"ומי יהלך", ספר שיריו החדש, הרביעי במניין, של המשורר דוד ברבי (58), הוא התכתבות ישירה עם ספרו הקודם "ספינות מותרות", או בעצם, למעשה עם כל שלושת ספריו הקודמים.

ברבי, שפרץ לתודעה הציבורית ב-2011, הוא סיפור יוצא דופן. בכל ימיי כקורא שירה, לא ראיתי אדם שמנפיק ספרי שירה זה אחר זה, כמו בסרט נע. ספר שיריו הראשון, "חוויה מתקנת", ראה אור ב-2011. לאחריו הוציא את "מרחקי נגיעה" ו"ספינות מותרות" ב-2012 , וכעת זה קורה בתחילת 2014. מה שגורם לי להרים גבה של השתוממות.

כי מי יכול ככה, ומה כבר הוא יכול להעניק לי בלי מרווחי נשימה. אלא שבמקרה של ברבי, זה עובד. הוא לא מחטיא את המטרה ולא הופך את ריבוי שיריו למגילה גראפומנית, אלא להיפך. הוא כותב על המשמעותי והקונקרטי. ברבי, מגדל פרחים מקצועו, ואין יפה יותר לשירה מדימוי של פרח. ואכן הטבע שבאדם וחשיבותו משחקים תפקיד בחייו של ברבי וזולגים לשירתו בפנורמה מילולית קסומה.


דוד ברבי, לא מחטיא את המטרה. צילום: יח"צ

לדוגמה, שיר הנושא של הספר, "ומי יהלך": "מִי יהלְַּך עלַ הדְַּשׁאיִם וּמִי בֵּין הַשּׁביִליִם וערַוּגוֹת הפְַּרחיִם?/ האַםִ יהיְִה בּוֹ מִתּוֹכיִ כְּמוֹ שׁיּשׁ בִּי מֵאבָיִ? אוֹמֵר אנֲי לעְצַמְִי: איֵן לכְך חֲשׁיבוּת, אלֶָּא לחְַיּי עכַשְׁיו, כָּל עוֹד אנֲי מְהלֵַּך בֵּיניהםֶ".

הנה אדם, איש ספר, שלא פרסם מאומה עד להיותו אדם בוגר, שהתייתם מאביו ואז, כשזה קרה, קיטונות של שירה פורצים ממנו החוצה כמו מהר געש. לעניינינו, בין מעט משירי האהבה של ברבי, בולט שיר שהוא הגאולה הגדולה ביותר בספר הזה, המשקף את לבו של ברבי באופן כתיבתו, מתוך "אל תוותרי".

"אלַ תּותּרי עלָיַי ואני לא/ ואףְַ כִּי יהאְֵ מַעֲשׂה ירחֵ וּצְריבתַ שׁמֶשׁ/ אל תּותּרי/ שׁרשׁי פיִקוּס לא יפחְַיִדוּ וקְוציָו שׁל הַוּרד לא ירתּיעוּך/ לא אוֲתּר עלָיַך ואת לא/ כִּי כְּברָ ידעָתּי אתֶ ריח הַוּרד ואתּ ידעָתּ מַסלְוּל ירח והשמֶשׁ תּיטִיב עםִ שׁנינוּ". גם פה מושא האהבה ומושא האישה (והכמיהה לה) משולבים עם יפי הטבע ונצחיותו.

אני בעד הנצחיות הזאת של ברבי, אך ממליץ לו להוריד את הרגל מהגז ולייצר לעצמו מרווחי נשימה בין ספר לספר. קורא כמוני, שאוהב ומתחבר בקלות לשירתו, לא יכול לאכול מטעמים, טובים ככל שיהיו, בכזה קצב. שווייה שווייה.