הקומדיה הזאת נפתחת בטרגדיה גדולה. נערה בעלת יוזמה מצליחה להסתנן אל תוככי בסיס צבאי בנגב, במגמה להיפגש עם אהובה החייל. הפגישה הרומנטית המיוחלת עולה ברע, משום שהנערה תופסת את שאהבה נפשה כשהוא מופשל מכנסיים, בדרכו למיטה עם חיילת המשרתת באותו הבסיס. כשהיא שבורת לב, שוחטת הנערה את עצמה. וכך, עם נהרות של דם, נפתח "אפס ביחסי אנוש", סרטה העלילתי הראשון של טליה לביא, שעוסק בחיילות, בחיילים ובמתח המגדרי התלוי ועומד ביניהם.

שתי גיבורות מרכזיות, בתוספת חמש דמויות נשיות נוספות וכן שלושה זכרים, בונים שלושה סרטים קצרים, המתלכדים יחד לסרט המתרכז בפולקלור השירות הנשי בצה"ל. מעבר להגדרתו כקומדיה צבאית, משתדל "אפס ביחסי אנוש" להתעכב על מערכות יחסים בין נשים צעירות, חיילות כמובן, וכן בינן לבין בני המין המנוגד השורצים מסביב.

אף על פי שמאמציה של התסריטאית-במאית לביא נראים לעיתים מסורבלים ומאולצים, התוצאה הסופית על הבד היא בדרך כלל חיננית, ואפילו מצחיקה לעתים. והרי זהו דבר והיפוכו, שכן לאורך הסרט כולו מורגשת איזושהי גישה רשלנית באופני עיצוב הדמויות המובילות את שלושת שברי העלילה.

>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן


צילום: ירון שרף

אלה שמות פרקי העלילה: "המחליפה", "הבתולים" ו"המפקדת". גיבורת הסיפור הראשון היא דפי (נלי תגר), המוגדרת כמש"קית נייר וגריסה, שמפעל חייה מתמצה בניסיון לשכנע כל גורם צה"לי בנחיצות המעבר שלה משירות משמים בערבות הנגב אל שירות מסעיר בקריה בתל אביב, סמוך לפלאות קניון עזריאלי.

"הבתולים", פרק מספר שתיים בסרט, מוקדש למש"קית הדואר זוהר (דאנה איבגי), החברה הכי טובה של דפי, שהאנרגיות האצורות בה מופנות בו זמנית לשתי משימות מנוגדות: מצד אחד, שבירת השיא העולמי במשחק המחשב "שולה המוקשים". מהעבר האחר, ניתוץ מיידי של קרום בתוליה, שמעיק על שלמותה הנפשית.

הפרק החותם, "המפקדת", מתרכז בעימות דרמטי בין החברות זוהר ודפי. תחת המסווה הנוח, המתחנף לצופים, של צחוקים במשרד ושיגועים מחוץ לשעות העבודה, בונה לביא שתי דמויות מניפולטיביות ותלותיות, שאינן מצטיינות דווקא בהסתרת המניעים שלהן. האחת מנצלת את האחרת, כדי שזו תסלול עבורה את הדרך החוצה מהבסיס, ואילו השנייה עושה כל מאמץ על מנת לשבש את מהלכיה של הראשונה. כל זאת, בשל פחדי הנטישה שלה.

לביא מתקשה להשיג איזונים עדינים שיחברו, ובה בעת גם יפרידו, בין שתי החברות הדבוקות זו לזו. למזלה של זוהר (איבגי), הסיטואציות המשעשעות שהיא מעורבת בהן צוחקות ביחד עמה על המצב המתהווה על הבד. גורלה הדרמטורגי של דפי (תגר) שפר עליה פחות, משום שהמצבים שאליהם היא נקלעת נועדו ללעוג לדמות שלה. יתר חמש הדמויות הנשיות מעוצבות במידה כזו או אחרת של קריקטורה, ותרומתן למכלול הקולנועי פחותה יותר.


הופעה שובת לב. דאנה איבגי ב"אפס ביחסי אנוש". צילום: יח"צ

שלושה חלקים לסרט, ובכל אחד מהם ניתן למצוא גבר/חייל כשהוא מעומת עם הבנות. הפרק הפותח מציג את טיפוס הבוגד השפל, הפרק האמצעי מבליט את הגבר האנס, ואילו הפרק החותם את "אפס ביחסי אנוש" מציג את אלוהים, כלומר מפקד הבסיס (יובל סגל), שהוא גבר-הגברים, וככזה מלכד בתוכו את תכונותיו שלו, בצירוף האפיונים של שני קודמיו למגדר הזכרי.

הניווט הסבוך של שלוש העלילות מבעד למהמורות התיאורטיות, המוכרות בעיקר לסטודנטים/ות למדעי הג'נדר, מעייף במידה רבה. מי שהשיח האקדמי הזה קרוב לליבו, בוודאי שלא יופתע מההתפתחויות השונות בשלושת הסיפורים, שלעתים נראים כמו חבטות הגשה שנועדו לפתח דיון מלומד, ולאו דווקא להתמקד בהיבטים הקומיים, או האנושיים, של הסרט.

לפני כעשר שנים ביימה לביא את סרטה הקצר והמצליח "חיילת בודדת" (גם הוא בכיכובה של דאנה איבגי), שאינו אלא גרסה מוקדמת לפרק הפותח את "אפס ביחסי אנוש". מובן שאין כל רע בטחינה חוזרת של חומרים המוכרים היטב ליוצרת, להוציא את העובדה שחלק זה בסרט הנוכחי הוא היותר מלוטש שבין שלושת חלקיו. אם כך, כמה חבל שהוא אינו אלא שכתוב של חומר קודם.

למרות הפגמים הבסיסיים ב"אפס ביחסי אנוש", מדובר בסרט מהנה למדי, שעיקר כוחו בדיאלוגים היושבים היטב על לשונם של משתתפי הסרט. וכמובן, אין לשכוח את הופעתה שובת הלב של איבגי, שגוברת בחן רב על הדמות הטרחנית, הכתובה ממש לא טוב, שהתסריט כופה עליה.

הסינמטקים מציגים: מלחמת העולם הראשונה

השבוע מציינים בעולם כולו תאריך עגול - מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שגבתה יותר מ-16 מיליון הרוגים. לצד מאמרים ודיונים אקדמיים שממלאים כעת את הארץ, מציע סינמטק תל אביב (בחודש הבא יצטרפו אליו גם הסינמטקים של חיפה וירושלים) רטרוספקטיבה קטנה של סרטים המתמקדים בהיבטיה השונים של המלחמה הגדולה. 

מתוך מאות הסרטים העוסקים בנושא שהופקו עם השנים, יציגו הסינמטקים 14 סרטים, שחלקם הם בבחינת קלאסיקה עבור המתעניינים בהיסטוריה. "במערב אין כל חדש", על פי ספרו של אריק מריה רמארק ו"חזית המערב 1918 " של פאבסט הגרמני, מגוללים את שקרה בחפירות שחצצו בין הגבול הצרפתי לגרמני.

"האשליה הגדולה" מציב זה מול זה את ז'אן גבין הגדול ואת אריך פון שטרוהיים המרשים,
המתעמתים ביניהם במחנה שבויים בגרמניה. "הקץ לנשק", על פי ארנסט המינגווי ו"המלחמה הגדולה" של מריו מוניצ'לי, מתמקדים בחזית האיטלקית, ואילו "החייל האמיץ שוויק" לועג למה
שהתחולל בחזית האוסטרו-הונגרית. יוקרן גם "המלכה האפריקנית", סרטם המשותף של המפרי בוגרט וקתרין הפבורן, שעוסק בחזית פחות מוכרת במלחמה הזאת - החזית באפריקה.

לצד סרטים צרפתיים כמו "חג שמח", "שנים של אירוסים" ו"כמה טוב לחיות", שהופקו בשני העשורים האחרונים, יגיעו לסינמטקים גם שני סרטים חדשים שנעשו בשנה החולפת. האחד הוא "ההבטחה", שביים פטריס לקונט עם אלן ריקמן ורבקה הול, שמבכה את מות האהבה בעת הלחימה.

>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן


מבכה את מות האהבה. "ההבטחה". "צילום: יח"צ

האחר, "ארוכה הדרך הביתה", של אלפן אשלי הטורקי, מקים לחיים מחודשים את שהתחולל במחוזות המזרחיים של האימפריה העותומנית. לא, הסרט אינו חושף דבר על אודות רצח העם הארמני. נהפוך הוא. הוא מתמקד דווקא בסבלם של החיילים הטורקים, שנאבקו אז נגד חיילי הצאר הרוסי.


לא נוגע בשואת הארמנים. "ארוכה הדרך הביתה". צילום: יח"צ