"הביתה", טוני מוריסון, מאנגלית: אלינוער ברגר, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 143 עמ' 

טוני מוריסון מעולם לא פינקה את גיבוריה בתנאי פתיחה מטפחים. הסופרת האפרו-אמריקאית, ילידת 1931, רבת הפעלים והפרסים (כולל נובל), לא הגיעה לעולם הספרות כדי לברוח מהמציאות. חיי הנידחים במרחבים אמריקאיים שהאל שכח להציץ בהם, עומדים במרכז יצירתה. גיבוריה הם השחורים העניים, פגועי הנפש והגוף, זנוחי הקהילה ומושאי האדישות של החברה האמריקאית השבעה. 

גם ברומן העשירי שלה אין מוריסון נלאית מגעת בעצב ובייאוש המשתק הרובצים בפתחי החצר האחורית של מדינות הדרום. ערימת הזבל שמתוכה היא מצמיחה את גיבוריה מדושנת בסירחון גזעני שאינו פג גם 150 שנה לאחר שהעדות בוטלה. על אותה ערימה רעה מניחה הפעם מוריסון את תוצאות מלחמת קוריאה ואת צרות האופק של שנות ה- 50 המקארתיסטיות במאה שחלפה.

מוריסון קוראת "לוטוס" לאין-מקום העלוב שממנו יצא הגיבור. לא בכדי בחרה בשם האירוני. הלוטוס הוא פרח מעודן ומתריס ביופיו, ששורשיו טמונים בבוץ וגבעולו מתעלה מעל המים כדי להחציף בתפרחתו. הלוטוס מקושר בתרבות המערב למזרח הרחוק, ופרנק מאני, גיבור הרומן, שב זה עתה מקוריאה, אחרימלחמה שהותירה אותו הלום קרב. שני חבריו הקרובים, שנמלטו עמו מהעתיד הלוטוסי אל המלחמה, נהרגו לעיניו. בסיוטיו הם מוסיפים לגסוס בזרועותיו. בבית אין איש מחכה לו, ואי שם מצויה רק אחותו הצעירה והאהובה.

עד שהוא מוזעק להציל אותה מידיו של רופא מטורף, אין פרנק מתנער מאימי המלחמה ומן השכרות. המסע שלו לג'ורג'יה דומה לתהליך ריפוי מהתמכרות בחדר אטום, אף כי הוא מיטלטל בדרכים, ישן, שותה, מותקף, נשדד ופוגש גם אנשים חומלים. המלחמה שאחרי המלחמה אינה קלה יותר.

במהלך כתיבת הספר שכלה מוריסון את בנה הצעיר, סלייד. שמו מופיע במרחב העמוד הראשון של הספר כמילה תלושה השטה על ריקנות לבנה. זאת אינה הקדשה בצורה המקובלת, בפינה השמאלית של העמוד. האות ל' אינה מקדימה את השם והוא צף באין נחמה במקום לא מוגדר בעמוד ועל פני כל הסיפורהמובא אחריו. סלייד כתב עם אמו ספרי ילדים אחדים, הוא מת בהיותו בן 45 מסרטן הלבלב, והיגון על אובדנו מחורר את דפי "הביתה".

כוחה של הספרות כגורם חיובי בחייה של מוריסון מתבטא גם הוא בספר, שכן היא שבה לכתיבתו ושיקעה בו את האופטימיות שלה. הכתיבה של מוריסון שוזרת פאתוס עם פשטות מדייקת ולכן הפרוזה שלה קרובה ביותר לשירה. מעט מילים חסכוניות משלה, אך לא רזות כלל, מציירות באבחת משפט את המקום, הזמן,האווירה, ההתרחשות והתודעה האנושית. כל מילה תצבור את משמעותה המלאה ככל שהסיפור יתקדם לסופו.

"זה מקום טוב ובטוח, ידעה", כותבת מוריסון על המקום הכי פחות בטוח לחיי אחותו של פרנק. המשך המשפט מבשר חמימות ורוגע והגנה משפחתית. כל מה שסי חסרה עד הנה: "כשהיה חם מדי במטבח הן אכלו בחצר האחורית תחת סוכך, הריחו את אחרוני הלילכים וצפו בלטאות זעירות מבזיקות על השביל". אלא שהקורא, המופעל בידי מוריסון, חושד בשלב הזה בפסטורליה הסימפטית. אין לה מקום בקונטקסט המר הזה.

הסופרת מעבירה את כדור האומללות מיד ליד, בכל שלב תודעה אחרת מוליכה את העלילה. מוריסון הוותיקה רומזת בסיפורה עתיר התנודות העזות, שיש הנמקות לכל התנהגות אנושית, אפילו זאת של הסבתא החורגת האכזרית. למרבית ההקלה היא מתירה לקורא להבין שיש גם מי שיודעים למצוא את הבית במסתרי נפשם.

מיוחד

אחד הספרים היותר חידתיים שהגיעו לשולחני. הכותב בחר בסימן של עיגול שחור כפסבדונים. לפי תוכני הדפים הפרועים הוא מצוי בעולמה של תורה. הטקסט התזזיתי מורכב כולו מחלומות שמנפצים את חוקי המציאות. הבדיון המשולח מערבב סאטירה באימה. אין ספק שמאחורי הקודים המתפוצצים באוויר מסתתרת ביקורת על עודף חוקים: "חלמתי שאני גבר ואני בהריון ואני לא יודע איך להסתיר את זה", כך נפתח הספר. ("ספר עלטה", סיפורים, רסלינג, סדרת מעבדה, 195 עמ').

מיידיש

מפעל החיים של המתרגם אריה אהרוני, איש בית אלפא, הגיש לקוראי העברית את כל כתבי שלום עליכם. סדרת הכרכים (כ- 20) חשפה גם רומנים גדולים, שהקהל בישראל לא ידע כלל על קיומם. "כוכבים תועים", למשל, החל להתפרסם כרומן בהמשכים בעיתון ורשאי.

הנער לייבל רפאלוביץ' והנערה רייזל ספיוואק בורחים מעיירה בסרבית ומצטרפים ללהקת תיאטרון יידיש. אהרוני נדהם לגלות שני נוסחים של הרומן. השני שבהםעובד בידי משכתב דורסני שהחזיר את שני הנאהבים אל האפלה המוסרנית שממנה נמלטו. המתרגם בחר לתרגם את המקור השלום עלייכמי הנועז.

("כוכבים תועים", שלום עליכם, מיידיש: אריה אהרוני, ספרית פועלים).

פתיחה

"יולי 1943. 'בכפר שלי כמעט לא היו שעונים. היה אחד על מגדל הפעמונים, אבל הוא היה תקוע מי יודע כמה שנים, אולי מאז המהפכה: אף פעם לא ראיתי אותו זז, ואבי אמר שגם הוא לא. אפילו לפעמונר לא היה שעון'.

'אז איך הוא צלצל בפעמון בשעה הנכונה?'.

'הוא שמע מה השעה ברדיו, ובדק את עצמו לפי השמש ולפי הירח. חוץ מזה, הוא לא צלצל בכל שעה, אלא רק בחשובות'".

(מתוך "אם לא עכשיו, אימתי?", מאת פרימו לוי, מאיטלקית: מירון רפפורט, הספריה החדשה, 2004).