בזמן שנמנמנו מול מסכים, הלכו והתקבעו פה כמה גיבורים שאין להם שום כוונה לזוז ממקומם: גיבורי יצירות הילדים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים של שלושה דורות, והם - בניגוד אלינו, מסרבים להתבגר או להתקלקל. דני של מרים ילן-שטקליס הוא גיבור בזכות היכולת שלו לכאוב ולהיות עצוב. פרץ, הילד חד הלשון מ"גלגולו של מעיל" של קדיה מולודובסקי, מצליח להעלות בנו חיוך מתוק-מלוח מדמעות. הפרפר של פניה ברגשטיין לא מכיר בחוקיות של הטבע שגוזרת עליו חיים קצרים, ורק אלוהי הבלונים יודע כמה מיצירי כפיו התעופפו ברוח מאז שמרים רות הוציאה את "מעשה בחמישה בלונים".

אז מה יש בהם, בכל גיבורי הילדות שלנו, שהופך אותם לעל-זמניים? על השאלה הזאת ועוד משיבה חוקרת ספרות הילדים ותרבות הילד בישראל, פרופ' יעל דר, בשני ספריה החדשים "דודה של שום איש" (הוצאת סל תרבות ארצי ועם עובד) ו"קנון בכמה קולות, ספרות הילדים של תנועת הפועלים" (הוצאת יד בן צבי) הרואים אור לקראת שבוע הספר.

באמצעות יצירות של נתן אלתרמן, עודד בורלא, פניה ברגשטיין, ע' הלל, מרים ילן-שטקליס ועוד, פרופ' דר בודקת כמה דברים: מה הקשר בין קנון ספרותי לילדים קטנים לבין בניית אומה, מי קבעו את הטעם הספרותי לילדים בראשית הדרך, מה יובא מתרבויות אחרות ומה נחשב מוקצה, ומה התיישן במהירות?


הספר "דודה של שום איש". צילום: יח"צ

"הכי חשוב בעיני הוא תרגול שריר ההקשבה", היא מסבירה. "הילדים היום כמעט שאינם מקשיבים. מפעילים אותם על ימין ועל שמאל, והם לומדים להיות אינטראקטיביים מרגע שהם מסוגלים לאחוז בסמארטפון. ספר ילדים מחייב האזנה כפולה ומכופלת. ראשית, הקשבה למוצא פיו של המבוגר הקורא את הסיפור. שנית, לשפה הייחודית של הכותב והמאייר, ושלישית, לדמויות הפועלות. זוהי פעילות המחייבת הכרה באחר, בזכות הדיבור שלו ובקולו הייחודי, והיא מתגמלת מאוד".

מה שגולדברג ידעה

ראשית, ישנו נושא השפה. בהרצאה שנשאה בשנת 1956, התייחסה לאה גולדברג להנמכה של זו: "מישהו כתב כאן באירוניה, כי לדעתו יש לפתוח קורס לפישוט הלשון לכמה סופרי ילדים. כאן, לדעתי, יש שגיאה יסודית אחת בהערכה. השאלה אינה במליצה, כי אם המליצה יפה - הילד יאהב אותה... אם הלשון היא קצת מעל ללשון היומיומית, אין זה חטא - זה יפה מאוד". על פי דר, כל מי שליווה מקרוב ילד קטן יודע שילדים קטנים חיים בשלום רב עם חוסר הבנה.

"הם לא מבינים הרבה מאוד דברים, וזה לא מערער אותם", היא מסבירה. "להפך. זה מסקרן ומאתגר אותם. לנו, המבוגרים, נדמה שצריך ללעוס לקטנים את כל מה שאינו ברור וחד-משמעי. חבל, כי למילים שלא משתמשים בהן ביומיום יש חן מיוחד והן ממחישות רבדים פחות אינסטרומנטליים של השפה".

וגולדברג הבינה את זה?
"הבינה את זה מצוין. יחסה לקהל היעד הצעיר שלה היה יחס רציני, בהבנתה שילדים זקוקים לספרות משובחת ושתפקידה לסייע להם לפתח ולהרחיב את טעמם הספרותי. במקום סיפור 'יפה' מבחינה אידיאולוגית, שהיה נהוג ומקובל בשנות ה-40 וה-50, שנות יצירתה האינטנסיבית לילדים, עמד לנגד עיניה של גולדברג אידיאל הומניסטי-אסתטי. כעורכת ספרותית ב'דבר לילדים' ואחר כך כעורכת ספרי הילדים בהוצאת 'ספרית פועלים', חשפה גולדברג את קוראיה למגוון גדול של טקסטים ספרותיים, מהארץ ומהעולם. היא הכירה להם צורות ספרותיות רבות, מקוריות ומתורגמות, 'גבוהות' ופופולריות".

הרבה מאוד דברים קרו פה מאז שגולדברג נשאה את אותה הרצאה. העיקרי שבהם היה המשקל שאיבדה ספרות הילדים בעולם קהל היעד שלה. בניגוד לעבר, השירה כמעט אינה נוכחת בתרבות הילד העכשווית.

"בשנות ה-30, ה-40, ה-50 וה-60 זו הייתה הצורה הספרותית המועדפת", אומרת פרופ' דר. "משוררים מרכזיים כתבו לילדים במקביל לכתיבתם למבוגרים: ביאליק, גולדברג, שלונסקי, אנדה עמיר ועוד. היו גם משוררים נפלאים שכתבו בעיקר לילדים: ילן-שטקליס, זאב. היום כמעט שלא נכתבת שירה לילדים, וזה חבל לי מאוד כי שירה יכולה לעורר קריאה מהורהרת ורב-כיוונית, המבינה בבת אחת את השיר כולו ובו בזמן מתפענחת לאט, ומתענגת על חומרי היצירה עצמם".

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן


הבינה שילדים זקוקים לספרות משובחת. גולדברג. צילום: ויקיפדיה

אבל במקביל, הפרוזה הרימה ראש על חשבון השירה, ונכתבת כאן פרוזה מצוינת לילדים.
"חלקה על ידי סופרים מובילים למבוגרים: דויד גרוסמן ומאיר שלו הם הדוגמאות המובהקות, אך יש רבים אחרים כנורית זרחי הנהדרת, מיריק שניר ועוד. בעשורים האחרונים נכנס ממד חדש לספרות הילדים - איור מעולה, שלא נופל ברמתו מזה שבשאר ארצות המערב".

מה המשקל של ספרות הילדים בתרבות הפנאי שלהם?
"ככלל, ככל שהילדים גדלים, היא תופסת בה פחות מקום, אך ילדים שהורגלו לצרוך ספרות מילדותם ורואים פעילות קריאה יומיומית גם אצל הוריהם, סביר שימשיכו לצרוך ספרות גם בגילים מאוחרים יותר. השינויים בהרגלי החיים לא אמורים להשפיע על הרלוונטיות של הספרים, בתנאי שהם כתובים טוב. למעשה רוב הקלאסיקה שלנו מרמזת על זמנים אחרים ועל קוראים אחרים. זוהי תחושה נהדרת, של חברות בקהילה גדולה ומתמשכת של קוראים".

אל תתבלבלו: נכון שהספרות זוכה להספדים שונים, אבל דו"ח הספרייה הלאומית דווקא מדבר על עלייה קלה במספר ספרי הילדים שרואים אור בישראל מדי שנה. זה כמובן לא אומר בהכרח שהם קוראים אותם. אז האם זה קורה משום שהיד על הוצאתם לאור קלה מאוד?

"אנחנו הופכים מחברה קוראת לחברה כותבת", אומרת פרופ' דר. "כל אחד כותב היום, לכל אחד יש 'קהל קוראים', המגיב ב'לייק' חסר מחויבות. הכתיבה באינטרנט מתעתעת, כי היא לא דורשת דיוק והקפדה. קלות הכתיבה הזאת מחלחלת גם לשוק ספרי הילדים. מתפרסמים הרבה יותר מדי ספרים בינוניים ומטה. רבים מהם ממומנים על ידי הכותבים".

אין עוד קיפניס

הספרייה הפרטית של פרופ' דר, ששימשה לאורך שנים ארוכות כמבקרת הספרות הילדים של "הארץ" והפכה לתו איכות, גדולה וצבעונית. יש בה ספרים ועיתוני ילדים משנות ה-30, ה-40 וה-50, השנים שהיא חוקרת, וספרים רבים מהשנים שבהן הייתה מבקרת. במדף הספרים המרופטים יש מריבה על תואר הספר המרופט מכולם. אל מקצה הסיום הגיעו "שמוליקיפוד", "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין, "שמונה בעקבות אחד", "כמו סיפורים" של עודד בורלא ו"דודי שמחה" של ע' הלל. 

פרופ' דר התאהבה בספרי ילדים כשהפכה לאם וגילתה את הפוטנציאל העצום הטמון בצורת הביטוי הייחודית הזאת. "הבנתי יחד עם בנותי את עוצמת החוויה, וביחד הפכנו את זה לטקס משפחתי. מקריאת ספרי ילדים מתקופות שונות הבנתי עד כמה יכולים הטקסטים ללמד אותנו על התקופה והתרבות שבה נכתבו, ועל התפקידים הדוריים ששררו בהן. אם תציצי בתמות המרכזיות של מה שנכתב היום תגלי שחוויית ההורות והסבאות הופכת יותר ויותר מרכזית, שלפעמים נדמה שמרוב הורות וסבאות, נדחקת הילדות הצדה".


התאהבה בספרי ילדים כשהפכה לאם. פרופ' דר. צילום: רענן כהן

מה עושה מלאכת הביקורת למי שכל כך אוהבת ספרי ילדים?
"מעצימה אותה כמובן. לפעמים מצאתי את עצמי מאוהבת ביוצרים, ולפעמים מאוד כועסת, אך אף פעם לא אדישה".

מישהו מגיבורי ספרות הילדים של העבר ימשיך איתנו לעתיד?
"מאוד קשה להתנבא, כי מלבד כישרון כתיבה ואיור, יש עוד הרבה תנאים תרבותיים שכלל לא קשורים בספר עצמו, הקובעים את חיי המדף שלו. זה נורא תלוי בנסיבות התרבותיות ואילו צרכים תרבותיים יהיו. אי אפשר לדעת".

"האריה שאהב תות" ממשיך לצעוד ברשימת רבי המכר כבר כמה עשורים.
"אם היית שואלת את תרצה אתר, היא הייתה אומרת שזה הספר האחרון שלה שיצליח. רוב הכתיבה שלה היא שירה לירית מופלאה. פה היא רצתה שהילדים שלה יאכלו והיא פשוט המציאה את אחד מסיפורי האוכל כדי שהם יאכלו. זה נכתב והפך להיות רב מכר".

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן


"תרצה אתר פשוט רצתה שהילדים שלה יאכלו". "האריה שאהב תות". צילום: יח"צ

עודד בורלא למשל, אבי הנונסנס, האיגיון, בעברית, די נעלם וזה אף שלאה גולדברג כינתה את יצירתו "אליס בארץ הפלאות הישראלית".
"אני חושבת שעשו עוול לבורלא. צריך להוציא אותו מחדש עם איורים חדשים ולתת להם צ'אנס חדש בגלל שהוא נונסנסיסט פנטסטי. ביאליק, אלתרמן וגם שלונסקי מקבלים כיסויים חדשים וגם לו בהחלט מגיע".

וקדיה מולודובסקי, גם אחרי המון שנים, עדיין גורמת לדכדכת בקריאה של "גלגולו של מעיל" ו"פתחו את השער".
"מבחינתה היא לא כתבה שירה עצובה. כשהיא כתבה את זה בשנות ה-30 המוקדמות היא כתבה מתוך רצון להציג את הילדים כמלאי כוחות, יכולת דמיון ושמחה מפעפעת. כשפרצה המלחמה והספר יצא לאור פעם ראשונה בארץ בשנת 1945, נוסף לו מאמר גדול של פיכמן בפתיחת הספר, שמדבר על גל-עד לילדות שאיננה עוד. הוא כאילו הכתיב לנו את הקריאה העצובה, מבלי דעת".

"במקור הם היו שירים מאוד שמחים. 'פתחו את השער' הוא שיר חתונה שמח. אנחנו קוראים את זה כתמונה משפחתית שאנחנו אומרים: זה מת, זה מת וזה מת. 'גלגולו של מעיל' זה מעיל שעובר מאחד לאחד והממזר הזה יודע איך לצאת מזה. העוני לא נתפס כמסכנות. בתוכו הייתה שמחה, צירתיות וחברות".

יש יורשים לאותם כותבים גדולים? קם לוין קיפניס חדש?
"קשה לי לתאר שלוין קיפניס חדש יצוץ עכשיו, פשוט כי אין לנו צורך, כחברה, בכתיבה מעין זו. קיפניס המציא מסורת בטרם מדינה, בתקופה שבה החברה היהודית בארץ נזקקה למסורת שתגדיר את עצמה כאחרת מיהדות אירופה מצד אחד, ומערביי הארץ והסביבה מצד שני. הצלחתו העצומה נובעת מכישרונו הגדול שחבר לצורך גדול בתרבות ילדים, שתוכיח את הצלחת המפעל הציוני.

בנוסף מילא קיפניס צורך גדול בטקסטים עבריים לילדים בגיל הרך. הגננות בארץ שיוועו לחומר מקומי שיהיה רלוונטי לילדי הגן. קיפניס סיפק את הסחורה, במקראות שחיבר, בשירים, בסיפורים, ברומנים, במסכתות, בחידות ובפתגמים שכתב".

פוליטיקה לילדים

ספרות הילדים יצאה במשך שנים רבות מנקודת הנחה שילדים הם חלק בלתי נפרד מהעשייה הציונית וככאלה, הם אנשים פוליטיים לכל דבר. איך זה בא לביטוי בספרות הילדים שכתבו להם? מתי הורחקו ילדים מהפוליטיקה ומתי הפסיקה ספרות הילדים המגויסת להיחשב יפה?

"אחד האסימונים האחרונים שנפלו לי במחקר הזה סביב ספרות הילדים של תנועת העבודה, אומרת דר, "זה שספרות הילדים ראתה בילד יצור פוליטי במובן הזה שהוא הרגיש את עצמו משויך לקבוצה פוליטית - התנועה, קבוצת הכדורגל, עיתון הילדים שהוא מנוי עליו. הוא יודע לזהות את עצמו כחלק מקבוצה פוליטית וגם יודע לקרוא קריאה פוליטית ולהתפלמס".

"לעומת זאת היום, כשאנחנו מעקמים את הפנים מול כל מה שהוא קצת פוליטי זה כי אנחנו רואים בילד יצור א-פוליטי מוחלט. מה טוב ומה רע? אני לא יודעת. אני רק יודעת שמאוד יכול להיות שגזלנו משהו מהילד הזה כשלקחנו לו את היכולת הזאת. זה שלא שאני בעד לכתוב ספרות מגויסת כרגע, אבל בלב שלם אני אומרת שזה חבל".

"עד כמה שקשה להאמין, גם 'בוא אלי, פרפר נחמד' הוא פוליטי. "גם אם לא במפורש. אבל את מניחה את זה כשאת רואה את הילדים מטיילים יחפים בקיבוץ כאילו הם בבית שלהם בלי אף מבוגר בסביבה. זו הנחה פוליטית: הקיבוץ הוא המקום הכי טוב לגדול בו. זו פוליטיקה לפעוטות. היום אנחנו לא רואים את זה בכלל".


פוליטיקה לפעוטות. "בוא אלי פרפר נחמד". צילום: יח"צ

אסתר שטרייט-וורצל המנוחה כתבה את "קיץ כתום" אחרי ההתנתקות. היא עברה מתקפה עצבנית מאוד שמעידה אולי על תופעה רחבה יותר, של חוסר הקשבה לאחר וחוסר יכולת להתדיין.
"נכון, במקום להתייחס לזה שלא מוכרחים לדבוק בדעותיה אבל אפשר לקרוא אותן ולהביע דעה. למה צריך להיבהל מדברים שאני לא מסכים איתם?".

מתי הפסיקו להתייחס אל הילד כאל יצור פוליטי?
"במעבר מיישוב למדינה, במהלך שנות ה-50, החברה עברה באופן הדרגתי מאתוס חלוצי לאתוס אזרחי. האתוס האזרחי רצה את הילדים בבית ורצה ילדים שנדרשים להגנה של המשפחה ושל מוסדות החינוך. זאת התקופה שהילדות הישראלית עברה דה-פוליטיזציה. עד 1953 מערכת החינוך הייתה פוליטית במוצהר ועבדה בשיטת הזרמים: העובדים, המזרחי והכללי.

אחרי קום המדינה, ב-1953, נחקק חוק חינוך ממלכתי שאמר: די לפוליטיקה. אנחנו רוצים חינוך אחיד, לכאורה א-פוליטי. אני אומרת לכאורה, כי זה היה ברוח מפא"י. זה יצר בבת אחת דה פוליטיזציה מאוד גדולה. אחר כך התחילו קבוצות הנוער, הוצאות הספרים וקבוצות הספורט, התחילו להתעמעם הגבולות הפוליטיים. אלה השנים שבהן מתחילים לפתח טעם חדש בספרות ילדים ולעקם את האף מול מה שנקרא ספרות מגויסת.

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן


הפסיקו להתייחס לילדים כיצורים פוליטיים. "קיץ כתום". צילום: יח"צ

לאה גולדברג למשל ידעה למנן. היא ערכה בהוצאת פועלים את סדרת 'אנקורים', שם היא ידעה בדיוק להכניס גם ספרים שהם ריאליזם סוציאליסטי ארצישראלי ברוח הקיבוץ מצד אחד, ומצד שני שירה לירית, שזה הכי לא פוליטי בעולם. כמה קולות, כי זו היכולת לא לדבוק בדרך אחת. זו מורכבות אידיאולוגית מאוד עמוקה".

איך זה קרה כל כך מהר? חמש שנים אחרי קום המדינה הן זמן קצר מאוד בכל מובן.
"מבוגרים מביאים איתם הרגלי חשיבה. לילדים יש זיכרון מאוד קצר. אין להם הרגלים. מי שנולד בשנת 1948 נולד לתוך מדינה, ואם היית מספרת לו שלא הייתה מדינה לפני שנתיים, זה לא היה מעניין אותו. האתוס בתרבות הילד מתחלף הרבה יותר מהר מאשר אצל המבוגרים".