מטוס נעצר. הדלתות נפתחות. נוסעים נרגשים, בהירי עור, מפטפטים את דרכם למטה. ואז הוא יוצא אלינו. הגב קצת כפוף והמבט מעט עקום, ספק מזלזל ספק המום. קבלו את סאלח שבתי, האיש ללא עבר ובלי עתיד. ברדקיסט עם קבלות. בטלן בעל חלומות. אב לא מתפקד. שוביניסט חסר תקנה. לא מחונך, לא משכיל, ובעיקר לא אשכנזי.

אנחנו באנו לחנך אותו, אבל הוא זה שילמד אותנו פרק או שניים באנושיות ובערמומיות. ושמישהו ינסה לעצור אותו. "סאלח שבתי", הסאטירה השנונה שכבשה את לב הקהל הישראלי והייתה לסרט קאלט בלתי נשכח, חוגגת 50. 

סאלח הוא קישון: יהודי גלותי, חדש בארץ, שנאבק בממסד האטום ויכול לו. מתוך הסרט

סאלח עצמו היה ונותר דמות כובשת, מנהיג כריזמטי, שהפך מעולה מבולבל לישראלי בקיא בהלכות הארץ, לא פראייר בכלל. קצת אחרי שבן־גוריון קלט את העולים מארצות ערב, ריסס את גופם וביזה את תרבותם, הסרט הנהדר הזה השמיע קול אחר ונתן לגיטימציה לזר, לשונה, לאחר. כי מי שכתב וביים אותו היה זר, שונה ואחר.

ב-1949 מצא את עצמו פרנץ הופמן, הוא אפרים קישונהט, ניצול שואה מהונגריה, בנם של מנהל בנק ומזכירה, תקוע בצריף קטן ב"שער העלייה" בסמוך לחיפה, אותה מעברה שאליה תגיע, שנתיים אחריו, גם הפעוטה חוה אלברשטיין. הוא היה אז בן 25 , נשוי לחוה קלאמר, וכבר זכה בתחרות לכתיבת רומנים בארצו וחיבר מאמרים הומוריסטיים. את שמו העברי הנחית עליו הפקיד בנמל. זו הייתה הפגישה הראשונה של קישון עם הממסד של מפא"י.

לא יעבור זמן רב עד שהממסד יצטער על זה. מאוד. 

הקהל היה על הרצפה 

הקיבוצניקית: "אנחנו חיים במאה ה־20".
סאלח: "אני חי במעברה, גברת".
הקיבוצניקית: "המאה ה־20 זה לא מקום בשביל לגור בו".
סאלח: "גם המעברה".

(מתוך "סאלח שבתי")

הדמיון בין קישון ובין גיבורו סאלח שבתי היה מתעתע. בעוד קישון היה מחויט, מנומס, צונן, אירוני, משכיל, מחונך, בהיר עור ואירופאי, סאלח לבש פיג'מה מפוספסת או ז'קט שאף פעם לא ראה ימים טובים יותר, והיה חצוף, חסר השכלה, שוביניסט, כהה ומזרחי (לא ברור מאיזו ארץ צץ לפתע). לכאורה, לא היו שתי דמויות שונות יותר זו מזו. אבל סאלח הוא קישון: יהודי גלותי, חדש בארץ, שנאבק בממסד האטום ויכול לו. דרך הטקסט ששם בפיו של גיבורו סאלח שבתי, העז אפרים קישון לומר את כל אשר על לבו, לסנוט בפקידים, לעלוב בקיבוצניקים ולהלום בפוליטיקאים.

"סאלח שבתי" לא רק עודד חשבון נפש של הקהל הנלהב שצפה בו על התנהגותו כלפי בני עדות המזרח, אלא גם בא איתם חשבון ונתן להם באבי אביהם. שמו של הגיבור הוא עיוות של צמד המילים "סליחה שבאתי". ובלשון העם, "סליחה שאני מפריע" או "סליחה שאני חי". הסליחה הופנתה לעבר האשכנזים, הוותיקים, בוני הארץ, שנאלצו לקבל, עם קום המדינה, בלית ברירה ובעיקום אף, את ניצולי השואה הרפים מאירופה ואת המשפחות הצעקניות מאפריקה.

קישון התקשה לסבול את הפטרונות וכבר ב־51' קרא לספרו הראשון, באירוניה בלתי מוסתרת, "העולה היורד לחיינו". ב־14 במאי 1952, בדיוק ארבע שנים לאחר אותה הכרזה היסטורית, תגיע גם העצמאות שלו: טור ראשון בעיתון הנפוץ במדינה, "מעריב". בטור הזה, "חד גדיא", צמחה גם דמותו של סאלח.

"נאבק בממסד אטום ויכול לו". סאלח שבתי.

אחרי ששייף את העברית שלו באולפן, הפך לסאטיריקן מוערך וסיפק להבימה את המחזה "שמו הולך לפניו" - הציע קישון לקאמרי מערכון בשם "סעדיה והסעד", אך נדחה על הסף בטענה שהוא "רדוד". הוא פנה ללהקת הנח"ל, שביצעה אותו ב־1955 בתוכניתה השמינית "בין מגל וחרב". שם, לראשונה, הופיע סאלח על הבמה כעולה הנתקל בקשיי קליטה. גילם אותו חיים טופול בן ה-20, נחמה הנדל הייתה "העובדת הסוסיאלית" שמולו.

חברי הלהקה ראו בטקסט עניין רציני ועבדו עליו בכובד ראש. הצופים במועדון הקצינים בחיפה חשבו אחרת. ברגע שטופול נכנס, עוד לפני שהוציא הגה מפיו, הקהל כבר היה על הרצפה.

קישון המשיך וכתב מערכונים ללהקה ולהרכב המצליח שיצא ממנה, "בצל ירוק". במקביל, לא הרפה מסאלח. או שסאלח לא עזב אותו. בפברואר 56', ב"חד גדיא", שב לביקור אצל "הסוסיאלית", אותה עובדת סוציאלית בעלת הכוונות הטובות, החולצה הלבנה וכובע הקש, שמוצאת את עצמה שוב ושוב בין הפטיש (סאלח) לסדן (הביורוקרטיה).

ב-1962 הציע לו יורם מטמור, בעצמו מחזאי וכותב מערכונים, להפיק סרט מהחומרים שהצטברו ואף ערך אותם עם עדנה שביט. קישון, בינתיים, החל להתנסות בקולנוע באמצעות מצלמת 8 מ"מ, כשצילם סרטים בני דקה או שתיים, שבהם הופיעו בני משפחה וחברים. אחר כך יכריז, בצניעות אופיינית, שהוא זה שלימד את אורי זוהר איך עושים סרטים, כשצילם אותו יום שלם בשוק הכרמל.

קישון. מי שטען שהוא גזען - שיקשיב למילותיו של גיבור הסרט. צילום: משה שי, פלאש 90

הוא גם כתב תסריט על פי הרשימה "אגדה על תעלה בתל אביב", שפורסמה ב־52' בעיתון ההסתדרות "דבר". הצילומים החלו באולפני גבע, אך הופסקו. קישון קיווה שיימשכו בהקדם, אך יעברו עוד שני סרטים עד ש"תעלת בלאומילך", בכיכובם של שייקה אופיר ובומבה צור ייצא לאקרנים ב־ 69'.

כדי ש"סאלח שבתי" יקרום עור וגידים, קישון היה זקוק למנחם גולן ולחיים טופול. ב־1963 ביים גולן את סרטו הראשון, "אלדורדו", שבו כיכבו טופול וגילה אלמגור בתפקידים הראשיים. זה היה אירוע מכונן בתולדות הקולנוע הישראלי: הנה לכם סרט אקשן מהנה וקולח, בעברית יומיומית, שמשקף תעשייה חיה ושוקקת. טופול וגולן חברו לקישון. והיה גם שותף רביעי, אברהם דשא פשנל, ששמו נשמט, משום מה, בשנים שחלפו מאז. הם השקיעו 400 אלף לירות ישראליות. 

חיים טופול היה שחקן מלידה. כבר בגן הילדים בשכונת פלורנטין, שאותו ניהלה הסופרת ימימה טשרנוביץ־אבידר, גילם בצורה מושלמת, וכנראה גם די מפחידה, את הזאב הרע בסיפור "כיפה אדומה". אף שלא מלאו לו 29 בעת צילומי הסרט, הוא הפגין משחק כל כך משכנע עד שכשהוצע לו תפקיד טוביה החולב במחזמר "כנר על הגג", המפיקים נדהמו לגלות שהסטאר מיזראאל אינו מזרחי מבוגר, אלא צעיר אשכנזי.

איך מביימים, לעזאזל?

"חבר שבתי, באיזו צורה אתה רוצה לקבל את המגיע לך?"
"בצורה של כסף".
(מתוך "סאלח שבתי")

סרט הבכורה של אפרים קישון צולם במשך 45 יום בכפר הירוק ובמעברה ממול. ביום הראשון הגיע לאתר הצילומים, יצא מהטקסי ושאל את הנוכחים: "רבותי, איך עושים סרט?" למזלו הרב, הצוות המיומן שנשכר לצורך ההפקה ידע דבר או שניים על קולנוע.

גולן הביא מהוליווד את אחד הצלמים הטובים בעולם, פלויד קרוסבי, שזכה באוסקר על המערבון הקלאסי "בצהרי היום" והפליא בצילומי שחור־לבן תוך שימוש מושכל בתאורה דרמטית. אשתו
של קרוסבי צורפה גם היא. מהנדס הקול היה הבריטי וולי וילנר.

הקאסט היה מרשים, וכלל כמובן את טופול כשבתי, כוכבת "אלדורדו" גילה אלמגור, שהוזעקה מניו יורק (העובדת הסוציאלית בת שבע), אריק איינשטיין (זיגי הקיבוצניק), שרגא פרידמן וזהרירה חריפאי (קיבוצניקים), אלברט כהן (עסקן פוליטי), לצד בני המשפחה אסתר גרינברג (גברת שבתי), גאולה נוני (חבובה), שייקה לוי, רגע לפני "הגשש" (שמעון) ומרדכי "פופיק" ארנון (מרדכי). קישון לא רק כתב את התסריט, אלא גם אייר את השוטים.

התסריט מזוקק, מרגש, מטלטל ומצחיק עד כלות. הסצנות הולמות בזו אחר זו. באחת מהן מוזמנים תורמים עשירים מחו"ל להביט בעולים שנוטעים את העצים ביער שנקרא על שמם. כשהם עוזבים, השלט מתחלף: "יער שמעון ברנבאום" מוסב מיד ל"יער פרל זונשטיין".

מתוך "סלאח שבתי". "תסריט מזוקק, מרגש, מטלטל ומצחיק עד כלות"

עשרות שנים לפני תחקיר "המקור" על קק"ל, הרס סאלח את החגיגה כשעקר את העצים במטרה לנטוע אותם שוב עבור היער החדש. שרת החוץ גולדה מאיר, שנחרדה מאותה סצנה, ניסתה למנוע את הפצת הסרט בחו"ל כי מהקרן הקיימת לא עושים בדיחה, אבל אחרי שעותק של הסרט חמק לו לסן פרנסיסקו וזכה בפסטיבל שם, התרצתה. התורמים, אגב, אכן נבהלו. מאז, מקבעים את שמותיהם בשלטי בטון יצוקים לקרקע.

בסצנה מופלאה אחרת תרים עסקני מפלגות אחר מנהיג "אותנטי", מאכער מקומי, שיביא להם קולות בטוחים בבחירות. הם מזהים את הטאלנט, שמזהה מצדו את מצוקתם ודורש דירת שיכון. כדי לעמוד בהבטחותיו לכל מי שכרכר סביבו, מנסה סאלח לשלשל לחור בתיבת הקלפי מעטפה המתפקעת מפתקי הצבעה, רק כדי להיפסל.

שנים ספורות לפני מערכון "העולים החדשים" בתוכנית "לול", הוא מתווה את הדרך: "למה מסדרים אותנו? למה אנחנו חדשים. חדשים מסדרים. נהיה הרבה זמן פה, נסדר את החדשים". סאלח סירב להיות אסקופה נדרסת. מי שטען כלפי קישון שהוא גזען שהציג את בני עדות המזרח בצורה סטריאוטיפית, מזלזלת, מעליבה - מוטב לו שיקשיב למילותיו של גיבור הסרט: "שחור לא טוב. אבל אם היה לבן - היה בסדר". 

קישון ידע גם לרגש. כשבני משפחת שבתי מושלכים ככלי אין חפץ במעברה, מול הצריף הקטן, הכעור והמוזנח, קשה שלא להצטמרר מהמבט הנשקף מעיניהם. וכשסאלח יוצא להשתכר

בקפה, הגשם יורד והייאוש זולג, המילים שלו קשות ומרגשות: "ריבונו של עולם, מדבר אליך סאלח. סאלח שבתי. אתה, שהוצאת את אבותינו מארץ מצרים, תראה איך אני נראה. אין עבודה, אין שיכון, אין שום דבר. רק שש־בש כל היום. זה בית? זה מחסן ילדים. תעשה משהו, יה ריבונו של עולם. תעזור לי". 

בסוף הסרט, כמו בכל סרטי הבורקס שיראו אור לאחר מכן, האהבה הבין־גזעית תנצח את האטימות, אבל המהפך המשמעותי מתחולל קצת לפני כן, בלול, כששגרירת ההתנשאות והתיעוב של הממסד מגלה לתדהמתה שלעולה שזה מקרוב בא יש פה וגם אינטליגנציה חריפה. "אתם, יוצאי עדות המזרח, עם כל הכבוד שאנחנו רוחשים לכם, עליכם להתרגל למציאות המתקדמת ולשכוח מהר מאוד את כל המנהגים הברבריים שלכם, שהבאתם איתכם משם", היא תאמר לו. והוא יענה: "לשכוח? למה לשכוח. אתם תמיד רוצים אנחנו שוכחים מה שלא טוב בשבילכם".

שן שום בחליפה

"מתי התחתנת?"
"מזמן".
"בן כמה היית?"
"קטן".
(מתוך "סאלח שבתי")

ב־2 ביוני 1964, בקולנוע חן בירושלים, התקיימה הבכורה החגיגית של הסרט. מי לא היה שם? נשיא המדינה זלמן שז"ר, נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, שופטים, שרים וחברי כנסת, אלופי צה"ל, בכירי המשטרה וכל המי ומי של עיר הבירה, כפי שציין סופר "מעריב". הסרט כמעט גרם למשבר פרלמנטרי כשמזכיר סיעת הליברלים דרש הזמנה זוגית לכל אחד מחבריו.

חברו, אריה בן אליעזר מחרות, הכריז שיגיע בכל מקרה, כי "אנשי סאלח שבתי נמנים עם חוגי הבוחרים הקבועים שלנו", 13 שנה לפני שיעלו את מפלגתו לשלטון במהפך 77'.

על קישון, טופול ונוני התנפלו ציידי אוטוגרפים, אבל דבר לא הכין אותם להתנפלות של מבקרי הקולנוע, שקטלו את הסרט ללא רחמים וכינו אותו "סרט פרסומת ממדרגה שלישית". במסעדה, אחרי ההקרנה, אשתו של קישון פנתה אליו וביקשה ממנו: "אפרים, תפסיק לעשות סרטים. זה פשוט גרוע", וטופול, מצדו, הציע לו בנדיבות: "אתה יכול לקבל את חלקי בסרט עבור פרוטות".

אולם לחששות הללו, התברר עד מהרה, לא היה כל בסיס. עם ישראל נהר בהמוניו והסרט הפך לשובר הקופות הגדול ביותר של כל הזמנים, שגם ייצר שני שלאגרים ברדיו: הדואט הרומנטי
בין איינשטיין לנוני, "לי ולך", והפזמון הסוחף "משיח הזקן", אחד הלהיטים העבריים הראשונים שהתהדר בצליל מזרחי (אף שנכתב על ידי אוריאל אופק ויוחנן זראי).

כמה ישראלים צפו ב"סאלח שבתי"? גם אם נסתפק בדיווח הצנוע ביותר - קרוב למיליון ו־ 200 אלף קוני כרטיסים (יש הטוענים שלא פחות משני מיליון ישראלים הסתערו על הקופות) - מדובר בנתון פנטסטי בקנה מידה עולמי, משום שעל פי מרשם האוכלוסין, במדינה בת ה־16 התגוררו קצת פחות מ־־ 2.5 מיליון אזרחים. כלומר, כל ישראלי שני (!!) צחק ממעלליו של סאלח בזמן אמת.

המספר הזה אינו כולל, כמובן, את רבבות האמריקאים שהתמכרו לאטרקציה מארץ הקודש. הסרט רץ בניו יורק במשך תשעה חודשים רצופים, זכה בתחילת 1965 בפרס גלובוס הזהב (טופול הוכתר באותו טקס כ"תגלית השנה") והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. חנוטים בחליפות ועניבות, כשנשותיהם לצדם, ראו קישון, גולן וטופול איך הבמאי האיטלקי ויטוריו דה סיקה זוכה בפרס על סרטו "אתמול, היום ומחר".

גם שן השום שקישון הטמין בכיס חליפתו לא הביאה את המזל. שבע שנים לאחר מכן, כשהיה מועמד בשנית, הפעם על "השוטר אזולאי", בחר קישון באותה חליפה. במעמקי הכיס מצא את שן השום ההיא, שגם הפעם לא ביצעה את המוטל עליה: קישון שוב נאלץ להביט בעיניים כלות בדה סיקה לוקח עוד פסלון, הפעם על "הגן של פינצי קונטיני".

ב־1989 הפך קישון את הסרט למחזמר. גאולה נוני עברה באופן טבעי מדמותה של חבובה לגלם את אשתו של סאלח, ולתפקיד הראשי לוהק זאב רווח, אחד הכוכבים הגדולים של עידן סרטי הבורקס, שהתבקש להפסיק לעשן כי קישון חשב שזה פוגע בקולו. רווח, מעשן כבד, בחר בתפקיד ומאז לא נגע עוד בסיגריות.

כשהסרט הפך למחזמר. קישון עם ורדינה כהן וזאב רווח. צילום: ראובן קסטרו

ההצלחה הייתה כבירה, וכל המדינה שרה את "אח יא ראב יא ראב" (חיים חפר ונורית הירש). הביקורת, כהרגלה, קטלה. המחזמר שוחזר, עם רווח, ב־2002 , יעקב כהן מככב כעת בגרסה מעודכנת, אבל האמת היא שסאלח מעולם לא עזב אותנו.

חזר ב"זגורי אימפריה"

באביב 2014, 50 שנה אחרי שכבש את ישראל בסערה, סאלח שבתי חזר אל מסך הטלוויזיה בתפקיד אלברט (בבר) זגורי. קשה שלא לראות את קווי הדמיון הבולטים בין הסרט "סאלח שבתי"
(משפחה מזרחית עם שבעה ילדים, השמיני בדרך, שחיה יחד בצריף במעברה) לסדרה "זגורי אימפריה" (משפחה מזרחית עם שמונה ילדים, שמתגוררת בדירה בפריפריה, בבאר שבע,
המעברה של המאה ה־21 ).

כולם חיים יחד בחמולה. האמא מתפקדת כמכונת לידה מתוסכלת, והילדים הבוגרים מנסים לגאול את עצמם בעזרת בני זוג או מאהבים שונים מהם (מירי זגורי מתעסקת עם עבריין בדואי, אבישג נותנת דרור ליצריה במיטתו של אלכס הכתב, אבי עשה ילד לצרפתייה ולאביאל יש חברה אשכנזייה, בעוד חבובה שבתי מתאהבת בזיגי הקיבוצניק ושמעון עובר לגור עם העובדת הסוציאלית בת שבע).

הגרסה העכשווית. "זגורי אימפריה". צילום: אוהד רומנו

יש גם סבתא ברקע (בסרט לא ברור אם היא בת משפחה או זקנה ערירית שהגיעה איתם בטנדר וסופחה בלית ברירה לחמולה), ואב, שמתקשה, או לא ממש רוצה, לפרנס את משפחתו (בבר מנהל דוכן פלאפל כושל במרכז המסחרי; שבתי לא מחזיק מעמד אפילו חצי יום בעבודות דחק) ולא מתבייש לבזוז את חסכונותיהם של ילדיו (אביר ואביגיל זגורי; חבובה ושמעון שבתי) כדי להשתמש בכסף לצרכיו. (בבר מבקש לפרוע חוב לעירייה; סאלח, מתלוננת אשתו, ישתה לשוכרה).

בשבת בצהריים שבתי וצפיתי ב"סאלח שבתי", שעבר עם השנים ניקוי כימי ונראה בהיר קצת יותר. הצלחתי לשכנע את גלי, בתי בת התשע, מעריצה של "זגורי אימפריה", להצטרף אלי. להפתעתי, היא ידעה את המילים של "לי ולך" (משיעור המוזיקה), צחקה לא מעט וראתה עד הסוף. סאלח, אם כן, עדיין רלוונטי לנו, לחיינו, ואפילו לילדינו. סרט נצחי.