לפני שלושה חודשים רכשה הסופרת אורלי קראוס-ויינר דירה. לא משהו מפואר. דירת שלושה חדרים מוארת ונעימה בשכונה מנומנמת ולא הכי נחשבת ברמת גן. "מפה אני יוצאת או לדיור מוגן או לבית קברות סגולה", היא אומרת. "ואם אהיה מליאנית במקרה, אעבור לדירה מול הים בתל אביב".

ואני חשבתי שמחברת רבי המכר, שהוציאה כבר 13 ספרים, תצליח לקנות וילה מפוארת לכל הפחות. אז חשבתי. "כבר 17 שנה שואלים אותי אם אפשר לחיות מכתיבה", היא אומרת. "אז לקנות יאכטה או ארמון ברמת חן אי אפשר, אבל אני מתפרנסת מכתיבה, וזה לא מעט. תראי לי סופר אחד בארץ שמתפרנס רק מההכנסות מהספרים, כמעט לא תמצאי כזה".

והיא יודעת דבר אחד או שניים על מכירות: כשספרה הראשון "התרוממות" יצא לאור ב-97', 40 אלף עותקים ממנו נמכרו במחיר קטלוגי שעמד אז על 78 שקלים. אבל שערוריית "ארבעה במאה" טרפה את הקלפים. המחירים ירדו וההכנסות הידרדרו בצורה משמעותית. עד כדי כך שב-2009, אחרי שיצא ספרה "זאבים בשלג", שהיה אף הוא רב מכר, ירדו התמלוגים בחצי.

"לא מרגישים את זה בכיס, מרגישים את זה בגרון", היא מודה. "בגלל זה אני בעד 'חוק הסופרים'. למרות שאני יודעת שכולם מכווצים עכשיו וחוששים שאם המחירים יעלו אנשים לא יקנו. אני חוששת שאם זה ימשיך כך פשוט לא יהיו יותר ספרי מקור".


בעד חוק הספרים, קראוס-ויינר. צילום: אסף קליגר

הפתרון של קראוס-ויינר למאזן החשבוני היה פשוט: לפרסם שני ספרים בשנה במקום אחד. "כשאמרתי שאני מוציאה שני ספרים בשנה כולם נפלו", היא צוחקת. "הם אמרו לי 'איך תעשי את זה? זה בלתי אפשרי'. אבל עובדה שהצלחתי לכתוב בשנה אחת את 'הנסיך' ואת הספר החדש 'אהבה ודעות קדומות'. אני חושבת ששניהם יצאו עלא כיפאק. אף אחד לא אמר לי שהם טובים פחות מהקודמים או שזה נראה כאילו התרשלתי".

הוצאת כתר לא פרסמה את שניהם באותה שנה ובצדק אולי. נראה לי שהרעיון הוא שאנשים יחכו לספר חדש. "את הספרים שלי לא לוקח חודש לקרוא. ובכלל, אם מריאן קיז או הרלן קובן או מאיר שלו, להבדיל, מוציאים ספר חדש אני הולכת וקונה ולא אומרת, רגע, עוד לא התגעגעתי. באופן עקבי יש לי בעיה עם זה שהסופרים שאני אוהבת לא מוציאים יותר ספרים, ואני מאמינה שזה אותו המצב עם הקוראים שאוהבים אותי".

חוק הסופרים החדש שעבר בכנסת מחייב שמירה על מחיר קבוע לספר ישראלי בשנה וחצי הראשונות לצאתו לאור, וקובע שיעורי מינימום לתמלוגים לסופר ישראלי. מה היה קורה אם הוא לא היה עובר?
"לא יודעת מה הייתי עושה, אולי מוצאת עוד דברים במקביל. ועדיין, הכוח שלי הוא בספרים ועכשיו לבנות את עצמי במשהו חדש זה בעייתי".

עד שייכנס חוק הסופרים לתוקף, בחודש הבא, מנסה קראוס-ויינר את כוחה בימים אלו באפיק נוסף: הוצאת ספריה בחו"ל. והיא, שהספרים שלה נחשבים מאוד ישראליים מבינה את ההבדלים בין השוק המקומי לבין זה שמעבר לים. "אני כותבת מותחנים רומנטיים ורומנים היסטוריים, שמצליחים יותר. ועדיין, אני לא מכירה סופר מתח ישראלי שמצליח יותר ממני".

"ישבו איתי כמה מהאנשים הרציניים שעובדים עם חו"ל ולקחו רק את המותחנים שכתבתי, כי אלו ספרים שלדעתם יש סיכוי שיצליחו בארצות הברית, בגלל ששם אוהבים בעיקר ספרי מתח. מעבר לכסף, הצלחה בארץ חשובה לי יותר, כי זו קבוצת ההתייחסות הכי קרובה אלי, כשאומרים לי 'הספרים שלך כל כך ישראליים זו מחמאה'. הצלחה בארצות הברית חשובה לי רק מהממד הכלכלי".

העצות של רם אורן

לא רואים את הגיל על קראוס-ויינר. שערה הבהיר ארוך ומונח ברישול על הגב והמחשוף העמוק של חולצתה מדגיש את השיזוף העמוק ומעיד על חיבתה העזה לשמש. היא נולדה לפני 54 שנים, תשע שנים לפני שהחלו שידורי הטלוויזיה הישראלית. את הצורך שלה בדרמות והרפתקאות בפתח תקווה השקטה שאבה מהספרים. בגיל ארבע כבר למדה לקרוא, אבל לא ויתרה להוריה ודרשה שיקראו לה סיפורים לפני השינה, עד שהם נרדמו על מיטתה והיא המשיכה לחלום בהקיץ.

עד גיל 30 קראה כל דבר שנפל לידיה. אבל כשנולדה ילדתה היחידה, גל, הפסיקה לקרוא והתחילה לכתוב. "כשהתגרשתי כולם הזהירו אותי שעם ילדה קטנה לא אוכל לסמוך רק על ההכנסות מהספרים", היא מתארת.

"הקשבתי לקולות ההם כי נבהלתי. אז עשיתי מיליון דברים במקביל: הייתי מורה בבית הספר בליך,כתבתי סיפורים קצרים ל'לאישה', ערכתי בהוצאה לאור של ספרים מוזמנים, הייתי סופרת צללים וערכתי את העיתון 'מיום ליום' של תנועת ש"ס. מה קרה בסוף? לא הצלחתי לכתוב ספר. זו הייתה הפעם הראשונה בקריירה שלי שהוצאתי ספר בהפרש של שלוש שנים. עשיתי חשבון שאם הייתי מוציאה ספר בשנה הייתי מרוויחה פי שניים".

מי שרוצה ללמוד על ההיסטוריה הפרטית של קראוס-ויינר ושל משפחתה, מוזמן לצלול לספריה הסמי אוטוביוגרפיים. חלקם מבוססים על סיפורה האישי, חלקם על בני משפחתה. "התרוממות" היה מבוסס על שבע שנים של המראות ונחיתות ושהות בערים המרתקות בעולם, כדיילת באל על. ב"מאושרת בדרכה" כתבה על המסע שעברה סבתה מבוכרה לישראל, ב"דיוקן הונגרי" כתבה על משפחתו של אביה. 

לשיא החשיפה הגיעה בספרה התשיעי, "מה שצריך לקרות" ובו תיארה את סיפור האהבה הפרטי שלה. "אין לי בעיה לעשות מחקר על כל נושא שבעולם, אבל אני לא נוהגת לכתוב על גיבורים שאני לא יכולה להבין אותם. חשוב לי להבין את המעשים שלהם ואת התכונות הנפשיות שלהם".

בגלל זה הספרים מבוססים על החוויות האישיות שלך?
"בדיוק. כשכתבתי את 'התרוממות' שלחתי קובץ התחלתי לרם אורן. הוא חזר אלי ואמר שהפרק הראשון לא מספיק טוב, שחסר סקס וחסר מתח. הוא הציע שאכתוב על חטיפה. עכשיו, עם הסקס אין לי בעיה אבל לא יכולתי לכתוב על חטיפה, אני בכלל מתרחקת מאסונות ומסובבת את הראש כשהם מתרחשים,אז הספר נשאר כפי שהוא". 

אז את מזמנת דרמות לחייך כדי שיהיה לך על מה לכתוב?
"אני מאמינה שכן. את יודעת, כילדה החלום הכי גדול שלי היה להיות מוכרת בחנות ספרים, אחר כך חלמתי להיות דיילת. אף פעם לא היו לי תוכניות וחלומות גדולים, אבל היה ברור לי שאני לא רוצה לחיות חיים משעממים, כמו כל האנשים שמתחתנים בגיל צעיר, קונים בית ומשלמים משכנתה עד היום האחרון שלהם. אז חייתי הפוך ועכשיו אני משלמת את המחיר על זה. ועכשיו, כשאני רוצה חיים משעממים, זה לא קורה. איכשהו הדרמות רודפות אותי ואת הסביבה שלי. הדרמות בסיפורים שלי מספיקות לי, כי כשאני כותבת אני שם".


רם אורן, הציע לכתוב על חטיפה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

וכשהיא כותבת בסלון ביתה, מול החלון הרחב שפתוח לירוק, היא נודדת עם הדמיון למחוזות אחרים ורחוקים. הלפטופ מונח לה על הברכיים. כאבי הגב שמהם היא סובלת מונעים ממנה לשבת מול השולחן ולהקליד. מפעם לפעם היא משנה תנוחות: מישיבה מזרחית לשכיבה על הבטן וחוזר חלילה. ואז קפה ועוד אחד. "אני משתדלת לכתוב מתשע עד חמש, למרות שאני טיפוס של לילה. אבל היו מקרים שעבדתי עד אחרי חצות ומתוך האדרנלין לא הצלחתי להירדם. כשהימיםהתהפכו לי החלטתי שבחושך אני חותכת".

סופרים רבים מתארים את תהליך הכתיבה כעבודה. הם קמים בבוקר וניגשים לכתוב, לא מחכים להשראה. "פעם מישהו אמר שהשראה זה למפונקים. יכול להיות שיש אנשים עם פחות דמיון או עם מוח פחות פורה וקודח. למזלי אין לי את הבעיה הזו. כשאני קמה בבוקר יש לי עשרה רעיונות חדשים ואין מצב שלא יהיה לי על מה לכתוב. החלק שגוזל זמן הוא לכתוב אותם".

הרוח של אבא

בכל ספריה הרעיון מגיע תוך כדי תנועה, רק במקרה אחד, בספר "מחול הפלמינגו", זה עבד הפוך. "זה באמת היה ספר מסובך, ומסחרית הוא גם הכי פחות הצליח", היא מודה. "רציתי לעסוק במשפט 'הכל צפוי והרשות נתונה' ולהגיד שלמרות שנולדנו עם גנטיקה שמשפיעה עלינו, יש לנו יכולת לשפר את הגורל שלנו".

כמה את מחוברת לרוחניות, למיסטיקה?
"לא מעט, ועדיין אני לא חסידה שוטה וצריכה להיווכח בנס כדי להאמין. כשאחותי חלתה במחלה קשה והיה חשש לחייה, אמא שלי התחילה ללכת למיסטיקנים. היא המליצה לי על אחת מהם, קוראת בקפה. הייתי בדיוק באיזה משבר בחיי והלכתי אליה. ובאמת, היא אמרה דברים מדהימים". 

"בגלגול נשמות התחלתי להאמין, בהחלטה רציונלית ושקולה, אחרי שאבא שלי נפטר. זה היה האירוע הקשה בחיי והבנתי שאם לא אאמין שפעם נשוב וניפגש יהיה לי הרבה יותר קשה להתמודד עם הכאב. אבא שלי היה הבן אדם הכי רציונלי ובגלל זה התביישתי לדבר לידו על הדברים האלו, אבל יש יוהרה באמירה שאם אנחנו לא רואים משהו, הוא לא קיים".

ואם זה לא מספיק, מספרת לנו קראוס-ויינר על פעילות על טבעית שהתרחשה בביתה בזמן שכתבה את "דיוקן הונגרי", כאמור ספר על אודות משפחתו של אביה.

"במשך שנה, בכל לילה באותה שעה נכבה האינטרנט בבית. טכנאים שבדקו את התשתיות ואת המחשב אמרו שזו בעיה של מיסוך, אבל לא הצליחו לפתור את הבעיה. אמרתי לכולם שאלו בני המשפחה שנפטרו ובאו לבדוק מה כתבתי עליהם. ואת יודעת מה, יום אחרי שסיימתי את כתיבת הספר, הבעיה נעלמה כאילו לא הייתה".


קראוס-ויינר, מאמינה בגלגול נשמות. צילום: אסף קליגר

הספר הזה, לדבריה, היה נקודת המפנה בקריירה שלה. "הספרים הראשונים שלי לא התקבלו יפה בעיני הקהל האנין. הם נתפסו כמשהו קליל במובן של לא רציני. אבל המבקרים טועים, כי אפילו ב'התרוממות' הייתה לי אמירה. אבל בסדר, אני לא באה בטענות לאנשים ובטח לא אתחיל להתנצח עם המבקרים.'דיוקן הונגרי' פתח לי את הדלת למקום שנחשב רציני, לקהל מבוגר יותר שמבקש עומק".

תעלומת האינטרנט המסתורית הובילה את קראוס-ויינר לאזור אומץ, להתגבר על החשש ולהצטרף לקורס תקשור שהעבירה חברתה הטובה. "כל החיים חלמתי שיהיו לי כוחות, אבל אני חסרת אינטואיציה ושכלתנית מדי. אז כשהגעתי לקורס לא היו לי ציפיות. חברה שלי אמרה לי להרפות, לא להשתמש בראש וזה הצליח, כי באמצע הקורס הגיע האקס שלי, גילי".

הם הכירו בארצות הברית. האהבה הייתה גדולה אבל הזוגיות לא החזיקה מעמד. הוא רצה להישאר בארצות הברית והיא רצתה להישאר בארץ, ואף אחד לא היה מעוניין לוותר. "הייתי דיילת, הגשמת חלומותי", מסבירה קראוס-ויינר. "התחלתי ללמוד. הרגשתי שהחיים שלי נכנסים למסלול שהייתי מבסוטית ממנו. אבל הוא מצא עבודה שאפשרה לו להגשים חלום ולטייל חצי שנה ולא הסכים לחזור לארץ".

אחרי 30 שנה של נתק הם נפגשו שוב וחזרו לשמור על קשר. כמה שנים חיו על הקו, עד שהוא החליט לסגור את העסק שלו בפילדלפיה ולחזור לארץ, משאיר אחריו שלושה ילדים גדולים. "עכשיו אנחנו מנסים לבנות את חיינו מחדש ולא תמיד זה פשוט. את יודעת, מי שלא מכיר אותי חושב שאני אופטימית, אבל אז הם מופתעים לגלות שאני חרדתית נוראית ושאני לא מקבלת כמובן מאליו שום דבר".

הגזענות נגד אתיופים

לפחות בנוגע לדבר אחד קראוס-ויינר יכולה להיות אופטימית: נתוני המכירות של "אהבה ודעות קדומות", שנמצא רק ימים ספורים בחנויות. הספר מגולל את קורותיה של רופאת ילדים, שמתאהבת ברופא ממוצא אתיופי ובמקביל נסחפת לפרשיית רצח. זה סיפור שמתרחש כאן, אבל שורשיו נטועים עמוק באפריקה והוא כל כולו אמירה נוקבת נגד גזענות.

"עבדתי כדיילת בזמן שהביאו לארץ את העולים החדשים מאתיופיה ושמעתי סיפורים על היחס אליהם", היא מסבירה את הבחירה בנושא הזה. "ברומא, למשל, השאירו אותם מחוץ לטרמינל יותר מ-24 שעות בחמסין, ואחר כך הניחו להם לישון על האדמה בחוץ. פשוט מזעזע. כשעבדתי על התחקיר הבנתי איזה דברים איומים הם עברו בדרך לישראל, וזה היחס שהם מקבלים כאן? מאיפה הרוע והאטימות?".

"את יודעת, הייתה לי מנקה אתיופית שלמדה מחשבים באוניברסיטה. מישהו ממכרי, איש עסקים מכובד, אמר לי שזה לא יכול להיות שהיא לומדת מחשבים,  כי רק עכשיו היא ירדה מהעצים. לא צריך יותר מזה כדי להבין שמסתובבים בינינו אנשים, שאולי נראים אינטליגנטיים, אבל הם צרי מוחין ומעוותי תפיסה".

אז לכתוב ספר זו דרכך לעשות שינוי?
"בדרכי המינורית אני מנסה לשנות, אולי בגלל שנולדתי מתקנת עולמות, אולי בגלל שהייתי ילדה שקופה. כשהייתי קטנה עברנו מרמת השרון לפתח תקווה. רשמו אותי לבית הספר שבו למדו הבנים והבנות של אצולת הפרדסנים. המנהלת, שהייתה גזענית ופרימיטיבית, עשתה אפליה בלי חשבון. אם אני וילד מהאצולה עשינו מעשה קונדס, המנהלת הייתה מענישה אותי, מזמינה את ההורים שלי, אבל הוא יצא בלי כלום". 

"היה שלב שאמא שלי הלכה לילדים מבית הספר וביקשה מהם שיזמינו אותי למסיבות שלהם. אז כל הקטע הזה של המקובלים וההתנשאות על אנשים שאין להם כסף או שהם נראים פחות טוב, מקוממת אותי. כל מלכות הכיתה שיוצרות איתי קשר עכשיו בפייסבוק. הם לא מבינים שאנשים לא יוצאים מזה וממשיכים לתפוס תחת על אחרים".

אז מה הפתרון?
"אני מאמינה שהכל מתחיל מהחינוך מהבית, זה גם הנרטיב בספר. כי גם האנשים הכי נאורים יכולים לשנות את עורם כשזה מגיע לילדים שלהם. חשבתי מה היה קורה לאותם הורים, אם הילדה המוצלחת שלהם הייתה יולדת תינוק שחור".

ומה את היית עושה אם לילדה המוצלחת שלך היה תינוק שחור?
"לפני כמה שנים גל שאלה אותי מה הייתי עושה אם היה לה חבר בדואי. לא עניתי לה כלאחר יד, אלא הקדשתי לזה מחשבה, ובסוף אמרתי לה שאם אתרשם שבן הזוג שלה הוא אדם טוב, אחד שיודע לאהוב, אין שום דבר שיכול להפיל אותי".