"העיר הזאת". יוצרים ומבצעים: להקת הראפ "המופע של ויקטור ג'קסון" - עומר הברון, עמית אולמן, עומר מור; דורית ליליין ורוני רוקט. תיאטרון האינקובטור

תיאטרון האינקובטור שנוסד ב-2005, מהווה אלטרנטיבה ליוצרים צעירים המחפשים מסגרת שבה יוכלו להפגין את מיטב כישוריהם, לפני שיגיעו בשעריו של התיאטרון הרפרטוארי. היות שמדובר באלטרנטיבה לצעירים, התוצאה אמורה להיות בהתאם. היוצרים המבצעים רקחו עלילה בלשית "פילם נוארית", המגוללת את קורותיו של ג'ו, בלש ציני ומריר בעיר מושחתת ומנוונת, הנשבה בקסמיה של אישה בשם שרה בנט, המגיעה למשרדו ומשכנעת אותו לחקור את היעלמותה המסתורית של אחותה.

העלילה מסתבכת כשמתגלה שהאחות נרצחה ואחותה לא סיפרה את כל האמת. מכאן ואילך אנו עדים להידרדרותו של הבלש ג'ו, דרך מות השותף שלו, הסתבכותו עם גורמי פשע בעיר ועד מעצרו על ידי המשטרה, שם הוא מצליח לפענח את התעלומה.

קשה היה להתעלם מהקהל הביתי, שצחק מכל הבדיחות, ונראה כי השחקנים נהנו מאוד מהאהדה שנשבה אליהם מהאולם. אחד הגימיקים של ההצגה היה ערבוב בין שירים שונים בעברית. וכשזה משתלב היטב, זה עובד והתוצאה טובה. התחושה היא שבאולם 3 בצוותא, החבורה מוצאת את מקומה, והם מרשים לעצמם להתפרע ולתת חופש לאנרגיות המטורפות והיצירתיות שלהם.


אנרגיות מטורפות, ליליין ואולמן. צילום: יודן עבאדי, יח"צ

במקרה הזה, המוזיקה והתיאטרון משתלבים היטב, כשחברי להקת הראפ "המופע של ויקטור ג'קסון", מתחלפים ביניהם בנגינה על התופים. מה עוד שחברי הקבוצה התמודדו עם אתגר לא פשוט - מחזמר בלשי בעברית.

קל להתחבר לדמויות במחזמר. הם מביאים אינטליגנציה והומור, ומצליחים ליצור מחזמר איכותי שאינו מתחנף לקהל. מדובר במחזמר שצוחק על ז'אנר הבלש הפרטי, וככזה הוא לא בדיוק פונה למכנה המשותף הרחב, אלא לכאלה שמחפשים ערך מוסף בצפייה בהצגה. ולמרות  שמדובר בבדיחה, הבדיחה הפעם היא לא על חשבון הקהל.

בעצם, בתיאטרון בן זמננו אין ממש אפשרות לתת לשחקנים את הבמה, להתפרע וליצור תוצאה ראויה. בכך יש לתיאטרון אינקובטור תפקיד חשוב - להציב אלטרנטיבה ראויה לממסד התיאטרלי, המתפלש במדמנה של עצמו, ולאפשר ליוצרים צעירים להפגין את כישוריהם, לפני שימצאו את עצמם בתיאטרון הרפרטוארי, צונחים מהתקרה, או מתרוצצים בין הקהל, לטובת הרייטינג של התיאטרון.

במקרה הזה, אין מקום לשיקולי רייטינג, אלא לעשייה מבורכת. מדובר בתיאטרון אחר וחשוב. השחקנים מציגים בפני הקהל אפשרות לא רק ליהנות, אלא גם להתוודע לעובדה שאפשר גם אחרת. למרות השירים הסוחפים והקהל האוהד, הרגע החשוב ביותר הוא הרגע שבו החופש האמנותי, והאפשרות לצחוק על הכל, מונחים על הבמה, בלי להביא בחשבון שיקולים זרים.