג'יניה וולף" של אדוארד אלבי, או אפילו מבלאנש דיבואה המעורערת בנפשה, גיבורת "חשמלית ושמה תשוקה" שכתב טנסי ויליאמס. סטריפ, שאף פעם אינה מהלכת בקטנות, החליטה לבחור בביצוע שמאחד יחד את כל שלושת דגמי החיקוי ההיסטריים לקרשצ'נדו רועם, והתוצאה היא בלתי נסבלת בעליל.

סטריפ, שיודעת דבר אחד או שניים על משחק קולנועי גרוע, מתעלה הפעם אפילו על עצמה, בסדרה אינסופית של התפרצויות זעם, התחנחנויות, נהמות והתקפי בכי. לרשותה עומד כאן סייען בכיר בדמותו של הספר שלה, שעיצב עבורה פריזורות יוצאות דופן. לעתים, בשל טיפולי הכימו של הדמות הראשית, היא קירחת, ומאותה הסיבה ממש היא לעתים עוטה פאה נוכרית. בשני המקרים דואגת השחקנית רבת המוניטין להוציא דיבה על המקצוע שלה.

מהופעתה של סטריפ, טייפון של טעם רע, סובלות בעיקר שלוש הבנות הקולנועיות שלה - ג'וליה רוברטס, ג'ולייט לואיס וג'וליאן ניקולסון. על מנת שהן תוכלנה להתיק את תשומת לב הצופים מהבומבות שסטריפ מטילה ללא הרף סביבן, גם הן מעלות את הטורים, ונגררות למפגנים מוחצנים של זעם ורחמים עצמיים. דומה שאפילו במאי מנוסה יותר מג'ון וולס ("קומפני מן"), שזו לו עבודת הבימוי השנייה לקולנוע, לא היה מצליח לאזן את הקקופוניה הזו.


סיפור המעשה היפה ומכמיר הלב הזה. צילום: יח"צ

וולס נגרר בעקבות שתלטנות הטקסט ואופני הגשתו, ואינו שם גבולות לכך. להפך. הוא מאריך שלא לצורך בסצינות, שלעתים הן בסך הכל חוזרות על עצמן בסוגים מגוונים של צווחות והתפוצצויות זעף. הצלם הברזילאי אדריאנו גולדמן עושה כאילו-מאמצים להוסיף אלמנטים חזותיים להתנסות ההיסטרית הזו, על ידי צילומי זריחות ושקיעות על רקע מישורי אוקלהומה השוממים. והנה לכם עוד רובד צורמני בזיוף הכללי.

"סיפור משפחתי"

בילדים הוא מבין. וגם במשפחות הרוסות. בעשר השנים האחרונות הספיק הקולנוען היפני הירוקאזו קורה-אדה לביים את "איש אינו יודע", העוסק בארבעה ילדים בודדים המנסים להתקיים בכוחות עצמם, לאחר שאמן נטולת האחריות נטשה אותם. עוד עשה הירוקאזו את "המשאלה", שבו שני ילדים עושים כל מאמץ על מנת לאחד מחדש את הוריהם הגרושים. וגם את "עדיין מתהלכים", הבוחן את חייהם של הורים זקנים וילדיהם המבוגרים, על רקע זיכרון הסתלקותו בטרם עת של אח נוסף.

עם המטען הלא פשוט הזה מגיע הירוקאזו לדילמה משפחתית נוספת: שני ילדים בני שש, שבדיקה אקראית מעלה כי הם הוחלפו בחדר הלידה, וגודלו על ידי משפחות זרות. כעת הגיע הזמן לבצע את המהלך הטראומטי, ולחבר מחדש את הילדים אל הוריהם הביולוגיים. במשימה אבודה זו נוטלים חלק נציגים של קצוות החברה היפנית. מצד אחד, אדריכל שאפתן ואשתו היאפית, ומהעבר האחר, חשמלאי פשוט-עם ואשתו הנלבבת החיים בקצוות העניים של הכרך הגדול. מי נאצל ממי, ואצל איזו גישה משפחתית אמור להיקלט כל אחד משני הילדים המבולבלים.

בניגוד לסרטי הנטישה והפירוד שפורטו לעיל, ב"סיפור משפחתי" מרפה הירוקאזו מהגישה שכאילו משקיפה מהצד על הסיטואציה, ונוטה לערב מידה מבוקרת של סנטימנטליות וחיפוש אחר חום חברתי. הגורם העלילתי המדרבן לכך הוא האדריכל העשיר והמתנשא, שגם ילדותו שלו עברה עליו בהתנסות טראומטית של פירוק משפחה ונטישת אם. בשל כך מדרבנת אצלו הדרמה של החלפת הילדים תהליך אישי של התפייסות עם זיכרונות עבר, שאותם נעל עמוק בתוך כספת הצלקות הפרטיות. פוקויאמה מאסהארו, פופ סטאר יפני שמגלם את הדמות הזאת, מתמודד היטב עם ההתרה המבוקרת של כבלי העבר, וההפשרה של הקיפאון האישי.

למעשה, "סיפור משפחתי" אינו אלא סדרה של מצבים אנושיים, החוזרים על עצמם בשינויים קלים. מעין נושא מוזיקלי עם וריאציות. לכן אין זה מפליא שהירוקאזו בחר ביצירתו הנודעת של באך, "וריאציות גולדברג" לפסנתר, כמוטיב המוליך ומקשר בין האברים השונים של סיפור המעשה היפה ומכמיר הלב הזה.