השתתפותה של זמרת הסופרן יעל לויטה באופרטה "בא-טא-קלאן", מאת ז'אק אופנבך, המוצגת השבוע, במרכז לאופרה פרינג', במרכז תרבות מנדל ביפו, לא אמורה להפתיע. גיחה אל במות הפרינג' חביבה עליה, בפרט אם מדובר באופרטה עסיסית, שאליה היא מסוגלת לנתב את יכולותיה הזמרתיות והקוליות.

"אני מאוד אוהבת את סגנון האופרטה", היא מצהירה, "אמנם יש שאינם מתחברים אליו מתוך מחשבה מוטעית שמדובר בנישה צדדית של אופרה, אבל באופרטה יש הרבה מקום להבעת משחק קומי, שירה וירטואוזית והרבה תנועתיות. זה בניגוד ללא מעט מהאופרות הגדולות שבהן על-פי-רוב עומדים ושרים. למעשה, באופרטות גם בקטעים העצובים יש מימד קומי".

ב"בא-טא-קלאן" מגלמת לויטה את פה-אן-ניש-טון, דמות של זמרת אופרה. היא וזמרי הטנור לירן קופל ואושרי רגב מציגים שלושה צרפתים, שבאמצע המאה ה-19 מוצאים את עצמם בניגוד לרצונם באי קטן שבו החוקים והשפה זרים להם. באי שולט קוקוריקו (הקו"פים - בחולם), תפקיד שבו מופיע זמר הבריטון גבריאל לובנהיים, שבסוף האופרטה מתגלה גם כן כצרפתי.



לויטה, מככבת על בימות הפרינג'. צילום: יח"צ

לויטה: "קוקוריקו, שהגיע אל האי מההווי הצרפתי שבו היה עטוף, מרוב שיעמום הוא נטפל אל אלה שמגיעים לאי אחריו. אני מוצאת את עצמי עם שני חבריי במקום שאנחנו לא מכירים את החוקים בו ואנחנו ממציאים לנו אותם. תוך כדי נסיונות לפענח את חוקי האי, אנחנו בעיקר לא חוסכים מאמץ לברוח אל החיים הטובים בפאריז. תוך כדי כך העלילה נעה בין ועידות שלום, הפיכות פוליטיות וגם לא חסר סיפור אהבה. בקיצור בשעה וקצת של האופרטה הזאת יש כל הזמן אקשן על הבמה ולא משעמם לרגע".

לויטה ועמיתיה ערכו במשך קרוב לחודש חזרות עם המנצח והמנהל המוזיקלי דוד זבה ("כישרון רב-תחומי בלתי נדלה שאני רואה בו המנטור שלי") ועם הבמאית שירית לי וייס.

כל כך הרבה מאמץ בשביל ארבע הופעות בלבד?
"כן, רק ארבע הופעות, אבל אם תהיה לנו הצלחה אצל הקהל, נקווה להופיע עם האופרטה בת המערכה האחת גם במקומות האחרים".

ללויטה, 32, בהירת השיער, רקע לא שגרתי בין זמרי האופרה, כמי שגדלה במשפחה דתית-לאומית בשבי-שומרון שבשומרון. "אני מתנחלת לשעבר ודתייה לשעבר", היא מעידה על עצמה. "בגיל 16 חזרתי בשאלה, וכעבור שנתיים עברתי עם הוריי לנתניה. תמיד אהבתי לשיר והמנצחת על מקהלת בית הספר שלנו הפנתה אותי למקהלת 'מורן'".

בוודאי היית שם עוף יוצא דופן.
"ממש ככה. הגעתי אל המקהלה הזאת בבית יצחק, כנערה לבושה בחצאית ארוכה, בשונה מהקיבוצניקיות והמושבניקיות ששרו בה. כל כך אהבתי את המקהלה, שלמעשה המוזיקה הפכה לדת שלי. לזכותם של הוריי ייאמר שהם קיבלו בהבנה את המהפך שעברתי".

לבד בגרמניה

כשלויטה הגיעה למבחנים ללהקות צבאיות, נאמר לה שהיא יותר מדי טובה למסגרת הזאת, או במילים אחרות ש"הוויברציות שלי לא מתאימות ללהקה צבאית". כיום, היא סבורה שהשירות האפרפר שהיא נדחקה אליו היה לטובתה. "לא בטוח אם הייתי ממשיכה בכיוון הקלאסי לו הייתי מתקבלת ללהקה", היא סבורה.

לאחר שחרורה, סיימה בהצטיינות את האקדמיה למוזיקה בתל-אביב. בהמשך שרה שנתיים באופרה סטודיו, בטרם עברה לשנתיים לגרמניה, שם הפגינה את כשרונה בבית האופרה של הלברשטדט. 
"היה כיף, אבל מכיוון שזה בתחום גרמניה המזרחית לשעבר, ולא כל כך מדברים שם אנגלית, היה עלי להשתלט במהירות על השפה", היא מספרת, "בין השאר שרתי שם את אדלה ב'העטלף' של שטראוס, תפקיד שמאוד מייצג אותי. גם את 'מלכת הלילה' ב'חליל הקסם' של מוצרט".

לא נשארת שם.
"כי כשאתה נמצא בחוץ במקום יחסית קטן, הבדידות שאתה מרגיש יותר גדולה. מכיוון שאני מאוד קשורה למשפחה ולחברים בארץ, חזרתי הנה".

אבל האופרה הישראלית לא פרשה בפנייך שטיח אדום.
"ככה זה. יש בארץ בסך הכל בית אופרה אחד עם משבצות מאוד ספציפיות לכל תפקיד. עד כה באופרה הישראלית בעיקר שיתפו אותי באופרות הקהילתיות בפריפריה, לצד תפקידי המשנה שעשיתי באופרות כמו 'הילד חולם' ו'מהגוני'. אני שמחה בחלקי ולא מרגישה מקופחת".

ב-4 בפברואר את שרה בקונצרט של תזמורת הבארוק, בניצוחו של דייויד שטרן, המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית.
"אשיר שם קנטטה של טלמן, שהיא סוג של דרמה אופראית, מעין אופרת-יחיד. אני לא חושבת שזה מה שיגרום לשטרן לקחת אותי איתו למשכן לאמנויות הבמה, אבל לא צריך לדאוג. זה יבוא".