האזנה ראשונה ל"נוגע בדרכון", האלבום החדש של עמיר לב, היא חוויה כמעט מקוממת. לב מגיש לאורך כל האלבום - בדיוק מופתי ממש - את המנה המדויקת שאותה החל לייצר לפני 20 שנה כמעט, ומאז כמעט ולא נגע במרכיביה. אותה תרכובת של סיפורים קטנים-גדולים, קול צרוד - חציו שר חציו מדבר, הרכב רזה של גיטרה באס תופים, בדגש על גיטרות. 10 שירים יש בו, באלבום החדש, וכולם בלי יוצא מהכלל יכלו להשתלב גם באלבומיו של לב משנות ה-90, מבלי שיישמעו חריגים.

מוזיקאים ישראלים, ככלל, לא מצטיינים בדרך כלל בחדשנות מוזיקלית, או ביצר עז לשינויים. אבל אני חושב שעמיר לב הוא הדוגמא הכי קיצונית שיש לנו לאמן השומר בקנאות כמעט דתית על התבנית הבסיסית שלו. זהו כבר אלבום האולפן השישי שלו, ופרט לאלבום הבכורה הצליל של כולם כמעט זהה. זה לא בהכרח מבטיח רמה אחידה של חומרים, אם כי כל שיר של עמיר לב הוא מבחינתי מתנה.

באלבומו הקודם, "הכל כאן" (2008), למשל, לב היה רחוק משיאו. יכולת לצפות שבעקבות הקרירות היחסית שבה האלבום התקבל לב יערוך שיפוץ מהותי בתפריט שלו. אבל הנה - "נוגע בדרכון" ממשיך באותו קו בדיוק. וכנראה שבצדק. כי בהאזנות הבאות מתברר שלב חזר לעצמו, ואפילו יותר מכך. מדובר באלבום היפה והמרגש ביותר שלו, מאז הצמד המופלא של "עמיר לב" ו"פעם בחיים" משנות ה-90.

אבל המתכון, המתכון הקבוע הזה, מעורר שאלה בסיסית אצל כל חובב מוזיקה. ותרבות בכלל. האם אמן חייב להשתנות מדי פעם ולהמציא את עצמו מחדש, או להיפך - הוא מחויב לשמר איזושהי אמת פנימית, גם אם זו הופכת ללא אפנתית. אלה הם שני הווקטורים, שהמתח ביניהם מזין את הקריירות של גדולי המוזיקאים - בארץ ובעולם. ואם נחפש אבי טיפוס - קחו את דיויד בואי, בצד של הזיקית המוזיקלית שלא מפסיקה להפתיע, למול ניל יאנג, שתמיד יגיש תקרובת מוכרת של דיסטורשן ובלדות אקוסטיות (נכון, היו לו גם אפיזודות מפתיעות, כמו אלקטרוניקה בשנות ה-80, אבל בקנה מידה של קריירה שלמה האיש יציב כסלע).

אין לשאלה הזאת תשובה חד משמעית. בכלל לא בטוח שצריכה להיות תשובה כזו. והיא מושפעת, כמובן, מזהות הנשאל. מגילו, מהאופי שלו ומהמשקל שיש למוזיקה בחייו. אבל אני מתעקש לחפש בכל זאת סוג של הכרעה, באמצעות האמנים החביבים עליי במיוחד. נתחיל במובן מאליו - הביטלס. אות ומופת לאבולוציה מוזיקלית מפעימה ממש, שהתרחשה מאלבום לאלבום. ועדיין, משהו מאד בסיסי ביצירה שלהם תמיד נשמר. סוג של דינמיקה משותפת שלא השתנתה.


שלום חנוך. נשאר אותו דבר. צילום: יח"צ

הלאה. פיטר גבריאל. חת'כת זיקית ענקית כשלעצמו. איש שעבר מהפרוג רוק של ג'נסיס, לאלבומים אלקטרוניים, אפריקאיים ולבסוף מיינסטרימיים לחלוטין. ועדיין - היה שם תמיד גרעין קבוע של רגש ושל אמת. גם ג'טרו טאל - אהבתי הראשונה והנצחית - עברו מבלוז ליצירות קונספט ארוכות, ואז לשירי עם אנגליים, רוק כבד ומשחקים באלקטרוניקה. ובכל זאת, תמיד היו שם ההומור, האינטליגנציה והמחויבות.

נדמה לי שאתם כבר מבינים לאן אני חותר. התענוג העילאי עבור חובב מוזיקה הוא אמן שמצד אחד אפשר לעקוב אחרי התקופות השונות והשינויים בחייו, דרך הצלילים, ומצד שני, ניתן להיאחז בכל פעם מחדש באיזשהו גרעין בסיסי שהדביק אותך אליו מלכתחילה. זאת, למשל, הסיבה שמעולם לא נקשרתי באמת לדיויד בואי. אני מודע, כמובן, לאיכויותיו הנדירות, ומחובר לחלק ניכר מהיצירה שלו, אבל אף פעם לא האמנתי לו. תמיד הרגשתי שהרצון להמציא את עצמו מחדש חזק אצלו יותר מהכל. כולל האמת.

במעבר חד לארץ, הישראלי שהצליח לשלב בדרך המשכנעת ביותר בין שני האלמנטים היה שלום חנוך. מההרמוניות הקוליות של השלושרים, דרך הפופ של שבלול, האמריקנה של תמוז, הכסאח של חתונה לבנה, כלי הנשיפה של "ערב ערב" ועד לאקורדיאון של "אהבת נעוריי" - הוא הוציא את כולנו למסע, אבל תמיד נותר עם שורשים עמוקים בזמן. וזה מה שהופך אותו לגדול מכולם.

על הסכין

1. ושוב אתכם, ושוב אמן ידוע נחשד בעבירת מין, ושוב צו איסור פרסום, ושוב עמרי חיון עושה צחוק מהחוק. ואם לא הוא, יש מספיק בלוגרים אחרים שיפיצו את השמועה ברחביה האינסופיים של הרשת. הגיע הזמן לערוך רוויזיה אמיתית בדיני ההגנה על הפרטיות. כזו שמותאמת לעולם העכשווי, העולם חסר הגבולות.

2. "legal eyes", הסינגל החדש והמשותף של הדג נחש ואינפקטד מאשרום, הוא גם שיר מגניב וגם שיר חשוב. לא רק בגלל שהוא קורא - בצדק מוחלט - ללגליזציה של סמים קלים, אלא מעצם העובדה ששני הרכבים מצליחים מאד מתייצבים למען מטרה שעדיין נתפסת פה כשנויה במחלוקת. זה תמיד משמח ואף פעם לא מובן מאליו.

3. ועל עוד סינגל משמח שיצא השבוע. "ואם פרידה" של דיקלה מזכיר את הפוטנציאל האדיר של המוזיקאית המיוחדת הזאת, שבשנים האחרונות התרחקה מקדמת הבמה. שירה שלא מפחדת להיות גדולה מהחיים, הפקה מוזיקלית שמשלבת מוזיקה ערבית וחשמל והתפוצצויות של רגש אמיתי. ברוך שובך.