"חוויתי שתי תאונות קשות בחיי. האחת הייתה של החשמלית שדרסה אותי, והשנייה - דייגו" (פרידה קאלו, ציירת)

1925. מקסיקו סיטי. שעת צהריים. נערה בת 18 חוזרת מבית הספר באוטובוס. עוד מעט ותגיע לביתה, "הבית הכחול". ולפתע רעש אימים. חלונות מתרסקים.העולם מתנפץ סביבה. זעקות שבר מקדימות כאב נורא, שכמוהו לא חשה מעולם. היא הייתה אישה מדהימה. חזקה. יפה. מוכשרת. מורדת. אמיצה. פמיניסטית.קומוניסטית. ויותר מכל, ציירת גדולה.

הייתה לה השפעה עצומה על האמנות במאה ה-20. בכל מקום מכירים היום את שמה ותערוכות מעבודותיה מוצגות חדשות לבקרים. פרידה קאלו, שמתה השבוע לפני 60 שנה (ב-13.7.1954), שבעה ימים אחרי יום הולדתה ה-47, חיה בינינו היום יותר מאי פעם. אבל התאונה הנוראה ההיא, שבה כמעט ומצאה את מותה, על הסבל והייסורים שנגרמו לה בעקבותיה - היא זו ששינתה את חייה והפכה אותה לאגדה.


פרידה קאלו, חיים של סבל וייסורים. צילום: ניקולאס מוריי

רק שאז התחוללה התאונה השנייה, טראומטית לא פחות (לפי הגדרתה שלה): התאהבותה עד כלות החושים בצייר המקסיקני הגדול דייגו ריוורה. פרידה קאלו נולדה ב-1907 (בשלב מסוים זייפה את תעודת הלידה, כדי להוכיח שבאה לעולם בשנת המהפכה המקסיקנית, שלוש שנים אחר כך) לצלם היהודי גיירמו קאלו, מהגר מגרמניה, ולמתילדה קלדרון, מקומית ממוצא אינדיאני ספרדי.

זה היה בית מלא אהבה, שמהל בוהמה ביהדות, יצירתיות בקתוליות, וידע לעטוף אותה כשלקתה בגיל 6 בפוליו והפכה נכה. רגלה האחת הייתה קצרה יותר מהשנייה והיא גרבה גרב על גרב על גרב ועיצבה עקב בנעלה כדי לאזן את הליכתה. 12 שנים לאחר מכן, בזמן שחשמלית התנגשה בעוצמה באוטובוס שבו נסעה, חדר מוט מתכת לבטן שלה ולאגן, ופגע עמוק ברחם. התחושה הפיזית דמתה לאונס.

קאלו גובסה, סבלה משברים, מפגיעות פנימיות ומכאבים עזים, ורותקה למיטת בית החולים למשך חודשים. היא נאלצה לעבור 32 ניתוחים והתמכרה לסמי הרגעה. כעבור שנים תאבד אחת מרגליה. היא לא תלד לעולם (סבלה כנראה מ"תסמונת אשרמן"), ובסופו של דבר, ככל הנראה, תתאבד. יש האומרים כי בעלה לעתיד סייע לה לקיים את משאלת המוות האחרונה בחייה.


חיה היום יותר מאי פעם. צילום: רויטרס

אבל קאלו אהבה לחיות. היא לא נכנעה לכאביה ולא ביכתה את מר גורלה, אלא השקיעה את זמנה בציור על גבי כן שאביה התקין על מיטתה. היא ציירה בעיקראת עצמה, את מאווייה, תשוקותיה, חלומותיה וכמובן ייסוריה. בציור מ-1932 מדממת בת דמותה במיטת בית החולים וסביבה מרחפים איברים פנימיים, קרעימתכת וגם עובר שלא נולד, כולם מחוברים אליה בחבל הטבור.

בתום האשפוז הממושך יצאה לעולם כשמחוך אורתופדי ממתכת אוחז מתחת לחולצתה בגבה המרוסק ואליו עוד תתווסף רגל תותבת שנקשרה למותניה מתחת לשמלתה. ובכל זאת, כל מי שפגש אותה לא יכול היה שלא להתפעל ממנה, מאישיותה ומהחוש האופנתי שלה.

היא אספה את שיערה בשתי צמות על ראשה, התקשטה בפרחים, ענדה תכשיטים ועגילים ושרשרת זהב מעל בגדים רקומים, נהגה להתעטף בצעיפים, ללבוש חולצות משי ולהתהדר במגפיים, ועם זאת, לא מרטה את חתימת השפם שלה ואף לא את גבותיה העבותות המחוברות.

כבר בגיל 19, חודשים ספורים אחרי התאונה, צילם אותה אביה בחליפה גברית, כדי להבהיר לעולם מהו פמיניזם: להיות מי שאת, בדיוק כפי שאת רוצה, ולעזאזל הביקורת. ואז היא הכירה את דייגו. בגיל 22. הוא היה כבר בן 43, כבד גוף, גרוש פעמיים, חובב נשים, טיפוס בוגדני, פתייני, שצייר על קירות בניין הגימנסיה שבהלמדה. "המשפחה שלי אומרת שזה כמו פיל שמתחתן עם יונה", סיכמה קאלו, שלא עמדה בפני הכריזמה של גדול ציירי מקסיקו ונפלה לזרועותיו.

לא יחלוף זמן רב עד שיבגוד גם בה. "ככל שאני אוהב אותה יותר", יתוודה, "כך אני רוצה לפגוע בה יותר". והוא פגע בה, פעם אחר פעם. והיא סלחה לו, פעם אחר פעם. "אני יודעת עכשיו שכל המכתבים האלה", תכתוב לו ביולי 1935, "הקשרים עם נשים קלות דעת, עם 'מורות לאנגלית', עם 'דוגמניות צועניות',עם פקידות בעלות 'כוונות טובות', עם 'שליחות מוסמכות ממקומות רחוקים', הם רק בגדר פלירטוטים, וכי בלב-לבנו אתה ואני אוהבים זה את זה מאוד".


קאלו וריברה. צילום: קרל ואן וכטן, ספריית הקונגרס

ויתור מרצון על היופי 

המכתב שכתבה קאלו לבעלה מייצג את הקונפליקט הפנימי של פרידה ואת הכאב הכפול: לא רק שריוורה ניהל בפומבי יחסים עם שלל נשים תוך שהוא משקר לה בפרצוף, הוא גם עשה ילדים לאחרות בעוד שהיא הפילה פעמיים מתוך רחמה המצולק. ההפלות אולי גם סייעו לה לפתור דילמה אכזרית: קאלומאוד רצתה להיות אמא, אך חששה שדייגו יעזוב אותה לאנחות עקב כך.

ואצל קאלו, כל מחשבה, כל רגש, התבטאו על בד הציור ובגופה. את יונק הדבש, סמל לאהבה, ביטוי לזוגיות, ציירה מת. ואת שיערה הכהה, העבה, הנשי כל כך,גזזה פעמיים, אחרי שגילתה שבעלה לא בחל גם באחותה כריסטינה (1934) ובעקבות החלטתה לשים קץ לנישואיה עמו להתגרש (1939). ב"זיכרון", ציור שעליו עבדה בין שני האירועים, היא מופיעה מסופרת למשעי, כאות אך גם כבחירה בעצמאות.  גזיזת השיער הייתה אקט של כוח ונחישות, של ויתור מרצון על יופי ונשיות.


הציור "שורשים", כל רגש שלה התבטא על הבד

קאלו לא הייתה אישה חלשה ומתרפסת, היא הייתה יצרית ומשתוקקת. כשריוורה התעסק עם אחרות, היא הכניסה למיטתה גברים (ביניהם ידיד המשפחה,המהפכן הרוסי ליאון טרוצקי) וגם נשים (כמו הבדרנית האמריקאית הדו מינית המסעירה ג'וזפין בייקר). כשקראה בעיתון שבעל תירץ בבית המשפט את רצח אשתו במילים "היו אלה רק כמה צביטות קטנות", ציירה את המעשה והסבירה ש"גם היא נרצחה על ידי החיים".

כמי שלא התכחשה מעולם למוצאה היהודי, מחתה בעבודה "הסבים והסבתות שלי, הורי ואני" על חוקי נירנברג בגרמניה הנאצית, והבליטה במקום אחר נשים יהודיות העוברות עינוי אינקוויזיציה. בכך הקדימה את זמנה.

היא שויכה אומנם לז'אנר הסוריאליזם הנאיבי, ציוריה היו צבעוניים ומרהיבי עין, פנטסטיים ורומנטיים, מוהלים את שורשיה האינדיאניים באלה המקסיקניים, אך העיסוק המגדרי בנשים, המראה הגברי לכאורה, התעתועים האנדרוגיניים והמסכות המתחלפות,אם כבעל חיים (צבי פצוע) או כדמות רוחנית (אלת הינדו), שיקפו דמות מורכבת ומחוכמת שמסתתרת ובה בעת חושפת.

מתוך 143 הציורים שהעניקה לנו בימי חייה, 55 עסקו בה, הראו אותה וביטאו את עולמה הפנימי העשיר. זו הייתה אמירה מובהקת, פוליטית, אישית, ששמה אותה, האישה, במרכז. בזמן אמת, העולם (שבו שלטו גברים) הפנה לה עורף.

עבורו, הייתה עדיין האישה הקטנה של ריוורה. את תערוכת היחיד הראשונה שלה הציגה רק בגיל 31, הרחק מהבית, בניו יורק. יחלפו עוד 15 שנים תמימות עד שתציג במולדתה. אז, ב-1953, חודשים לא רבים לפני מותה, ייעצר אמבולנס בפתח התערוכה ומתוכו תוצא האמנית הגוססת על גבי אלונקה מקושטת.


55 ציורים עסקו בה, פורטרט של קאלו. צילום: רויטרס

עדנה אחרי המוות

הגוף הדואב והמרוסק נכנע לבסוף ביולי 1954. קאלו, שסבלה עד כדי כך שחשבה על ציור רפואי ככיוון בחייה, שכתבה בימיה האחרונים ביומנה "אני מקווה שאצא מכאן בשמחה, ולא אחזור לעולם", ספק שלחה יד בנפשה ספק נגאלה מייסוריה על ידי בעלה הבוגדני אך המעריך והאוהב. הם חזרו זה לזרועות זו חודשים ספורים אחרי הגירושין, נישאו מחדש והמשיכו לסעור יחד ולחוד. 

על הקיר במטבח שבאותו בית כחול, קסום, במקסיקו סיטי, רשמה הציירת המאוהבת "דייגו ופרידה", בעוד שמעל המיטה הזוגית תלתה את תמונות המהפכנים והוגי הדעות לנין, אנגלס ומרקס. עבודתה האחרונה, שאותה לא הספיקה להשלים, כיכב לא אחר מאשר סטאלין. כמו אמנים רבים שפרצו דרך, כמו יוצרות אחרות שבעטו במוסכמות, הייתה לה עדנה אחרי מותה. 

כוכבת העל הנשית מדונה קנתה פורטרט עצמי שלה. "פרידה", סרט מצליח בכיכובה של סלמה הייק, נעשה על אודותיה, וזכה לשבחי המבקרים כשיצא לאקרנים ב-2002 (ואף קטף שני פסלוני אוסקר על הדרך). הבית הכחול בו התגוררה (Caza Azul), היה למוזיאון, ומוזיאונים נחשבים נאבקים על הצגת עבודותיה, שערכן עלה ממאות דולרים בודדים בזמנה למאות אלפי דולרים בזמננו - ובכך האפילה אפילו על בעלה הנחשב והדומיננטי.

ריוורה עצמו נפרד מהעולם שלוש שנים בלבד אחרי מותה של פרידה. יחלפו עוד 50 שנה עד שגם ארון הבגדים שלה ייפתח בפנינו ויחשוף בפנינו את המראות, הריחות והטעמים של פרידה קאלו.