36 שנה עברו מאז שצחי נוי השתחל לנעליו המגושמות של יודל'ה בסדרת סרטי "אסקימו לימון". הדמות שהפכה אותו לאחד השחקנים המוכרים בארץ, הפכה מהר מאוד לדמות שתרדוף אותו באשר ילך. "אני נלחם להראות לכולם שיודל'ה הוא רק דמות שגילמתי. אנשים נורא התחברו לדמות של הילד השמנמן, ורבים חשבו וחושבים עד היום שכך אני גם בחיים האמיתיים. כשנוברים בי, מבינים שזאת רק דמות שגילמתי. כמובן שבכל אדם יש דברים חופפים לדמות שהוא משחק, אבל הדמות הזאת תפסה כל כך חזק שנורא קשה לי להיפטר ממנה". 

נוי מאוד היה רוצה שייתנו לו הזדמנות להוכיח את כישוריו ועדיין סבור שזה יכול לקרות. בחודש הבא ימלאו לו 61, ואת יום ההולדת הזה הוא חוגג במשקל נמוך ב־30 קילו מזה שבשנה שעברה. למעלה מ־ 35 שנה חלפו מאז השתתף בסדרת סרטי "אסקימו לימון", ורשימת ההישגים שלו כוללת תפקידים בטלוויזיה, בתיאטרון ובקולנוע.

ולמרות זאת, היום נוי מרגיש מספיק בנוח כדי להודות שהוא אולי חייב ליודל'ה את הקריירה, אבל באותה המידה, אלמלא יודל'ה, ייתכן מאוד שהיה היום במקום אחר לגמרי. "אני לא רוצה להישמע בכיין, אבל זה מטריף אותי כל פעם מחדש. מי שאחראים לליהוק בתעשייה הם במאים צעירים, חלקם אוהבים אותי וחלקם מתעבים אותי. הם עובדים לפי הטעם האישי שלהם. חלקם לא מוכנים לתת לי הזדמנות כי הם לא יודעים שאני מסוגל לעשות המון דמויות.

צחי נוי. "כשנוברים בי, מבינים שזאת רק דמות שגילמתי". צילום: אסף קליגר

תראי לדוגמה את טרנטינו, שנתן הזדמנות לג'ון טרבולטה שהגיע בכלל מ'גריז' והיה מקוטלג כשוגי דובי כזה. היה לו קשה לקבל תפקידים אחרים. טרבולטה דרש מטרנטינו את התפקיד ב'ספרות זולה' וטרנטינו אמר לו שהוא ליהק כבר מישהו אחר והציע לו תפקיד אחר. טרבולטה סירב. אחרי חצי שנה טרנטינו התקשר אליו ואמר לו שהוא לוקח אותו לתפקיד. הוא עשה את תפקיד חייו בסרט ענק ומאז הוא הפך לכוכבקולנוע איכותי".

אז אתה משווה את עצמך לג'ון טרבולטה?
"אני אומר, המקצוע הזה הוא 95% מזל ־5% כישרון. להיות במקום הנכון בזמן הנכון ולקבל את התפקיד הנכון. אנחנו יכולים לבקר אחרים, על זה שהם אנטישמים למשל, אבל אנחנו לא יוצאים מהקופסה ומאוד מקובעים בדעות שלנו. המלהקים מקובעים. לא מסוגלים לקחת דמות, להפשיט אותה בעיניים שלהם ולנסות להרכיב אותה אחרת".

איך היית מגדיר את דמותו של יודל'ה?
"הרבה אנשים חושבים שהדמות שלי ב'אסקימו' הייתה כל כך שטחית ופרימיטיבית, אבל זה ממש לא נכון, הפעלתי המון אינטואיציות ואינטליגנציה. משהו בסיסי שיש לשחקן. כישרון מולד, שאין אף בית ספר למשחק שמלמד את זה. אלה נתונים שיש לי ולא יעזור לאף במאי או מלהק".

היית אומר שהוא תפקיד חייך?
"עוד לא עשיתי את תפקיד חיי. ברגע שאתה מניח ראש על זרי הדפנה, שם נגמרת האמביציה שלך ואני ממש לא מרגיש שאני שם. יש שיגידו שיודל'ה הוא תפקיד חיי, אבל אני אומר שעשיתי הרבה תפקידים ועדיין לא את תפקיד חיי".

אני שחקן רעב

נוי מתחזק קריירה כבר קרוב ל 50 שנה. הוא לא המגה סטאר הגדול ביותר שנראה בסביבה, אבל לפחות מצליח להישאר ברדיוס. לא עניין של מה בכך עבור רוב הקולגות שלו למקצוע. "בגיל 10 שיחקתי את האחות הרעה בהצגה 'סינדרלה' ועפתי באוויר מרוב התרגשות. האש שהייתה לי כילד שחקן עדיין קיימת בי. אני שחקן רעב. רעב לתפקידים מאתגרים".

רעב גם לשכר הוגן?
"תמיד הצלחתי להתפרנס בכבוד. תודה לאל, אני עובד כל הזמן. מה'אסקימו' הראשון לא הפסקתי לעבוד יום בחיי. אלוהים שומר עלי והדברים כל הזמן קורים, אם זה הצגת ילדים או סרט קולנוע בארץ או בחו"ל, בעיקר בגרמניה ואוסטריה. אני שמח שנכנסתי לעולם הילדים, גם אם זה לא מוצא חן בעיני אנשים מסוימים בגלל יודל'ה. עשיתי 30 מחזות זמר שהיו הצלחות גדולות - 'פיטר פן', 'האריה שאהב תות', 'הקוסם מארץ עוץ', 'היפה והחיה', 'זהבה ושלושת הדובים' ו'ספר הג'ונגל'".

אתה מצטער לפעמים על שגילמת את יודל'ה?
"איך אני יכול להצטער על הדמות שעד היום בזכותה אנשים ניגשים אלי ברחוב, תופסים לי את היד ואומרים לי שגדלו עלי? צעירים מסכמים את זה ב'אין עליך, אתה מלך'. אבל מבוגרים פותחים שיחה ואומרים שאני מזכיר להם תקופה ויש המון אהבה והערצה אלי שאני לא לוקח כמובן מאליו. אני מופתע כל פעם מחדש כשניגשים אלי".

לא מאבד חלומות על תפקיד חייו ועל קריירה בחו"ל. צילום: אסף קליגר

אז מה הבעיה, בעצם?
"אני מאוד אוהב את המקצוע הזה ומאוד רוצה לשחק דמויות שלא נותנים לי לגלם. שנים אני מנסה לשים את כף רגלי בתיאטרון הרפרטוארי - הבימה ובית לסין, למשל, ולא מצליח. אני במעמדי צריך לקבל תשובה ממנהלת תיאטרון שמבקשת ממני להביא תמונות שלי ורזומה? ואז היא אומרת שתחזור אלי ואני לא שומע ממנה ואני צריך שוב לחייג ולהציק.

לפני 30 שנה שיחקתי את 'החולה המדומה' בהבימה, אבל מאז לא עשיתי שם דבר. המוסד הזה לצערי לא חיבק אותי, למרות שהקהל אוהב אותי. יש בארץ תיאטרון נהדר, מה שאני לא יכול להגיד על הקולנוע הישראלי, ויש כל כך הרבה תפקידים שאני יכול לעשות".

מה החלום הגדול שלך?
"החלום הגדול הוא, כאמור, לשחק בתיאטרון רפרטוארי. אני חולם לעשות סדרה בתפקיד ראשי, משהו בנוסח ארצ'י בנקר של היום. גבר בשנות ה 60 לחייו, עם כל החבילה. היו ניסיונות אבל זה לא דבר פשוט בטלוויזיה שלנו. החלום הנוסף שלי, שקורם עור וגידים, הוא מופע בידור וזה נמצא כרגע בתחילת הדרך. מדובר בשלישיית גברים מוכרים שמספרים על החיים שלהם, כמו המופע המשולש של ציפי שביט. אבל החלום הכי גדול שלי זה קריירה בחו"ל".

באמת? בגילך?
"כן, זה החלום הגדול שלי. עשיתי המון סרטים בחו"ל, עבדתי עם כוכבים ושמות גדולים כמו סטיבן ספילברג ורומן פולנסקי, שיחקתי עם מלאני גריפית ואלן ארקין ושלי וינטרס. בגדול, צריך לחיות שם בשביל להצליח, וקשה לי לדמיין את עצמי עוזב את הבית והנכדים. אבל אם אקבל תפקיד מאתגר אעשה את זה, אארוז מזוודות".

כולם הכירו את האישיות שלי 

אף על פי שהוא מבקש שיפסיקו להזכיר לו כל הזמן את יודל'ה, לנוי יש נטייה להעלות את הדמות המיתולוגית בעצמו והיא מעוררת בו גלי נוסטלגיה. "אחרי ההצלחה של 'אסקימו', גרתי בגרמניה תקופת מה ומשם נדדתי ללוס אנג'לס. אמרתי לעצמי שאהיה שחקן אמריקאי ואהפוך עולמות ואחיה שם. ואז הבנתי שבארצות הברית יש חוקים אחרים ושלא תעזור לי כל ההצלחה של 'אסקימו'. יחצנתי את 'אסקימו' ביפן, בברזיל, ברוסיה, בתאילנד, בגרמניה ובשווייץ. זה היה אחד הסרטים הכי מכניסים. זה הסרט הישראלי הכי גדול שהיה עד היום. שום סרט ישראלי לא מכר כמו הסדרה של 'אסקימו'".

ב־ 2013 פרץ נוי מחדש לתודעה, באופן חלקי לפחות וגם אם לא בדרך האידיאלית בעיניו. בשנה שעברה השתתף בעונה השנייה של תוכנית הריאליטי־סלבס "גולסטאר", הופעה שהולידה הצעה מרגשת: לחזור לגלם את דמותו של בלו הדוב בהצגה "ספר הג'ונגל", תפקיד שגילם כבר לפני 12 שנה. 

"טוביה צפיר החליף אותי אז, ועכשיו אני מחליף אותו", הוא אומר. "מיקי פלד התקשר אלי לפני חודש ואמר שמחזירים את ההצגה לבמות, אמר שבלו הדוב זה תפקיד חיי. ההצגה תרוץ בספארי בחופש הגדול ובאולמות ברחבי הארץ. עכשיו יהיה לי קל יותר לשחק עם 30 קילו פחות. מדובר בארבעה חודשים אינטנסיביים של ארבע הצגות ביום. הייתי מצוין בפעם הקודמת ואני מתאים לתפקיד".

הלכת ל"גולסטאר" כדי שייזכרו בך?
"זאת בהחלט אחת הסיבות. כמובן שגם הכסף שהרווחתי היה פקטור משמעותי בהחלטה להשתתף בתוכנית. שחקנים תמיד מגיבים בתרעומת כשאומרים להם את המילה 'ריאליטי'. העולם הזה הפך את המוסכמות במקצוע. כשהוצע לי 'גולסטאר', חשבתי בעיקר על זה שטלוויזיה היא משהו שהופך אותך לרלוונטי ואקטואלי ונותן קפיצה נוספת בקריירה. נכנסתי לשם כדי להיות הכי טוב שאני יכול, כשחקן שהגיע לשם עם הכי הרבה קילומטרז'".

איך אתה מסכם את החוויה?
"זאת הייתה חוויה יוצאת דופן, הרגשתי כאילו אני ברקיע השביעי. כולם ראו את האישיות המעניינת שלי, שהיא שונה מיודל'ה ב'אסקימו'. האנשים שם היו מאוד נחמדים, לא הייתה לי בעיה כמעט עם אף אחד, למעט ארי שמאי, אבל לא היה משהו היסטרי, וצביקה פיק, שאומנם אני מכיר אותו מהעבר הרחוק ואני מוקיר אותו מאוד כמוזיקאי אבל אני שונה ממנו בהתנהלות".

איזה מין טיפוס הוא?
"צביקה לא מדבר הרבה. הוא כן מסתמס הרבה. נותן הוראות. 'צחי, תביא לי דיאט קולה', 'צחי, תביא לי ארטיק'. מה אני נראה לך, שירה? אז לא ראיתי בזה פחיתות כבוד והבאתי לו. הבן אדם פשוט אוהב את עצמו, למרות שכולנו כאלה, אבל אני יותר צנוע ולא אבקש מאנשים זרים. אם אבקש, אעשה הקדמה של ארבעה משפטים והמון מילות נימוס. צביקה מצמצם את המשפטים האלה ואומר 'תביא לי'. אז הבאתי לו, מה זה משנה? הוא בסך הכל בן אדם מאוד נחמד ומעניין.

כשהוא היה יושב ליד הפסנתר, הוא היה מדליק אותי כשניגן את הלהיטים שלו, כי הוא מאסטר במה שהוא עושה. הכי התחברתי לג'קי מנחם ואלירז שדה. ג'קי הוא קצת עוף מוזר אבל בעל לב רחב, אלירז לא מוזר בכלל, הוא חכם ומאוד מחושב אבל בבסיס שלו אדם טוב".

מת מפחד

לפני כשנה, סמוך לצילומי "גולסטאר", נוי מצא את עצמו מתמודד עם בעיות רפואיות לא צפויות. מה שהתחיל בגרד בגרון התגלה כנגיף הפפילומה. "הרופא הבחין בציסטה בקצה הלשון, אבל בהתחלה התעלמתי. הייתי בצילומים ל'גולסטאר' והייתי מאושר. אז הדחקתי. הרופא המשיך להתקשר ולשאול אם עשיתי את הבדיקה שנתן לי בבית החולים, אבל דחיתי את זה לאחרי הצילומים ואמרתי לו שהגרון כבר לא מגרד ואני לא צרוד יותר והכל בסדר. הוא התעקש שאלך להיבדק. נבהלתי וחשבתי שאני הולך למות, אז נסעתי מיד לתל השומר".

מרוב פאניקה ובזמן שהוא ממתין לתוצאות הביופסיה, קרה לו דווקא משהו מפתיע: "הפסקתי לאכול, כנראה בגלל הפחד. לא הייתי מסוגל להכניס שום דבר לפה מרוב חרדה. זה היה כשספי ריבלין היה בימיו האחרונים והייתי בלחץ נוראי. הגיעה התשובה שזה שפיר אבל שחייבים להסיר את הציסטה. כשאמרו לי 'ניתוח בהרדמה מלאה', רעדו לי הרגליים. דחיתי אותו שוב ושוב בתירוצים מפגרים. זה לקח חודשיים עד שעשיתי את זה. אבל לא אכלתי חצי שנה וירדתי 30 קילו".

נשמע שאתה אדם מאוד חרדתי.
"תראי, אני בן 61. עברתי כבר שני שלישים מהחיים שלי. היו לי משברים בגיל 40 ובגיל 50 אבל בגיל 61 זה ממש מפחיד. כאילו מה, זה עומד להיגמר כל הסיפור הזה? יש לי חרדות מהכל, במיוחד ככל שהגיל מתקדם. אין ויטמין שיוצא לשוק שאני לא בולע. כל בקבוק עם הרבה תכולה אני בולע, אני מטורף בדברים האלה ונוטל נוגדי חמצון. אני אדם מאוד חרדתי אבל אני עובד על עצמי. אני חושב הרבה על המוות. אני עדיין לא גרוע כמו אשתי, שמסתכלת בכל יום בעיתון על מודעות אבל תוך כדי כך שהיא בולסת במבה ואומרת לי 'אה, תראה מי מת'. אני לא מסתכל בכלל. אני מת מפחד מהמוות, כי אני מרגיש שעוד לא מיציתי את החיים האלה. מפחד לסיים אותם בחוסר מימוש עצמי". 

נוי ממשיך להיסחף בגל האמוציונלי ומגלה גם שהוא לא היחיד במשפחה שחווה משברים. "יש לי אח אחד שמבוגר ממני בחמש שנים ויש לו סיפור נורא עצוב. הוא היה נשוי ויש לו שתי בנות מקסימות, אבל הילד השלישי שלהם אובחן כאוטיסט במצב קשה, הוא לא מדבר. כיום הוא בן 31, מאושפז במוסד בצפון".

"למזלי, הייתה לי עזרה ענקית מצד חבר הכנסת עמיר פרץ, כשהיה בזמנו שר הרווחה ועזר לי להכניס את הילד למוסד. החיים של אחי נהרסו בגלל הילד, הוא התגרש וכל חייו הם סביב הטרגדיה של הילד האוטיסט. אחי לוקח אותו אליו כל סוף שבוע וזה מאוד נוגע ללב איך שהוא מטפל בו, הוא אבא נהדר. אני לא ראיתי כזאת מסירות ונתינה".

יש אספקט נוסף בחייו שמרגש אותו בכל יום מחדש: הנכדות שלו. ולא, לא מטריד אותו שיום אחד הן תצפינה ב"אסקימו לימון" ובסצינות המין הנועזות שלו שם. "היום כבר לא מביך אותי שום דבר", הוא מסכם. "'אסקימו' זה כמו סרט דיסני לילדים לעומת ההיצע של תוכני הסקס שיש היום בחופשיות. היום. כמעט אין צנזורה ויש דברים איומים שמראים בשעות שידור מוקדמות. אני כן דורש כשאני מגיע לראיונות שלא יכניסו קטע עירום שלי שהוא אאוט אוף קונטקסט. לא רוצה שיראו את זה ככרטיס ביקור שלי".