אנחנו עושים כל כך הרבה כדי לחיות. כדי להרגיש שאנחנו חיים. אבל החיים הם רצף אחד ארוך של חוסר אונים. ובסוף מגיע המוות הבלתי נמנע. אלא אם הוא נמנע. אלא אם הוא אינו שלך. הוא של בנך. וידעת. ופחדת. והזהרת. ועשית הכל כדי למנוע אותו. אבל ידיך, ופיך, ומילותיך - קצרו מלהושיע.

המבשר הגיע בשתיים וארבעים אחר חצות. ביום האחרון של מלחמת הקיץ. הוא צלצל באינטרקום. הוא אמר שזה מקצין העיר. שעות לא רבות לפני כן, לפני שהכה בו השכול, כינס האב מסיבת עיתונאים וביקש מראש הממשלה לעצור. אבל ראש הממשלה לא עצר. שר הביטחון שלו לחץ עליו.
והעיתונאי שלו הזהיר אותו. והוא קרס. והצבא יצא לפעולה. ואורי נהרג. וחייו של דויד גרוסמן נהרסו. הוא איבד את בנו האהוב. הוא היה שבור. אבל מתוך השברים, בדיוק כמו גיבוריו, הקטנים והגדולים, החולמים והכואבים, הוא יצא למסע. המסע שמעולם לא נגמר.

בהפגנת החורף, חודשיים וחצי אחר כך, עמד גרוסמן על הבמה בכיכר רבין בתל אביב ונאם. הנאום שלו היה נוקב, רהוט, מכונן. הוא כינה את מנהיגי הממשלה, כמו גם את ראשי הצבא, חלולים. אבל הוא לא כיוון רק אליהם. הוא כיוון אל כולנו. אלינו שהכתרנו, ומכתירים, ונכתיר את אלה שעסוקים בעצמם, אלה שאדישים לגורלנו, אלה שמובילים אותנו אל מותנו. זה לא היה הספד, זו לא הייתה תלונה, זה היה כתב אישום. ואיש לא הועמד לדין.

האיש שנופל מחוץ לזמן

דויד גרוסמן בן 60. אבל נראה רחוק מאוד מגילו הביולוגי, כפי שהוא גם קרוב אליו, עמוק ומשמעותי, זה שנים רבות. הוא לא רק סופר ומשורר. הוא הרבה יותר מזה. הוא הקול של המצפון האנושי. הומניסט. ליברל. לוחם חופש. שוחר שלום. ואוהב אדם. באשר הוא. הוא מנהיג השמאל הישראלי, גם אם מעולם לא היה פוליטיקאי ואין לו שום אספירציות להיות כזה בעתיד. הוא האפשרות הנכונה, הבהירה, המובהקת, לחיות חיים אחרים.

מכל המסעות שאליהם יצא אני זוכר, חריף וחד, את המסע ההוא. במשך שבעה שבועות ב-1987 שוטט גרוסמן בשטחים ותשאל את גיבורי המחזה שהוא חיינו: פלסטינים ומתנחלים, חיילים וקצינים. פרקי המסע אל ארץ הכיבוש התפרסמו בעיתון "כותרת ראשית" ואחר כך בספר "הזמן הצהוב". המסמך שחזה את פרוץ האינתיפאדה הראשונה הוא אבן דרך בהבנת ההכחשה הישראלית. הוא עוד נדבך בעבודתו העיתונאית של גרוסמן, איש קול ישראל, שהיה הקול של ישראל בשבע בבוקר, כשהגיש את היומן "הבוקר הזה".


גרוסמן, לא להאמין אלא לחקור, לא להירדם אלא להתעורר. צילום: פלאש 90

המילים הן כלי הנשק של העיתונאי, כפי שהן מטה הקסמים של הסופר. הן יכולות לקחת אותו אל מעבר לקשת בענן. הן מאפשרות לו לברוא רגעים פנטסטיים. הן בעיקר נותנות לו תקווה. הסופר תמיד נותר ילד. ילד שחולם. כשהוא כותב, הוא נזכר בילד שהיה, או כותב על ילדים שהיה רוצה להיות. דויד, ילד ג'ינג'י, נולד בירושלים. אם מביטים באיש דויד, אפשר להכיר היטב את הילד דויד: עדין. מתחשב. הגותי. שקט. מיוסר. מאופק. אצילי. בצילום דהוי שמצאתי באינטרנט עומד הילד דויד, ממושקף, במכנסיים קצרים, ספר פתוח בידיו, חיוך על שפתיו, ואדם מבוגר מניח את ידו על כתפו, המשורר אברהם שלונסקי. הוא נראה מאושר.

בצילום הזה קשה להבחין באומץ הלב הניכר, בסערות שיתחוללו בנפשו ובכישרון לברוא טקסטים משמעותיים, חריפים, מטלטלים. אבל הבחירה של גרוסמן כילד להיות שחקן, להשתתף בתסכיתים בתחנת הרדיו הירושלמית ואחר כך גם לכתוב לה, מעידה על דמיון מפותח ורצון להמריא מעלה. לפרוץ גבולות. להשתחרר ממוסכמות. ורק לא להיות שגרתי. השאיפה הזו היא גם התשתית הראויה לכתיבה.

גרוסמן נטל את האני הפנימי ומהל אותו באנחנו החיצוני. אפשר לומר שכל סיפוריו ישראליים במפגיע. שכל גיבוריו מוכרים לנו, ידועים לנו, מהסביבה הקרובה או מהמשפחה הרחוקה. הוא הילד איתמר ששיערו אדמוני. והוא גם אביו. הוא הנער אסף. והוא גם חברו צחי. הוא נונו. ואהרון. וייתכן שגם יאיר. אפשר להניח שהוא מומיק. או שאול. והאיש שנופל מחוץ לזמן. ואולי הוא בכלל אורה, האישה שבורחת מבשורה. האמא שרוצה להגן על בנה במחשבותיה. או שמא הוא דווקא האב שמביט בה מן הצד. האב שאולי, עוד מעט, יחזיק לה את היד.

כמה רוע אפשר לבלוע

אביו נולד בפולין. וגרוסמן נולד בישראל העגמומית של שנות ה-50. כשהיה בן 13 ניצחנו במלחמה הגדולה. שש שנים אחר כך, בגיל 19, הלמה בו מלחמת יום הכיפורים. כעבור שש שנים נוספות פרסם סיפורים ראשונים. אני צעיר ממנו בדיוק בעשור. שמעתי אותו ב"חתול בשק" והוא היה עבורי כמו אח גדול. האח הגדול מהרדיו. זה שמעודד, שמרגיע, שיודע, שמצחיק.

מעניין לשוב אל ספרי הילדים שלו ולהבחין בהומור ובקסם השורים עליהם. אלה ספרים פרועים בחלקם, ובד בבד מאוד מחושבים. האיפוק של גרוסמן הוא כמובן סוד כוחו והמפתח להצלחתו הגדולה ולפרסים הרבים שקיבל בארץ ובחו"ל. כמו גם החמלה. והאנושיות. גרוסמן הסופר הוא גרוסמן האדם. מה שתשמעו ממנו זה מה שתקראו אצלו. אבל מה שתקראו אצלו לעולם יפתיע אתכם. אם בדרך שבה הסיפור מסופר, בכמה קולות, מזוויות ראייה שונות, במשפטים סדורים, כתיבה קולחת, או כזרם תודעתי מתפרץ. בנובלה. בספר. בשיר. בסרט. במחזה. במאמר פובליציסטי. בשפה שהיא כל כך שלו.

לפני עשר שנים בדיוק, כשהאינתיפאדה השנייה גססה לה, כשהעם הישראלי עבר למצב הפוסט טראומתי שבו הוא שרוי עד היום, כתב גרוסמן את "שירת הסטיקר". הדג נחש, הרכב היפ הופ ירושלמי, הלביש על המילים מקצב מונוטוני ששידר בעיני ייאוש. הטקסט הורכב למעשה מסטיקרים שגרוסמן מצא ותכליתו הייתה הפזמון החוזר, "כמה רוע אפשר לבלוע". זה היה להיט פרדוקסלי. כולם שרו אותו, אף אחד כמעט לא הפנים את משמעותו. את האזהרה של גרוסמן מהאטימות, מהאלימות, מהרוע ששוטף אותנו ומאיים להטביע את כולנו.

עד כמה קצרים החיים

היום, כשבני הדור השני והשלישי לשואה מתקשים לסבול את נוכחותם של פליטים בארצם, גרוסמן, חבר הארגון "אנו פליטים", מבקש שנראה את ההקשר. כי מי שקרא את "עיין ערך: אהבה" ולא שכח את דמותו של מומיק, כיצד יוכל להתעמר בהם ולהפנות אליהם את גבו. לפני מספר שבועות התדפקו הפליטים על שערי משכן הכנסת. היו"ר, יולי אדלשטיין, מנע מהם להיכנס. גרוסמן הגיע לרחבה, עלה על הבמה ונאם בפניהם. אבל מילותיו, כמו תמיד, לא היו מופנות כלפיהם אלא אלינו, בתקווה שיחדרו את שריון הפחד ופלדת האימה שמונעות מאיתנו לחוש בכאב.

כי בדיוק כמו בספריו, כך גם בחייו, גרוסמן מחפש משמעות, תר אחר הפתרון, רץ או בורח או משוטט או נד, בארץ שהוא כל כך אוהב, מדובב אנשים, מקשיב, מקשה ומנסה להבין. זו הסיבה שיצירותיו רבות וכך גם הקולות שבהן. גרוסמן מיטיב לברוא דמויות מרובדות ולדבר בשפתן. גם אם הן ילדים, נערות, גברים, נשים, קשישים וזרים. הוא הישראלי שבנו, גאה, ציוני, אבל גם הזר שבתוכנו. כולנו הרי זרים. לאחרים. וגם לעצמנו. איננו מכירים אותנו כפי שאנחנו חושבים. ומי כמו גרוסמן יודע זאת. על כן הוא מזמין אותנו למסע. המסע שלו הוא המסע שלנו. ובמסע הזה נוכל לשאול שאלות, להקשות קושיות, להעלות תהיות. ולגעת בכאב. לא לפחוד ממנו יותר.

כי מה נותר לסופר לעשות אחרי שקרה לו הנורא מכל. לכתוב. וליצור. ולהעניק את עצמו לאחרים. ולהעניק לאחרים את עצמם. כשהוא כותב בשירו היפה "קצר פה כל כך האביב", "ואת ואני היודעים / ונורא הדבר שרק הוא לא - / עד כמה קצרים החיים, החיים הקצרים שניתנו לו", כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להבין, להרגיש, ולהזדהות.

אבל בכך לא מסתיים הסיפור. ולא נגמר השיר. גרוסמן רוצה שנמשיך. שנעז. שנמרוד. שלא נאמין אלא נחקור. שלא נירדם אלא נתעורר. אז אולי יש לנו עוד סיכוי כאן, על האדמה הקשה הזאת. אין לנו ברירה אחרת אלא לחיות.

***
"סיפרתי לאבו חַרבּ שקראתי לספרי 'הזמן הצהוב', והוא חייך ושאל אם שמעתי על הרוח הצהובה שתבוא בקרוב, אולי עוד בחייו שלו: משער הגיהנום תבוא הרוח, 'רִיח אָספָר' שמה בפי תושבי המקום, והיא רוח מזרחית חמה ואיומה, אשר אחת לכמה דורות באה, והאנשים נמלטים מפני חמתה אל המערות והנקרות, אבל גם שם היא משיגה את עושי מעשי העוול והאכזריות, ושם בחגווי הסלע, היא קוטלת אותם אחד לאחד. אחרי יום שכזה, מספר אבו חרבּ, תהיה הארץ מכוסה גוויות, הסלעים יהיו מלובנים מרוב החום, וההרים יתפוררו לאבקה שתרבץ על הארץ ככותנה צהובה" ("הזמן הצהוב").