פיל-גוד מובי, סרט בכיף, הוא מונח הגזור מתחום הפצת הסרטים. וכך גם המושג קראוד פליזר, שניתן לתרגמו כמְרצה-טעם-ההמון. ועדיין לא נולד אותו בעל בית קולנוע שאינו חולם לארח בהיכלו את השילוב המבורך הזה, שמבטיח תזרים מזומנים נאה בקופות. 

מהבחינה הזו, כך נראה, "לאנץ' בוקס" הוא המוצר האופטימלי שרק תוכנת מחשב מתקדמת וצינית במיוחד יכולה הייתה להניב. מצד אחד, זהו סרט הודי שעלילתו מתחוללת במומבאי האוריינטלית שמסקרנת את התייר הלבנבן. מהעבר האחר, זוהי הפקה משותפת אמריקאית/גרמנית/צרפתית שמתבוננת בעין מערבית פטרנליסטית על התרבות הזרה, ההודית, ועושה זאת, כמה ליברלי מצדה, באמצעות המתווך (או המשת"פ) המקומי.

שילוב מנצח זה מסתייע בנוסחת הקופה הנצחית שמפגישה אישה צעירה ורגישה עם גבר מופנם וחבול רגשית, תוך הבלטה מודעת של החיבה האפלטונית, שלעולם אינה מעוררת התנגדויות, ותוך הדגשת האלמנטים הקיטשים שמהם מורכב הבלוף המנחם של חיי הנצח. 

הסירופ הזה, נכנה זאת סרט, מתבסס על שירות לקוחות ייחודי לעיר הענק מומבאי. על פי חומר הרקע שמפיקי הסרט הכינו עבור העיתונות המסקרת, מרושתת מומבאי בחמשת אלפים שליחים המפזרים ברחבי הכרך אוכל ביתי שרעיות נאמנות מכינות עבור בעליהן העסוקים במשרדים. השליחים נוטלים את פנכות האוכל הגדושות במזון משובח אל המשרדים, ומחזירים אותן ריקות למטבחן של הבשלניות הגאות בפרי עמלן. השירות הזה, כך נכתב, הוא כל כך נאמן ומדויק, ורק שליחות אחת מתוך מיליון איננה מגיעה ליעדה. ועל השליחות המסוימת, הפשלונרית, הזו מספר "לאנץ' בוקס". 


נחמד, לא יותר. "לאנץ' בוקס". צילום: יח"צ

מעשה באישה יפה וצעירה, אם לבת בגיל הגן, שבעלה מעדיף אחרת על פניה, והיא משתדלת לרכוש מחדש את לבו באמצעות מעדנים נעימים לחך שהיא מתקינה עבורו במטבחה, ומשגרת למשרדו דרך שירות השליחים המיומן. וראו זה פלא, המשלוח מתפקשש, ואת מעשה ידיה להתפאר מקבל אלמן נרגן, שעוד רגע קט יוצא לגמלאות. 

מדובר בגבר כבוי, שתקן ולא ידידותי שהגירוי המפתיע של בלוטות הטעם הרדומות שלו כמו מעורר בו אנרגיות מחודשות, והוא ממש מלקק בתאווה את פנכות המזון. עם החזרתן של אלה אל הגברת הדי אומללה, היא מבינה שהמשלוח טעה בכתובת, ולמחרת היום מצרפת פתק התנצלות. הפתק הזה, השבח לאל, הוא נקודת זינוק להתכתבות ענפה בין הבשלנית לזללן החדש, ובתוך כך מתפתח על הבד רומן מכתבים מהסוג המוכר והמצליח מאז ימי "החנות מעבר לפינה" (1940) של ארנסט לוביטש או "צ'רינג קרוס מספר 84" (1987) עם אן בנקרופט ואנתוני הופקינס. 

מטבע הדברים, רומן מכתבים הוא סוגה קלה לביצוע. הקולנוען יכול לנוח מעט, שהרי המילים שמהן מורכבים המכתבים, ואופני ההקראה שלהן, עושות עבורו את העבודה בכל הקשור לעיצוב הדמויות ורגשותיהן. מהבחינה הזו, "לאנץ' בוקס" השמרני אינו חריג בז'אנר שלו. 

לזכותו של הבמאי ההודי ריטש באטרה, שזה לו סרט הביכורים, יש לזקוף את העובדה שהוא צירף לצמד הרעים לעט עוד שתי דמויות; האחת היא גבר צעיר ושאפתן, העומד להחליף את הפנסיונר עם פרישתו מהעבודה כמנהל חשבונות אפור אופקים. האחרת היא שכנתה המבוגרת של הבשלנית החיננית, שמתגוררת ממולה. פניה של השכנה, וזהו טריק בימוי נאה, נותרות עלומות לאורך הסרט כולו, ורק קולה נשמע, ובאמצעותו היא מרבה להשיא לצעירה עצות מועילות לשיפור מצב הרוח. 

דומה שתוכנת המחשב שהכינה את הקראוד פליזר הזה עבדה שעות נוספות. פיזור העלילה על פני שלושה גיבורים מרכזיים - הזולל הנרגן, הבשלנית הנאווה והגבר הצעיר שמתחתן במהלך העלילה - מייצג גם מיפוי של הדתות השונות במומבאי. האחד נוצרי, האחרת הינדית, והשלישי מוסלמי. נכון, זוהי מומבאי על שלל החב"דניקים המתרוצצים בקרבה, ולכן חסר פה ייצוג של ישראלים/יהודים. אבל פגם זה, מותר לנחש, ייפתר בסרט ההמשך שאולי עוד בוא יבוא. 

"לאנץ' בוקס" הוא סרט הודי המרוחק, במתכוון, ממסורת בוליווד הססגונית שבה מתמחה תעשיית הסרטים הענפה במומבאי. הוא עשוי באופן הכי נעים לעיכול מערבי, וכדי לא לעייף יותר מדי את העין האירופית הופקדו הדמויות הראשיות בידי מתווכי-משחק נוחים. מנהל החשבונות החמוץ, שהווייתו הקפואה הולכת ומפשירה ככל שמתקדמת העלילה, מגולם על ידי אירפאן חאן, שפרצופו מוכר כבר בזכות הפקות מערביות קודמות דוגמת "חיי פיי", "נער החידות ממובאי" או "ספיידרמן המופלא". 

לצדו, כבשלנית החיננית, משובצת נימרטקאור הנאה, שכבר עשתה קריירה בדוקה כדוגמנית וכפרזנטורית בסרטי פרסומת. 

שישה סרטים עלילתיים ביים עד כה רפאל נדג'רי, וכולם הוצגו בפסטיבלים היוקרתיים של קאן וברלין. נדג'רי, המחלק זמנו בין צרפת לישראל, הוא אם כך אחד הקולנוענים המקומיים המצליחים ביותר. לפחות, על פי הפרופיל הבינלאומי שלו. ממש עמוס גיתאי חדש. גם "מעל הגבעה", שאותו סיים לפני כשנה, השכיל להגיע לקאן, ונחשף שם במסגרת היוקרתית, "שבועיים של הבמאים", ובקשר לכך עולות התמיהות הבאות: 

שתי קרנות מימון ציבוריות, ישראלית וצרפתית, השתתפו בהפקת סרט זה, וחבר לקטורים מיומן בחר לשלבו באירועי קאן. במילים פשוטות: לפחות שלושה צוותים ערכו סיעורי מוחות וטעמים ופסקו ש"מעל הגבעה" הינו סרט ראוי. ולא לשכוח: מדובר בלא פחות מאשר הסרט הישראלי הגרוע ביותר בשנים האחרונות. 

אז מיהו הטועה? הלקטורים או המבקר? אם "מעל הגבעה" אכן עבר תהליך סינון תלת-שלבי שעלה בטוב, מובן שזהו בדיוק הרגע שבו המבקר מחויב לנעול את המקלדת ולהכריז על פרישה מיידית מהמקצוע. שכן הפער בין שתי עמדות הבסיס הוא בלתי נסבל, בלתי ניתן לגישור. לא על העדר הכישרון הקולנועי מלין טקסט זה אלא על היומרה הכבדה, המניפולציה השקופה, השעמום ההולך ומצטבר, והעילגות בארגון הסצינות השונות המרכיבות (ומרקיבות) סרט זה. 

>> רוצים לקבל ניוזלטר של אתר דה פוסט? הירשמו כאן

המעין-עלילה מתמקדת במוזיקת המקרה. טכניקת הסיפור - או הגישה למציאות - הזו גורסת שאין טעם לתכנן לטווח בינוני או רחוק, משום שהגורל המקרי הוא שמכתיב לאדם את סדר היום התלוש שלו. כאן מדובר בגבר סתמי ושמו שאול (אורי פפר), שיום אחד מתחשק לו לצאת ברכבת מתל אביב לחיפה על מנת לפגוש את אביו שמעון (מוני מושונוב), שעמו ניתק כל מגע חמש שנים קודם לכן. שמעון האלמן מחלק חייו עם בטי (מיכאלה עשת), אישה שתחום התמחותה הוא עשיית כסף משיווק של פילוסופיית הניו אייג' מעוררת הגיחוך. הביקור בחיפה עולה ברע, משום ששאול, בעודו מתרכז בג'וגינג בחוצות השוק, מחליק על סרדין מת ומסתבך בפציעת גופו, ובעקבות זאת גם בסדרה של אי הבנות משפחתיות. 

הסרט שככל הנראה הופק ללא תסריט מסודר וחלקו אולתר תוך כדי צילומים, מעורר רוגז רב בעיקר בשל השילוב הקטלני בין עשייה מרושלת, חובבנית במובנים רבים, לבין יומרנות חלולה. הפקדת התפקיד הראשי בידי אורי פפר רק מגבירה את התמיהה הרבה בלאו הכי כלפי הפרויקט הזה, שכן קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה, בסרט שהופק בארץ, נרשמה הופעה חיוורת ונטולה כל היגיון כמו זו המופגנת פה. 

בקרב אנשי המקצוע נחשב המרתון המתקיים בחוצות ברלין כמרוץ המרתון הקל והנוח ביותר. כל זאת בשל הטופוגרפיה השטוחה של העיר, שחוסכת מהרצים עליות מכבידות וירידות מסוכנות. אך עם כל הקלות (היחסית) הזו, אין זה סביר שישיש בגיל 80 יצליח לסיים את 42 הקילומטרים הארוכים ארוכים של המרתון כשהוא על רגליו. וראו זה פלא. "בחזרה לחיים" הוא סרט כה אופטימי, עד שבמהלכו נשקלת האופציה הזאת במלוא הרצינות. 


"בחזרה לחיים". פספוס. צילום: יח"צ

הסיפור השטחי עוסק בישיש ברלינאי (השחקן דיטר הלרפורדן, יליד 1935), שהיה ממצטייני אולימפיאדת מלבורן (1956), שבה הפתיע וזכה במדליית זהב בריצה למרחקים ארוכים. כעת, כלומר שישה עשורים מאוחר יותר, הוא עוקר בצוותא עם אשתו לבית אבות. שם, מטבע הדברים, נערכות ההכנות לקראת הפרידה מהחיים. אלא שגיבורנו גרמני עז יצרים הוא, ולקראת המרתון בברלין הוא עוקר ממקום מרבצו בקרב בני גיל הזהב, ופוצח באימוני ריצה וסבולת. ונראה מי זה שיעז לעצור אותו במסלולו הצודק. 

מהבחינה העלילתית, "בחזרה לחיים" הוא סרט רופס וצפוי. אך מה שמעניין בו הינו המעקב אחרי דור בני ה-80, שנולד עם עליית הרייך השלישי, צלח את שנות הנידוי הבינלאומי, הכריע מחדש את אירופה באמצעות "הנס הכלכלי" הנודע, וכעת מגיע מועד התפוגה שלו. אומנם הסרט טורח ומדגיש פעם ועוד פעם את מכלול הנקודות הללו, אך בשל חוסר רצינותו לא מתחולל במהלכו דיון של ממש בנושאים כבדי משקל אלה. חבל.