"הדברים עצמם", יאיר אסולין, חרגול פלוס

הרומן השני של יאיר אסולין מטפל בנושאים שמככבים כבר דורות בספרות העולמית: חרדת גיל הנעורים, המאבק בין הרצון לבנות זהות עצמאית לבין הצורך להשתייך, האופוריה - והטרור - שכרוכים בגילוי הסקס. אבל מסיבות שיש להן רק קשר עקיף לכתיבה עצמה, האוניברסליות של התכנים נזנחת לטובת קריאה "טיפוסית", שמזוהה עם מגזר סוציולוגי מובחן.

הגיבורים של "הדברים עצמם" הם צעירים בני הציונות הדתית, וטראומות הנעורים שלהם מתקיימות על רקע האווירה העכורה שלאחר רצח רבין וראשית האינתיפאדה השנייה. נרצה או לא נרצה, הם מייצגים משהו גדול הרבה מעבר לעצמם. במהלך הקריאה מצאתי את עצמי תוהה מי מהם היה הופך את ספירסבח לגיבורת היום, מי היה יוצא בזעם מהכנסת בזמן נאום האורח מגרמניה, מי היה נלחם על זכותו של אריאל זילבר להפיץ מסרים של שנאה.

ראוי להדגיש: אסולין לא מתעסק ישירות בפוליטיקה. אפילו פיגועי ההתאבדות, על הזוועה המהדהדת שלהם, נשארים בדרך כלל ברקע. מצד שני, עולם הערכים ברור וחד-משמעי. בשלב מוקדם משחזר שי, אחד הגיבורים, בשיחת המוטיבציה שקיבלו הוא וחבריו בשבוע הראשון בישיבת ההסדר.

"חשוב שתזכרו", אומר להם אחד הרבנים, "המשימה שלנו היא משימה של קידוש השם...אתם תהיו הראשונים, אתם תהיו המובילים בכל דבר, אתם אלה שלא תספרו בדיחות גסות בחדר ולא תטנפו את העיניים בכל מיני חוברות, אתם אלה שתתנדבו, שתסחבו יותר מכולם. אז הם יגידו, בינם לבין עצמם בשקט, מתוך מבוכה מסוימת, 'הם באמת מיוחדים'".

ניתן לומר ששלושת גיבורי "הדברים עצמם" מנסים להימלט, אפילו לבעוט, בייחוד הזה שנכפה עליהם. שי מסרב לקבל את תכתיבי הפטריוטיות המיליטנטית שעליה גדלים בני הדור שלו; הוא אפילו שובק בריצת האימון. דרור, תלמיד בכיתה ח', מבצע חטאים קטנים, מדלג על תפילות ומאיים לעבור לבית ספר חילוני. ואביטל, בת השירות הלאומי, היא נערה מרדנית ומתריסה שמעשנת בשרשרת, מהסוג שעלול להסתבך בצרות גדולות.

אף לא אחד מהם מממש כנדרש את הציפיות ממנו, שלושתם רואים ב"דחף להיות כמו כולם" תכתיב מניפולטיבי שמרעיל את הנפש. במילים אחרות, הם צעירים מבולבלים ושבירים מבחינה רגשית כמו שגיבורים ספרותיים בגילם אמורים להיות. אבל יש תוספת קטנה: הם חייבים לשמור נגיעה.

ב"הדברים עצמם" אסולין מתבלט (כמו בספרו הראשון, "נסיעה") כסופר שיודע היטב מה הוא רוצה לומר. הוא מבקש לפרק לגורמים את הזהות הדתית-לאומית ולבחון את ערכיה ושיגיונותיה ממרחק - בלי מחויבות לאיזו מורשת ובלי סנטימנטליות. עבור אנשים מסוימים, כך נראה, היכולת לשרוד בעולם החמור והקפדני של החברה הדתית עומדת ביחס ישר ליכולת שלהם להסתיר ממנה מי הם באמת, לחיות עמוק בתוך נפשם, ולצמצם את הדיאלוג עם החוץ למינימום בנאלי הכרחי.

המחיר שהם משלמים הוא חוסר אותנטיות. אבל לרגעים נוצרת התחושה שזה מחיר שראוי לשלם, כי האלטרנטיבה הרבה יותר נוראה. דרור, לדוגמה, הוא הקורבן הקבוע של חבריו לכיתה, ילד כאפות. אבל גם המבוגרים בסביבתו לא מצליחים להבחין ברגישות העודפת שמאיימת להכריע אותו. בבית ספר חילוני כבר היו מעלים אותו על איזו תרופה.

זהו ספר מעורר כבוד, אבל בחוויית הקריאה בו יש משהו לאה. רוב ההתרחשות היא פנימית, והגיבורים חוזרים שוב ושוב אל אותם אירועים מטרידים כאילו היו לכודים בתוך מעגל אינסופי. בעצם, הם לכודים בתוך מעגל אינסופי. העולם החילוני הוא אפשרות מפתה אבל בעצם בלתי מושגת - כמו מוסקבה ב"שלוש אחיות".

הרומן סובל במידה מסוימת מהחולשה שמאפיינת הרבה מתוצריה של הספרות העברית בשנים האחרונות: איזו נטייה לצמצום עלילתי, כאילו אירועים יוצאידופן ושיאים דרמטיים הם קישוטי רוקוקו שמכסים על העיקר. אני זיקקתי ממנו תובנה אחת חדה, מפתיעה ומעט אכזרית: הדרך לגאולה אישית עוברת הרחק מהדת.

על המדף

"ס. יזהר - סיפור חיים", ניצה בן-ארי, הוצאת אוניברסיטת תל אביב - כרך ראשון מתוך שניים שמשחזר את חייו ויצירתו של ס' יזהר, הצבר האולטימטיבי, מפקד בהגנה ואחד הסופרים החשובים ביותר בתולדות המדינה. הכרך מתמקד ב-22 השנים הראשונות לחייו, שבהן עוצבה דמותו כסופר.

"זאב בודד", ג'ודי פיקו תרגום: זאב כפיר, כנרת זמורה-ביתן - תאונת דרכים מחרידה מאלצת בני משפחה אחת להגיע להחלטה גורלית שתשפיע על חיי כולם.כמו רוב ספריה של המחברת, שמוכרת בעיקר בזכות "שומרת אחותי", גם זה הפך לרב מכר מצליח.

"נמסיס", פיליפ רות. תרגום: כנרת זמורה-ביתן - גיבור ספרו האחרון של פיליפ רות הוא צעיר יהודי יליד ניוארק, שמנהל מגרש משחקים לילדים בחופשת הקיץ ומאוכזב מאוד בשל בעיה רפואית שמנעה ממנו להצטרף לצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה ולמלא את חובתו למולדת.