בסרטי הוליווד מהזן הליברלי בולטת תמיד העמדה ש"הם" ממש כמונו, וכלל אין זה משנה מי הוא אותו חלש ואחר שמסתופף מתחת להגדרת "הם". לפעמים אלה האינדיאנים המובסים, לעתים היהודים שבעי המצוקות או מבריחי הגבול ממקסיקו, ובדרך כלל הכוונה היא לשחורי העור - בין שהם עבדים ובין שכבר הותרו הכבלים שלהם. "הם" כמונו, אבל אנחנו לעולם לא כמותם. ההזנה אינה דו-כיוונית, משום שתשוקתו המובהקת של הליברל הלבן היא להטמיע את ערכיו - הדתיים, המוסריים, החוקתיים - אצל האחר, ולא להפוך חלילה להיות כמותו.

לפני כמה חודשים הונח הכתר על ראשו של 12 שנים של עבדות", שזכה באוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר של השנה. מותר להניח שכולם כבר שמעו על גיבורו השחור של סרט זה, שהתלבש בביגוד מערבי, שלט באנגלית רהוטה ומצא את פרנסתו בנגינת מוזיקה קלאסית אירופית.

אך כל התכונות המצוינות שהטמיע שחור עור זה באישיותו, לא עמדו לו כשנחטף על ידי סוחרי עבדים, שמכרו אותו לבעל אחוזה גזען. אף על פי שהסרט "כוכב הקופים: השחר" אינו עוסק בזכויות האדם השחור באמריקה, וגיבוריו הינם קופים, הרי שאין הבדל של ממש בינו לבין חתן האוסקר הטרי. פה מתמקד המבט הפילמאי בשימפנזה אולטרה-אלפא ושמו סיזאר, שיודע לחשוב ולדבר באנגלית, ושולט טוב יותר אפילו מבני האדם באותם ערכים חברתיים הגורסים פיוס ואחווה עולמית.

כן, למרות ההבדלים בינו לבינינו, סיזאר אינו שונה מאיתנו, הליברלים הלבנים, משום שהוא אימץ באופן מלא את אותן השקפות שהדריכו בשנות ה-60, למשל, את התנועה לזכויות האזרח, ומאוחר יותר הניבו את ההתנגדות למלחמה בוייטנאם, וגם לאלה שהתחוללו בעיראק ובאפגניסטן. לכל הדעות, סיזאר הוא יונה פוליטית, ובישראל, אילו בחר להתיישב פה ולא ביער בקליפורניה, היה בוודאי פעיל בשלום עכשיו.

כזכור, הסיפור של סיזאר התחיל לפני שלוש שנים, בלהיט המפתיע "כוכב הקופים: המרד", שידע לשלב בין סרט קיץ להתבוננות פילוסופית על המושג מותר האדם מן הבהמה. בסרט ההוא משכיל סיזאר, קוף שנולד במעבדת ניסויים מדעיים, להנהיג את בני מינו למרד בשליט האנושי, שכלא והתעלל בהם בשם המדע.

הסרט הנוכחי, "כוכב הקופים: השחר", תופס את סיזאר כשהוא וחבורת רעיו הקופים חיים באידיליה פסטורלית ביער הסמוך לסן פרנסיסקו. חלפו כבר שנים מאז מרד הקופים, ובינתיים נכחדה כמעט כל אוכלוסיית בני האדם. זאת, בשל מגיפה שניצניה בקעו ממבחנות המדענים, שערכו אז ניסיונות באיזושהי תרופה קטלנית. הפרטים האנושיים המועטים ששרדו בסן פרנסיסקו, בהנהגתו של גרי אולדמן המודאג, חותרים ליצור קשר עם בני אדם שאולי שרדו בקצה אחר של אמריקה. אך לשם כך חייבים אותם שרידי אדם להפעיל מחדש את מערכות הקשר המושבתות כבר שנים. ואיך יפעילו מערכות סבוכות אלה, אם לא זורם חשמל בקווי המתח הגבוה?

תחנת הכוח, כך עולה, מצויה מחוץ לכרך ההרוס, בתוך אותו היער שסיזאר שולט בו. סיירת מובחרת של שרידי אנוש מגיעה למחוזותיו של סיזאר, שדווקא מוכן להטות להם חסד למרות השואה שאבותיהם, ואולי הם עצמם, המיטו עליו ועל קהילתו הקופית בתקופה הארוכה והאומללה שבה שהו במעבדות מעוררות החלחלה.

מובן כי לצד סיזאר הפילוסוף חיים גם קופים בעלי מזג שונה. אחד מהם, קובה שמו, לאסולח ולא שוכח למשמידי עמו, והוא שמחולל מעין מרד פנימי כנגד פייסנותו של סיזאר, ומכריז מלחמה על קהילת יושבי סן פרנסיסקו, בניגוד גמור להשקפת העולם של סיזאר. שהרי המונח "קוף אחרי בן אדם" תקף, כך עולה, לשני הכיוונים. יש קופים שמאמצים לחיקם את שלום עכשיו, ויש אחרים שהתבוננו בריכוז רב במעשי האדם, ולמדו ממנו איך להשתמש ביעילות בכלי נשק, ואיך להקים מחנות ריכוז.


כוכב הקופים. צילום: יח"צ

כמייצג מובהק של החשיבה ההגמונית-קולוניאליסטית, "כוכב הקופים: השחר" אינו מתפתה אף לא לרגע לתצפת על המצב מזווית הצצה הפוכה - של הקופים. לא זו בלבד שהסרט אינו מציע אלטרנטיבה של "תרבות ילידית" (איפה אדוארד סעיד ותיאוריית האוריינטליזם שלו, כשממש
צריך אותם כאן לצורכי דיון), הוא פוסל כל אפשרות לקיומה של תרבות חייתית, שאינה נבחנת בכלי מדידה של בני האדם. משהו כמו שקווין קוסטנר ניסה (ללא הצלחה) לחולל לפני 25 שנה ב"רוקד עם זאבים", שחשף תרבות של שבטי אינדיאנים העולה על זו של אויביהם חיוורי העור.

כאן גם המקום לאזכר לטובה את "גרייסטוק" (1984), סרטו של יו הדסון הבריטי, שהתבונן על המעשייה הידועה העוסקת בטרזן מלך הג'ונגל מזווית לא שגרתית. אצלו טרזן הוא לורד אנגלי שמוותר במודע על חיי המותרות, וזאת כדי לאמץ את ההוויה הקופית. ההפך הגמור ממה שחבר התסריטאים של "כוכב הקופים: השחר" דורשים מסיזאר.

מה שבכל זאת הופך את הסרט לראוי לצפייה הוא הגישה שמתעלמת מההכרח הפיננסי לתפקד במסגרת המוכרת של סרטי קיץ הוליוודיים, המיועדים בעיקר לגילא 8-12, או לכאלה שמסרבים למרות גילם המתקדם להתיק עצמם מחוויות הילדות. הסרט זרוע באזכורים הלקוחים מ"קינג-קונג", למשל, או מ"יוליוס קיסר" של שייקספיר, ובתוך כך מחיה גם את טראומת קריסתם של המגדלים התאומים.

גישה זו, וכן הופעתו הכובשת של אנדי סרקיס, שחוזר ומגלם פה את דמותו של סיזאר, הן הקלפים החזקים של הסרט. מוגזם לומר שסרקיס מגלם את השימפנזה החכם. נכון יותר יהיה לומר שהבמאי מט ריבס, בסדרה של מהלכים נבונים, יוצר עבורו סביבה מצטלמת שמשמשת כתשקיף מראה לרגשותיו כביכול של הקוף.


ב-20 השנים האחרונות העניקה הוליווד לכמה וכמה סרטים ירודים את האוסקר הבכיר, זה שמיועד לסרט הטוב ביותר של השנה. ויעידו על כך: "ארגו", "נער החידות ממומבאי", "נפלאות התבונה" או "לב אמיץ". אך דומה שטעות קשה כמו הכתרתו של "התרסקות" בתואר הסרט המצטיין לשנת 2004, לא עשתה האקדמיה ההוליוודית לאורך כל 86 שנות קיומו של הפרס.

"התרסקות", שקטף לפני עשור לא רק את תואר סרט השנה, אלא גם את פרס התסריט, היווה שיא בקריירה של הקולנוען האפרורי פול האגיס, שעד אז הרבה לכתוב לסדרות טלוויזיה ("מי הבוס", "ספינת האהבה" או "פרקליטי אל-איי"), ואף התהדר באוסקר לא הגיוני נוסף, שלו זכה עבור כתיבת התסריט הנוצרי המודגש ל"מיליון דולר בייבי" של קלינט איסטווד. מאז ימי הזהב האלה הספיק האגיס לכתוב ולביים את "בעמק האלה" הצדקני ואת "שלושת הימים הבאים" המקושקש. כעת מגיע תורו של "גוף שלישי", שלמען קידום מכירותיו האגיס בכבודו ובעצמו פקד את ישראל בשבוע שעבר.

"גוף שלישי" הוא בבחינת העתק דהוי של "התרסקות", ומבחינות רבות ניתן לראות בו עדות ממקור ראשון על דעיכתו של כותב. ואכן גיבורו העיקרי של הסרט הוא סופר (ליאם ניסן) התקוע במשבר כתיבה עמוק. אפילו הסוכן שלו אינו חוסך ממנו ביקורת חריפה על הבלבול הרעיוני, ועל אובדן הטאץ' המסחרי שלו. דברים שאפשר לומר על האגיס עצמו, ולא רק על הדמויות שהוא בודה. 


גוף שלישי. צילום: יח"צ

המשבר בתחום הכתיבה של אותו סופר נובע מהתחום האישי. הוא איבד את בנו, נטש את אשתו (קים בסינגר), ומצוי בבית מלון פריזאי ביחד עם המאהבת שלו (אוליביה וויילד), שאינה אלא רכילאית בעלת יומרות ספרותיות משל עצמה. סיפור לא מעניין זה חובר ב"גוף שלישי" אל שני סיפורי משנה נוספים. באחד מתרוצץ לו אדריאן ברודי בחוצות רומא, מחפש דרכים להעתיק ולזייף מותגי אופנה יוקרתיים, ובה בעת מנהל מערכת יחסים תמוהה עם מורן אטיאס, שמגלמת דמות של צוענייה חידתית, אם כי סטריאוטיפית.

סיפור המשנה השני, שקורה בניו יורק, עוקב אחר מילה קוניס האומללה, בתפקיד שחקנית טלוויזיה מובטלת, שנאבקת עם הצייר ג'יימס פרנקו, בעלה לשעבר, על הזכות להתראות עם בנה הקט. סופר, צייר ואיש אופנה. כולם אמנים המדשדשים בשאול תחתיות. אנחנו בטריטוריה של האגיס, ולכן ברור שיש חוט סמוי הקושר בין העלילות.

כידוע, אנחנו גם נתינים בדיקטטורה של הספוילר, האוסרת על הסגרת פרטים מעלילות הסרטים, ולכן אין זה המקום להרחיב בעניין אותו חוט סמוי. מצד שני, האגיס אינו עומד בפיתוי, ומטפטף רמזים עבים לסוד הכמוס הזה כבר מראשיתו של הסרט. צופה מיומן (לפחות זה שעדיין לא שקע בנמנום לנוכח הקורה על הבד), יעלה די מהר על החידה הזאת, וגם על פתרונה.

והאגיס כמו האגיס. עוד פעם נצלנות רגשית. הפעם מדובר בילדים במצבי מצוקה קיצוניים; עוד פעם מפלט רוחני, ניו אייג'י שכזה, הסולל לגיבורים את המסלול המהיר לכפרת הנפש; עוד פעם אכלוס הבד באין ספור דמויות המצויות על סף הדיכאון וההתפרקות הפסיכולוגית. הדיאלוגים המבישים, המוגשים בתיאטרליות יתרה (זהירות, אפילו משפט זה מכיל רמז לספוילר), שנלעסים על ידי חבר השחקנים הידועים, רק מוסיפים נדבך נוסף למבוכה.