השנה היא 1968, הטלוויזיה הישראלית מתחילה את שידוריה במצעד יום העצמאות שנערך בירושלים. שידורי הניסיון של התחנה הוגבלו לשלושה ימים בשבוע,שעה בערבית ושעתיים בעברית, בשחור-לבן. באותה שנה בדיוק השיק אנדי וורהול את המשפט הנבואי, "בעתיד, כל אחד יזכה ל-15 דקות של תהילה". אבל בישראל של אותו עשור מי בכלל חשב על תהילה ועל פרסום?

המדינה הצעירה הייתה עסוקה בבניית הארץ ובגיבוש הזהות העצמית שלה. כשבעולם התגברו הקולות שקוראים לחופש, אהבה, מתירנות מינית והרבה סמים, בישראל עדיין שלטה השמרנות והפוריטניות. אפילו את הביטלס לא הסכימו להכניס לארץ, שרק לא יקל קלו את נפשם הרכה של הצעירים. על המוזיקה שלטו הלהקות הצבאיות ששרו שירי הלל לצבא החזק שניצח במלחמת ששת הימים.

בשוליים, במועדונים של רמלה, החלו לפרוח להקות קצב שניגנו רוק ישראלי עם השפעות אנגליות. מי שהיה ברשותו מקלט רדיו האזין ל"קול ישראל" ולשידורים של גלי-צה"ל הממלכתית, ומי שביקש למצוא מוזיקה פופולרית נאלץ לחפש את התדר של רדיו רמאללה. 677 קילוהרץ. הקולנוע היה מדורת השבט, ומאות אלפי צופים היו נוהרים לצפות בסרטי הבורקס. בידור להמונים.

שוק התקשורת נשלט על ידי העיתונים הגדולים: "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" ו"דבר", שהיה העיתון היומי של ההסתדרות הכללית וכלי הביטוי של הנהגת היישוב.

בשנים אלו פרח השבועון "העולם הזה", שפנה בעיקר לאליטות החברתיות בישראל. העיתונות הייתה פובליציסטית, מגויסת, ושיתפה פעולה עם הממסד שביקש לשמור על השקט. אל תוך השממה התרבותית הזו, הקונפורמית, הממסדית והממלכתית, שבה לא היה ביטוי לצעירים, נכנס בסערה השבועון "להיטון" וכבש את הארץ.

"זה היה סיפור הצלחה לא רגיל", מספר דוד פז, שיחד עם אורי אלוני ייסד את "להיטון". "את המגזין הראשון הדפסנו בחמשת אלפים עותקים ותוך יומיים לא נשאר עותק אחד בחנויות. תוך זמן קצר הגענו לשיא של 35 אלף גיליונות מדי שבוע".

בימים אלו, 23 שנים אחרי שנסגר ובמסגרת גל הנוסטלגיה ששוטף את הארץ, פורח דף הפייסבוק של המגזין, עם למעלה מחמשת אלפים אוהדים נלהבים. מדי יום עולות לקיר תמונות וכתבות מתוך העיתון שזוכות לעשרות לייקים, תגובות משתפכות ושיתופים.

מי שעומד מאחורי הדף הוא שמוליק איליה, במאי, מדריך תקשורת ורכז נוער מקבוצת שילר. "בעבורי 'להיטון' הוא ממתק נוסטלגי, זיכרון של ימי ילדותי", הוא אומר. "את כל הגיליונות שקראתי הייתי שומר באדיקות, עד שלפני הצבא החלטתי שהגיע זמן להיפטר מהאוסף. לפני 12 שנים, כשאני כבר אב לילד, ראיתי בחלון הראווה של חנות עיתונים וספרים מיד שנייה באלנבי 'להיטון'. רכשתי במקום את כל הגיליונות שהיו שם ולאט-לאט הגדלתי את האוסף. העמוד בפייסבוק גדל לאט, ועכשיו צובר תאוצה והופך למקום מפגש לחובבי נוסטלגיה ולעובדי העיתון לדורותיו".

עד פופ

קשה להאמין, אבל עד צאתו לאור של "להיטון" חובבי המוזיקה כלל לא ידעו איך נראים הזמרים שהם אהבו לשמוע. העיתונים הגדולים לא טרחו לסקר את התחום. "ידיעות אחרונות" הקדיש מדי יום שישי טור מוזיקה שנקרא "עושי הלהיטים" וגם בעיתון "לאשה" היה מדור פופ. עמוד אחד בלבד, שאותו כתב אלוני בזמן שהתגורר בלונדון. 

"הייתי כותב במכונת כתיבה את המדור", הוא מספר. "אחר כך הייתי גוזר תמונות מהעיתונים ונוסע לשדה התעופה לחפש מישהו שטס לישראל ויכול לעשות לי טובה ולהעביר את החומר לעיתון".
באותם ימים שמואל מור, המו"ל של המגזין הפורנוגרפי-סנסציוני "בול", הגה רעיון להקים עיתון שיוקדש למוזיקה.

הוא פנה לעורך המוכשר שלו, דוד פז, וזה צירף את אלוני למשימה. "פופ חדש", זה היה שמו של המגזין ששרד רק גיליון אחד. "חד פעמון", כמו שהגדיר אותו דוד אבידן, אחד מכותביו. מור החליט שבמקום מוזיקה הוא ייסד עיתון יומי בסגנון הטבלואידים האנגליים שיכלול מיקס של חדשות, פוליטיקה, פיקנטריה ועירום.

"הוא חשב שזה ייתן לו לגיטימציה ויעזור לו לחדור למיינסטרים", מסביר פז. "אז הוא השקיע הרבה כסף והרבה אנרגיה, אבל סגר אחרי שלושה חודשים. כנראה שהוא הקדים את זמנו".

רק שפז ואלוני לא היו מוכנים לוותר. הם זיהו את הצורך של הדור הצעיר בעיתון מוזיקה קליל וחיפשו משקיע שיעזור להם להוציא לאור את החלום. "זה היה כמו לחפש דלי של מים במדבר", אומר אלוני. החיפושים נשאו פרי, כשהשניים מצאו את אברהם אלון, אמרגן של כמה להקות קצב שפעלו אז ברמלה. "נפגשנו בקפה נגה, שם ישבו האמנים מדרגה ב' והאמרגנים מדרגה ג'", צוחק אלוני.

"אברהם רצה להשקיע בעיתון לא כדי להביא בשורה, אלא כדי לקדם את האמנים שלו", מבהיר פז. "הוא רצה עיתון קטן, רק 16 עמודים. שכנענו אותו שיהיה נכון להרחיב את היריעה והוא הסכים".
50 עמודים היו לגיליון הראשון שראה אור ב- 26 בספטמבר 69'. את השער הפסיכדלי עיצב אשר דיקשטיין, שלימים חזר בתשובה והפך לחסיד חב"ד.

הכותרות שעיטרו את הכריכה היו "מי מכיר את הצ'רצ'יל בתחתונים" וגם "אריה משוטט בתל אביב" ו"האירים כובשים את המצעד הבריטי". המחיר עמד על 1.30 לירות. "לקחנו בחשבון שרוב הקוראים שלנו הם צעירים שלוקחים כסף מההורים", אומר פז. "אז המחיר היה עממי".

את הקרדיט לשם הם נותנים לרבקה מיכאלי, שהגתה את המילה העברית "להיט" ולאהוד מנור שהמליץ לחבר את המילים "להיט" ו"עיתון". בהחלטה מודעת החליטו השניים שהמגזין יהיה חיובי באופיו. לא צהובון מכסח אלא עיתון מפרגן. "היו לזה שיקולים ענייניים", מסביר פז.

"כשאת מכסחת אמן את צריכה לקחת בחשבון שלא ישתפו איתך פעולה בעתיד. רצינו לתת במה ולדעת שהאמנים איתנו. אחר כך הטון השתנה קצת אבל לא בצורה קיצונית. בהשוואה למה שהולך היום זה נראה כל כך נאיבי ותמים. אם ידענו שאמן מתחבא בארון לא הוצאנו אותו. טיפלנו בכולם בכפפות של משי, והמדיניות הזו הוכיחה את עצמה".

"מה היה קורה אם הייתה הופעה דרעק? לא כתבנו ביקורת", מחזק אלוני את הדברים. "סיבת הקיום שלנו הייתה לקדם את הזמרים, כי לא היה מי שיעשה את זה. זו לא הייתה פחיתות כבוד".
כל הדרך לאירוויזיון

בתוך עמודי העיתון קיבלו הצעירים את העולם כולו פרוש על עמודים בשחור-לבן. את החומרים שאבו פז ואלוני, בלי בושה, מעיתונות הפופ האנגלית שהייתה נוחתת בתיבת הדואר שלהם מדי שבוע. תמונות מתוך "ניו מיוזיקל אקספרס" וה"מלודי מייקר" היו נגזרות ומעומדות על גבי עמודי העיתון.

הם היו מפרסמים מילים לשירים באנגלית ובעברית, דירוגים של מצעדי הפזמונים, ביקורות על אלבומים, כתבות על כוכבי פופ מהארץ ומחו"ל וגם פוסטר בארבעה חלקים של האמנים המובילים בארץ. "שני מטר גובה", מתגאה פז. "הגדלנו את העיתון רק בשביל הפוסטר".

כולם היו בניו, אבל נדמה שהיו ל"להיטון" כמה ילדים מועדפים. כוכבים פוטוגניים כמו צביקה פיק, דודו טופז, מוטי פליישר שהפך תחת ידם לג'יימס דין הישראלי,יגאל בשן ומעל כולם - מייק ברנט. "שמענו שיש ישראלי שמצליח בצרפת ואמרנו שכדאי להביא אותו להופעות בארץ", מגלה אלוני, לימים אחד מידידיו הקרוביםשל ברנט. "אברהם אלון חתם איתו על חוזה ונקבע מועד להופעה, אבל לא נמכרו כרטיסים. למה? כי אף אחד לא הכיר אותו".

"אז שלחנו לפריז את אורית ירקוני, הבת של יפה ירקוני, שעבדה אצלנו. היא הביאה קלטת של ההופעה של מייק והצלחנו להכניס אותה לטלוויזיה. אחרי השידור כל הכרטיסים נמכרו".

רשימה ארוכה של עיתונאים פרסמו את הרשימות שלהם ב"להיטון": דוד אבידן, עמוס אורן, יואל ריפל, יצחק בן-נר וגם פנינה רוזנבלום, דודו דותן, אהוד מנור, נתןזהבי, סמדר שיר, גדעון קוץ וגם יגאל גלאי, לימים עורך "פנאי פלוס". הראיון הראשון שלו, עם ירדנה ארזי, היה גם הראיון הראשון של החיילת מלהקת הנח"ל. מאחר שגלאי שירת בצבא באותם ימים, הוא נאלץ לפרסם את הכתבה בשם בדוי.

"קשה להסביר כיום, לאור גסיסת הפרינט, מה היה 'להיטון' לסוג מסוים של בני נוער", הוא אומר. "באותה תקופה היו תנועות נוער וחבורות סלוניות, והעיתון היה כלי ביטוי אדיר לאחד כמוני, שהעולם היה חלק מהחלומות שלו".

גם מני פאר נמנה בין כותבי העיתון הבולטים. "הייתי שחקן ובדרן צעיר והופעתי במועדונים של רמלה", הוא מספר. "יום אחד בא אלי אברהם אלון והציע לי לכתובאצלו". במשך שש שנים כתב פאר טור של הגיגים סאטיריים, "ממני אליכם" וליווה את הכוכבים הגדולים שהגיעו לארץ. "ברגע שהבנו ששוק הבידור קובע את לוחות הזמנים של הצגות בכורה והוצאת תקליטים לפי הזמן שיקבל שער וכתבה נרחבת אצלנו, הבנו שהעיתון תפס".

פריצת הדרך של "להיטון" לא מסתכמת רק בעולם העיתונות. את הקרדיט להשתתפותה של ישראל באירוויזיון אפשר ורצוי לזקוף לזכותו. "בשנת 72' עשיתי מילואים במגידו", משחזר אלוני. "בזמן השמירות האזנתי לרדיו ושמעתי ש'קול ישראל' דחתה הזמנה להשתתף באירוויזיון מחוסר תקציב. מיד צלצלתי לרבקה בהירי, דוברת רשות השידור ואמרתי לה 'אתם מוותרים על מיליוני צופים? אני אשיג לכם מימון'. כשהבנו שכבר נעשתה הגרלה לבחירת השירים, התחייבתי שבשנה הבאה אשיג את הכסף הדרוש להטסת המשלחת".

וכך היה: רשות השידור בחרה באילנית, כוכבת בעלת ניסיון בהופעה על במות בינלאומיות, לייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון עם השיר "אי שם". אלוני יצר קשר עם בעלי סוכנות הנסיעות דפנה טורס ואלו תרמו כרטיסי טיסה ומלון לאילנית ולנורית הירש, התמלילנית. בתמורה, פרסם אלוני על שער "להיטון" תמונה של אילנית עולה על המטוס לשבדיה ובידה תיק גדול ממדים של חברת הנסיעות.

שוורצנגר על גמל

הכל הלך כשורה במערכת העיתון ששכנה אז ברחוב נחמני בתל אביב. המכירות היו בשמיים, האמנים שיתפו פעולה והעתיד נראה ורוד. ואז הגיעה מלחמת יום כיפור.

עורכי העיתון נקראו לשירות מילואים ויצאו לשדה הקרב, כשהם מותירים את הבייבי שלהם בידיו של יואל ישראלי, שהיה לו פטור משירות צבאי. הוא ערך את העיתון במשך חצי שנה, עד לשובם. אולם אברהם אלון, ששכל את אחיו במלחמה הזו, החליט שנמאס לו מהקרבות ועזב את הארץ. הוא מכר את העיתון ליעקב אלון (אין קשר משפחתי) וירד לצרפת, שם הוא מתגורר עד היום.

החלפת הידיים לא פגמה במכירות ולא ברעיונות היצירתיים. באמצע שנות ה-70 יזם "להיטון" את תחרות נערת היופי. בחמש השנים שבהן התקיימה התחרות הם הביאו לארץ את הכוכבים הכי לוהטים של הוליווד. ב-77' היה זה ארנולד שוורצנגר, אז מר עולם, שביקר בכפר של רפי נלסון, הצטלם עם גמל ועשה שרירים על טנק.

גם השחקנים של הסדרות "סטארסקי והאץ'" ו"העשיר והעני" ביקרו כאן במסגרת התחרות. אבל הכי הרבה רעש עשה רוג'ר מור, אז כוכב הסדרה "המלאך". "כשהוא עלה לבמה בהיכל הספורט הייתה היסטריה מטורפת", נזכר פז. "הוא לא עשה שום דבר, רק נפנף לקהל לשלום וירד. זאת הייתה הצלחה ענקית".

מתחרים של ממש לא היו ל"להיטון" באותם שנים. את "עולם הקולנוע" הם רכשו ב- 76' במטרה להרחיב את קהל הקוראים. עד מהרה התברר להם ששני העיתונים פנו לאותם קהלים, והתפוצה לא גדלה. לאחר האיחוד החלק הראשון של העיתון עסק במוזיקה, בעוד החלק השני הוקדש לתחום הטלוויזיה וכללגם לוח שידורים מקיף, הראשון מסוגו בארץ.

אבל הנכס הגדול של "עולם הקולנוע" היה ללא ספק הרכילאי ג. עיטור, שבניגוד לעמיתתו, רחל המרחלת מ"העולם הזה", לא הסתתר מאחורי שם בדוי אלא הגדיל לעשות ופרסם מדי שבוע את תמונותיו עם מושאי הכתבות שלו, שנשאו את הכותרת "ג.עיטור מראיין".
גם טרם בואו של עיטור למערכת, הרכילות הייתה חלק בלתי נפרד מהעיתון. "בימים של טרום כל

הגיא פינסים, היו יומני התרבות דנים בכובד ראש וברצינות בתרבות ובאמנות", אומר פאר. 
"לא חשבו אז שאם יהורם גאון מחליט באיזו חולצה להצטלם זה שווה כיסוי תקשורתי. רחל המרחלת ב'העולם הזה' כתבה על זיונים ובגידות בחברה הגבוהה וב'לאשה' כתבו בעיקר על דוגמניות. פתאום, בפעם הראשונה, צילמו את ששי קשת בגופייה מעשן סיגריה ושותה קפה. אין ניוז, אין מקרה. היום כל צחי קומה עלוקה יכולה לפרסם שאיזו מודחת מהתוכנית נולד למות נצפתה בשינקין. 'להיטון' היה הראשון שאמר שאם אתה בשואו ביזנס אתה ראוי לכיסוי".

השנים חלפו והעיתון נכנס למדמנה, מצליח אבל מנוון. רמת הכתיבה הפכה אנכרוניסטית, המזכירה הפכה לרכילאית. אפילו שלמה ארצי סירב להתראיין בטענה שהעיתון צהוב מדי. "אני זוכר ישיבות ב'ידיעות אחרונות' על הזוויות החדשניות בראיון הבא עם עופרה חזה", אומר אילן שאול, שכתב ב"להיטון" בין השנים 81'-83 ' וכיום עורך ב"ישראל פוסט".

"'להיטון' לא היה שייך לממסד ונכנס למגרש שהעיתונות הקונבנציונלית לא הייתה מוכנה להיכנס אליו. זה היה מפעל שמייצר כותרות וטקסטים. היו אומרים לי 'לך תראיין את מתי כספי', ותוך שלושה ימים התפרסמה הכתבה".

בעוד הברנז'ה התייחסה ל"להיטון" בחיוב כפלטפורמה לקידום אמנים, הצגות ומופעים, הקולגות מעיתונים אחרים התנשאו על העיתון ועל כותביו. "אני זוכר שכשעזבתי את 'ידיעות' שאלו אותי בזלזול 'אתה הולך לכתוב בעיתון הזה?'", נזכר שאול. "'להיטון' ייצג את הצד השטחי והצהוב".

"מי שהיה מצוי בענייני הברנז'ה ברור שנתן כבוד ל'להיטון'", אומר גלאי. "אבל ישראל אז הייתה מדינה עם סבר פנים חמור ורצינות וממלכתיות, לכן לא התייחסו ברצינות לכתבי הבידור, למרות שלטענתי בידור ניתן וצריך לעשות ברצינות".

שקיעתו של "להיטון" החלה ברגע שהעיתונות הארצית ניכסה לעצמה את עולם הבידור, שאך לא מזמן התנערה ממנו. "מה שקרה לעיתונות הפופ היה מה שקרה לעיתונות הספורט ולעיתונות הנשים", מבהיר גלאי. "ברגע שהעיתונים הגדולים הלגיטימיים נכנסו לתחום, עיתוני הנישה איבדו את ייחודם".

אלוני עזב ראשון ועבר לגל"צ. "הנסיבות השתנו", הוא אומר. "'להיטון' לא היה עוד עץ בודד בערבה לתפוס צל מתחתיו". בשנת 82' עזב פז את תפקיד העורך ויצא להקים את מגזין "עולם האשה". שנה אחר כך מכר יעקב אלון את העיתון לשלמה זייתוני, שהיה בעל בית דפוס מצליח אבל חסר הבנה בעיתונות.

"הם לא טיפלו בעיתון, אלא עבדו בשיטת חיסכון טוטאלי, וזה הביא את העיתון אל קצו", אומר פז. "באותה תקופה יצאו מגזינים בצבע, אבל הם לא זרמו עם התקופה ונשארו עם השחור-לבן. הם מחזרו תמונות, אלתרו וחילטרו. מה לעשות? אי אפשר לרמות את הקוראים כל הזמן".

בשנת 91', אחרי שנים של פרפורי גסיסה וכשזקנתו מביישת את נעוריו, הקיץ הקץ על "להיטון" והתחילה תקופה חדשה בעיתונות הישראלית, שבה כל סלב הופך מלך וגם העמודים החדשותיים מופקעים לטובת אייטמים רכילותיים.