"מקהלה הונגרית", יגאל שוורץ, דביר, 284 עמ'

יגאל שוורץ בחר לכתוב את סיפור ילדותו עתירת הטראומות בעומדו מחוץ לטקסט. ייתכן שזאת הייתה הדרך היחידה שבה יכול היה להתמודד עם חומרי הגלם שביקש לעצב באופן ספרותי. אין ספק שהצורה שאותה נקט לבסוף בפרישת קורות משפחתו היא תופעה מקורית ויחידאית. הרזומה העשיר שלו כפרופסור רב-פעלים נתן בידיו כלים מיומנים לצורך מימוש הטריק הספרותי שעליו בנוי "מקהלה הונגרית".

איש לא יעז לגזול משוורץ את זכויות היוצרים על הפטנט המוצלח הזה, כיוון שאי אפשר לחזור עליו. הכותב הבא שינסה את הטכניקה יצטרך תחילה להיות חבר קרוב של סופרת ברמה של רות אלמוג. אחר כך יבין הכותב הבא שהמתכון נכון למעשה חד-פעמי בלבד.

"לפני שלושים שנה, כמעט, בחורף של 1985, פגשתי לראשונה את רות אלמוג". כך פותח שוורץ את פרק א' וממשיך למסור את הרקע לסיפור העתיד לבוא. הוא ערך שני ספרים של הסופרת הקאנונית ובתוך כך נקשרה בין השניים ידידות נפש. דרכם של ידידי נפש שהם מספרים איש לרעותו פכים מילדותם.

אלמוג נטלה רשות משוורץ וכתבה סיפור קצר בשם "גמדים על הפיז'מה" המתבסס על פרקים מילדותו. פרקים נוראים, למען האמת. אלמוג כתבה סיפור על משפחה שחיה בבית מבודד בפרדס. ההורים, שניהם ניצולי שואה, מתאכזרים זה לזה בתוך קשר סאדיסטי שאין להתירו. שני הילדים צופים במופעי היחסים המופרעים. האלימות של האב והאטימות של האם מופנות גם כלפי הילדים. אכן, סיפור מהפך בטן. והעלילה הזאת, מינוס-פלוס שינויים הכרחיים לטובת הספרות, מייצגת באורח לא סמלי את ילדותו של שוורץ, מומחה בניתוח טקסטים.

עכשיו הוא מנתח את הסיפור שלו כפי שסיפרה אותו רות אלמוג. קודם היא נסמכה עליו, עתה הוא נסמך עליה. הוא מעמת את הסיפור הספרותי עם העובדות האוטוביוגרפיות כפי שהן זכורות לו. הוא חושף את הטקטיקות הסיפורתיות של אלמוג ומציב מולן את הטקטיקות של ההורים שנפלו בחלקו. הטריק שנקט שוורץ יצר ספר מרתק למיטיבי קרוא, לסטודנטים לספרות ולפסיכולוגים שמחפשים טקסט דשן לחפור בו. הממד הרכילותי יצר גשר גם אל מי שפחות מתעניינים בסוגיית בחירתה של אלמוג בדמויות גמדים דווקא לפיז'מה של מאיה, אחת מגיבורות סיפורה.

שוורץ לכד במלכודת כתיבתו המעניינת כמה ציפורים שצווחו סביב ראשו: 1. הוא סיפר את סיפורו האישי המסויט, מנהרה שסופר צריך לעבור בה בדרכו אל מעיין הכתיבה. 2. כמי שעסק בעיקר בכתיבה תיאורטית, הוא הראה גם יכולת כתיבה ספרותית. 3. הוא חסך מעצמו פציעות בדרך, מפני שהתמקם בעמדת מרצה באודיטוריום, שהותירה מרחק ואפילו גובה יתרוני ביחס לילדות שעליה ביקש לכתוב. 4. הוא בא חשבון עם הוריו, ואולי אפילו עם אחותו המתה. רווח נקי, למי שלא הספיק לעשות זאת עד גיל 60.

לטעמי, הציפור הרביעית אינה רלוונטית לספרות. התחושה שלספר יש פן תרפויטי גלוי אינה תורמת לממד האמנותי שלו. אך אין ספק שבאמצעות פירוק דרכי הסיפר של אלמוג, שוורץ מפרק את הפצצה המתקתקת בתוכו. המחיר ששוורץ החוקר-סופר משלם הוא שהסיפור של יגאל הילד אינו מצמיח חמלה בקורא. 

השיעור הזה בקריאה אינו מאפשר הפוגה. המעורבות האישית של המרצה תורמת, כמובן, לעניין המחריף במהלך הקריאה. שוורץ מרשה לקולות רבים לדבר מגרונו של המספר. כמו דיבוקים מצטרפות לגרסתו גם גרסות אמו, אביו ואחותו, עד שהטקסט באמת נראה כפרטיטורה של מקהלה מסויטת, רבת סולנים. בין לבין המספר פונה ישירות גם לידידתו הסופרת. אין לשכוח שהמחבר הוא שמעניק לסולנים במה ונוסח. במרחק שתפס מהפרדס הוא יכול סוף־סוף לשלוט בכל שחקני המלודרמה העצובה של חייו.

חדש על המדף

טוטליטריזם

אן אפלבאום פורשת בספרה "מסך הברזל, ריסוק מזרח אירופה" את תהליך השתלטותה האגרסיבית של ברית המועצות על מדינות מזרח אירופה. החל מתום מלחמת העולם השנייה כפו סטלין והמשטרה החשאית שלו את הקומוניזם על שטחים עצומים. אוכלוסיותיהם נאלצו להיכנע לתכתיבי שלטון מרכזי מאיים.

חיי היומיום של הפרט ושל המדינה הפכו לסיוט הרסני, והפחד חדר לכל רובדי הקיום. החוקרת מפרטת את שלבי השינוי הדורסני באופן מרתק. סדריו של עולם האתמול שהושתתו על מפלגות מסורתיות, הכנסייה, אמצעי התקשורת, ארגוני הנוער ומוסדות החברה האזרחית, נגרסו בין מלתעות הדוב הרוסי.

"בכל מקום שהדבר התאפשר לשלטונות הסובייטיים (...) הם הוציאו אל הפועל מדיניות של טיהור אתני רחב היקף, עקירה של מיליוני גרמנים, פולנים, אוקראינים, הונגרים ואחרים מערים וכפרים שהתגוררו בהם מאות שנים". אפלבאום התפרסמה בעולם בספרה "גולאג", שעליו זכתה בפרס פוליצר.

(מאנגלית: כרמית גיא, עם עובד, ספריית ספיר, 575 עמ', כולל מפתח).

דְרש

"ישנו סיפור על יהודי שהגיע לעיירה ביום שישי אחרי הצהריים...", כך פותח יורם טהרלב את ספרו החדש. וממשיך: האיש רצה להצטרף להולכים לבית הכנסת אך לא מצא היכן לקשור את חמורו. הוא שאל איפה יקשור את החמור, והיהודים המקומיים השיבו: "תביא אותו אל הרב שלנו. הוא קושר כל דבר לפרשת השבוע". 

"וכמעשה אותו רב", מבטיח טהרלב, "אעשה גם אני". הוא מתייחס לפרשות השבוע בנועם של חילוני עם כבוד למקורות. בתוך כך הוא מנתח את העברית הזורמת בדמו. הדרשה שלו מתובלת בהומור יהודי-ישראלי ונסמכת על זיכרון המכיל אינסוף מעשיות רלוונטיות.

("שמחת תורה", כנרת זמורה־ביתן, 268 עמ').