"כשהכריש ישן", מילנה אגוס. מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובנו, הספריה החדשה, כתר, 153 עמ'

זהו ספר שחושניותו, מושכת ומטרידה, ניבטת אל הקורא החל מן העטיפה ולאורך כל דפי הסיפור. בחזית הספר מוצגת יצירה של האמן הפולני־צרפתי בלתוס (בלשצאר קלוסובסקי דה רולה), שמפנה את המתבונן ללא שהיות לנתיב ארוטי נבוקובי.

בלתוס, אמן בן המאה ה-20, מרד בדיקטטורה של המודרניזם ויצר תמונות עם מלאות שאפשר למשש אותה. הדמויות שלו, בעיקר נערות במהלך התבגרותן המינית, חושפות רגליים תמימות שמוליכות את המבט אל המפשעה הנחבאת ביניהן. נערות אלה מתנמנמות בלי דעת או מוּדעוּת, ולעתים אף שקועות בתרדמה עמוקה, מתמסרת.

הנערה שבתמונת החזית שלפנינו מנמנמת בישיבה, תוך שהיא מרימה רגל חמודה וחושפת את תחתוניה הלבנים. אותו פס תחתונים שמתקפל אל מחבוא בתוליה הוא מרכז התמונה. ולמרגלותיה - כמו ברבים מציוריו של בלתוס - חתול. והחתול מלקק בלשונו חלב מצלחת. לובן החלב כלובן תחתוניה של הנערה.

שפע הסוגסטיה הסקסואלית הלא כמוסה הוא כמבוא לסיפורה של נערה מסרדיניה, שהתבג־ רותה מלווה במערכת יחסים סאדו-מאזוכיסטית עם גבר נשוי. התום שלה לא נפגע גם כשקרביה נפצעים בגלל משימה סאדיסטית במיוחד שגוזר עליה המאהב המבוגר. אבל לא רק בכך מתחבר ציור העטיפה לתוכנו של הספר. המספרת הצעירה מגישה לקורא את חייה הצעירים, מהלך של שנים אחדות, בגוף ראשון. כלומר, הסיפור מוגש מתוך התודעה הערה, מעבר לעפעפיים העצומים שבציור.


מעלה את הרגישות הטיפוסית לדרגת אמנות. "כשהכריש ישן". צילום: יח"צ

הבחירה בסיפור בגוף ראשון מתירה סופר מאסוריו ומגבילה אותו כאחת. ובמקרה זה, הסופרת ידעה ליהנות בעיקר מההיתרים, שבהם השתמשה בכישרון נועז. היא עיצבה סגנון של נערה שניחנה בסוג מסוים של יכולת התבוננות.

גובה ההתבוננות, הססגוניות של הפרטים שהיא קולטת ואוספת בחושיה ממראה בני אדם, ממעשיהם ומשיחותיהם, מהנוף, מריחות וטעמים, יוצרים מפה סיפורתית עבה, עשירה ורכה כקטיפה. מפה חושנית שופעת קימורים ושיפולים שניתנים למישוש.

המספרת מצוידת ברגישות פואטית שאינה נדי רה בקרב בנות גילה, אך אגוס מעלה את הרגישות הטיפוסית לדרגת אמנות. הראייה היצירתית שלה מצילה אותה מעזובה רגשית. היא כותבת סיפורים, בוראת חיים אחרים בתוך שממת הבידוד הנפשי. אמה דיכאונית, אביה נעדר רוב הזמן לצורך מס עותיו בדרום אמריקה, שם הוא מציל ילדים אומללים. אחיה מסתגר בחדרו עם הפסנתר. "שניהם יפהפיים, אבל אינם מבינים שהם יפים, כי הם מגושמים וכבדי תנועה", היא אומרת על אחיה ואמה, שאינם מעניקים לה את התמיכה שלה היא זקוקה.

הבריחה אל הגבר המתעלל היא ענישה עצמית וגם ביקוש מפוקפק אחר מדריך לחיים. "בעיניו היקום מלא חארות", היא קובעת ולובשת תחתוני תחרה שחורים לפי הוראתו.

דמויות נוספות של מבוגרים סובבות אותה, אך כולן מופיעות ונמוגות חליפות ואינן מושיעות אותה. דודתה מחפשת גבר בעודה מתגעגעת לאחד שבא, שהלך, שחזר. אותו גבר הוא מושא הערצה לנערה, הרואה בו טוב לב ומוסריות, אך גם הוא שב ונעלם במרחקים. 

האופטימיות של המספרת, היכולת לאסוף את שבריה דווקא מתוך העדר מבט חיצוני מדי, מחלצת אותה מן התהומות שאליהן היא מזנקת באובדנות תורשתית. "לאמא ולי תכונה משותפת, אנחנו מצפות תמיד כל דבר בדבש", היא קובעת, והקורא מתקומם בלבו. איך דבש?!

וכך, לאורך הקריאה נלחשת כמעט תחינה, שהלוואי ומשהו יסתדר לנערונת הזאת. הרי היא רק מבקשת להגיע לחוף הקסום שהדרך אליו מוסתרת ממנה. מילנה אגוס, שספרה "מחלת האבנים" היה לרב-מכר בעולם, בראה נערה ממשית, לאו דווקא מצד הופעתה החיצונית, אלא בפנימיותה, באופן שבו היא מוסרת את עצמה לעולם.