באמצע החיים, ככה פתאום, יוצאת אודיה קורן בהצגת יחיד ביידיש. בעצם, פתאום בערבון מוגבל. כבתה של ניצולת שואה, שמעה בבית יידיש, "אבל מחמת הבושה החמצתי את השפה". פעם, בהתקף של חזרה לשורשים, הלכה ללמוד את השפה, "אלא שהמורה שלנו מת אחרי עשרה שיעורים". ואם לא די בכך, כעבור זמן לקחה קורס קיץ אוניברסיטאי ביידיש עם נתן דטנר, שותפה להגשת תוכנית בגל"צ.

"כמה שלמדתי, ככה זה יותר תסכל אותי, מפני שלא הצלחתי להוציא משפט מהפה", היא משחזרת. "מה עושים? חשבתי שאם כשחקנית אשחק ביידיש, זה ישתחרר לי. תאר לעצמך שבלי לדעת את השפה כמו שצריך, הצעתי, כנראה בהתקף של מגלומניה, או במצב של אי שפיות זמנית, לששי קשת, מנהל יידישפיל, להציג אצלו את 'שירלי ולנטיין', הצגת יחיד. הוא קנה את הרעיון, למרות שאין בה שום נקודה יהודית".

מדובר בעיבוד של אפרים סידון, בתרגום ליידיש של לאה שלנגר, למחזה אנגלי של וילי ראסל, שהפך ב-1989 לסרט מצליח בכיכובה של פאולין קולינס, ולפני פחות מעשור להצגה בהבימה בכיכובה של סנדרה שדה. דטנר היה אמור לביים, אבל בשל התחייבויות אחרות יצא מהתמונה, ואת מקומו תפס "יידישאי" אחר, אלון אופיר, מי שלא מכבר ביים אותה בהצגת "קיזוז" בקאמרי.

יידיש במבטא יווני

"יצא משהו מעניין", מדווחת קורן לאומה. "אני משחקת כאן עקרת בית אנגלייה ממוצעת, שתוך כדי משבר גיל העמידה והרגשה שהחמיצה את החיים, נשלחת על ידי חברה להתאושש באחד מאיי יוון הקסומים והאקזוטיים. לראשונה בתולדות האנושות, תעמוד על הבמה שחקנית צברית, שתדבר יידיש במבטא יווני. עוד לא נשמע כדבר הזה!".

אודיה קורן כ"שירלי ולנטיין". הייתי טיפשה שלא עשיתי את זה קודם". צילום: ז'ראר אלון

את נשמעת כ"צוק איתן" לקראת המבצע. 
"איפה? כולי כעלה נידף. שלא תחשוב שהעסק פשוט. כל אחד והיידיש שלו, והוא לא מכיר ביידיש של האחרים. זה יער שאפשר ללכת בו לאיבוד, חבל על הזמן, אבל המאמץ ישתלם. מדובר במחזה מאוד משעשע ומאוד מרגש".

הקהל אמור להתגלגל על הרצפה מרוב צחוק? 
"יספיק לי אם יצחקו במקומות הנכונים, ולא ישימו לב לטעויות בשפה, שבטח ייפלטו לי מרוב התרגשות. אני מתה מפחד, פן יתקוף אותי בלק אאוט, אבל אז מי יציל אותי? הרי מדובר בהצגת יחיד. לכן, אין ספק שזה הדבר הכי מאתגר שאי פעם לקחתי על עצמי".

אבל את הרי למודת הצגות יחיד, שאפילו גרמו לך להיות "סגורה לרגל שיפוצים".
"אומנם התנסיתי בהצגות יחיד, אבל בעברית. כאדם ורבלי, שיודע להיחלץ ממצוקות באמצעות מילים, הכנסתי הפעם את עצמי למצב שבו נלקח ממני הכוח הכי גדול שלי. תוקף אותי פחד עד כדי בחילות, רק מעצם המחשבה לגבי מה שעלול לקרות לי במהלך ההצגות".

כשקורן נשאלת מה שלום מוריה שבות, היא מתגלגלת מצחוק. "זהו, פינו אותה סופית", היא מעידה על דמות המתנחלת המטורללת שגילמה בקומדיה "קיזוז", שהתקזזה מבמות הקאמרי לבלי שוב. עם המרץ התוסס שלה, אפשר לסמוך על קורן שלא תסתפק בהתמודדות עם שירלי ולנטיין. כך היא כרגע גם בחזרות על הקומדיה "וניה, סוניה, מאשה ושפיץ", בהפקה משותפת של הקאמרי ותיאטרון חיפה, בבימוי משה נאור, כשבין משתתפיה: תיקי דיין, ענת וקסמן ורמי ברוך.

את בעוד הצגה?
"מתי בדיוק? אתה מתחיל להזכיר לי את פצ'קה, בעלי. כשהייתה לי פעם הופעת בוקר בקריית שמונה ובערב הופעה בים המלח, הוא שאל 'ובצהריים מה? לא חבל על בזבוז הזמן?'. אני ממשיכה להציג את 'סגורה לרגל שיפוצים'. ההצגה הקרובה ב־ 2 באוגוסט, בהבימה".

דוחה את האלצהיימר
קורן (54), נשואה לפצ'קה, איש השקעות, אותו הכירה כחיילת בנח"ל בכפר עזה והם הורים לשתי בנות. חתיכת טיפוס הקורן הזאת. לדבריה, אחרי בית צבי כבר חשבה להחליף מקצוע, או "לתקוע לעצמי כדור בראש מרוב באסה", כפי שאמרה לי פעם, לאחר שבתחילת דרכה לא כל כך התקבלה בתיאטרון, ונאלצה להתבוסס שנים ארוכות בסטנד-אפ. "לקח לי זמן לקבל את עצמי כמצחיקנית", אומרת מי שיצאה לפני חצי יובל למסע שורשים בפולין, כולל ביקור במחנות ריכוז, כדי לגלות את עצמה.

התחלנו עם שירלי ולנטיין ואיתה נסיים. בשביל מה לך ההתמודדות עם הצגה בשפה לא קלה לך?
"להגיד את האמת? לפעמים, כשנכנסים למסלול ועוברים מפרויקט לפרויקט, מדי פעם צריך לעשות גם משהו שיעזור לנו לזכור למה נכנסנו למקצוע הזה. מה גם שבשבילי יש בהצגה ביידישפיל התפייסות, במידה רבה, הן עם השפה ממנה ברחתי, הן עם אמא שלי, כשעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. חבל לי שאמי, שכבר עברה את ה-90 וסיעודית, לא במצב שתוכל לבוא להצגה. הייתי טיפשה שלא עשיתי את זה קודם".

טיפשה?
"נו מה? כשהייתי בגבעתיים של שנות ה-60 ילדה ג'ינג'ית עם אמא ניצולת שואה, יתומה מאב, חמושה במשקפיים ועם פלטה על השיניים, הדבר האחרון שהייתי צריכה זה לדבר יידיש".

ועכשיו את מתמודדת עם זה?
"ועוד איך מתמודדת, כשנראה לי שאגב כך, אני דוחה את האלצהיימר לפחות בעשר שנים".

"שירלי ולנטיין". 19.7 , מוצ"ש, 21:00 אולם אריסון, תל אביב.